*המאמר הזה מבוסס על פרק העוסק בשבי פסיכולוגי, מתוך הספר של ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עם-עובד, 2015, עמ' 90-126, עם כמה תוספות שלי.
*כל מה שכתוב בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההיפך. תעשו את ההתאמה שלכם.
בעקבות העיסוק שלי בשנים האחרונות במערכות יחסים רעילות או מערכות יחסים נרקיסיסטיות, אני חווה שוב ושוב את חוסר ההבנה של הציבור הרחב בנושא של טראומה מתמשכת (טראומה מורכבת) ואת הרעיון של "שבי פסיכולוגי". שאדם נמצא במערכת יחסים שבה הוא למעשה שבוי, למרות שלכאורה הוא יכול לבחור לקום ולעזוב מתי שהוא רוצה, אין סורגים, יש שעות שהוא בבית ולבד ו"ללא שמירה", וכל מה שהוא צריך זה לפתוח את הדלת ולצאת, או יותר נכון "לברוח". (ולא מדברת כאן על שבי פיזי, שגם זה קיים במערכות יחסים מתעללות).
בואו נתחיל…
מהי טראומה מורכבת
טראומה מתמשכת, מה שאנו קוראים טראומה מורכבת שונה מאירוע טראומטי בכך שהיא קורית רק בתנאי שבי, כאשר הקורבן אינו יכול לצאת מהזירה או לברוח, והוא כפוף להתעללות פיזית ו/או נפשית לאורך זמן. נפגעי התעללות במשפחה הם "אסירים" הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים לברוח. שבי משפחתי של נשים וילדים (ולעיתים גם גברים) הוא סמוי מן העין בדרך-כלל, וקשה מאוד להבנה למי שלא חווה את זה. (אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך אנשים קרובים שהוא או היא מכירים במצב הזה).
בשבי הזה, אף אחד לא קשור בשלשלות, אין סורגים והנפגע יכול, פיזית, לקום לפתוח את הדלת ולצאת. המחסומים לבריחה הם סמויים מהעין כי הם פסיכולוגיים/נפשיים. ועם זאת, כוחם רב ביותר.
ילדים שבויים בגלל התלות שלהם בהורים. הם לא יכולים לשרוד ללא המבוגרים שמטפלים בהם. נשים שבויות בגלל תלות כלכלית, פחד מאלימות פיזית, פחד מדחייה, חרדת נטישה, אובדן הבטחון העצמי והערך העצמי (בגלל החשיפה שלהן למערכת של מניפולציות, גזלייטינג והפחתת ערך, ללא הפוגה). פחד להיות לבד, פחד מאי-ודאות, תחושת בדידות ותלישות, סטיגמציה ונורמות חברתיות. על כן, השבי שלהן הוא בעיקר "שבי פסיכולוגי".
השבי הפסיכולוגי המתרחש במרחב המשפחתי, דומה בהרבה מובנים לשבי פסיכולוגי בכתות, אך גם בקרב שבויי מלחמה, שבויים פוליטיים וחטופים. השבי, שבו מגע ממושך בין הקורבן לתוקף יוצר סוג מיוחד של יחסים, יחסי שליטה בכפייה, טראומה בונדינג (סינדרום שטוקהולם).
המרכיבים שבהם משתמש התוקף הם צירוף של כוח, הפחדה ופיתוי.
התוקף הוא האדם החזק ביותר בחיי הקורבן ופעולותיו ואמונותיו מעצבות את הפסיכולוגיה של הקורבן.
ועם זאת, התוקף המתעלל נראה כלפי חוץ כאדם נורמלי והתנהגותו הפרו-חברתית, ה-show שהוא נותן בכל מקום שהוא נמצא (מחוץ לבית, כמובן), מהווה הסוואה מצוינת, שרק מעטים ביותר יכולים לראות דרכה את העריצות שלו, ולא יכולים להעלות על דעתם שהאדם הזה, בעל החזות הרגילה, שלעיתים אפילו מושא להערצה והערכה, יכול לעשות פשעים כאלה לאנשים הכי קרובים אליו. הכפילות באישיותו של התוקף (דר' ג'ייקל ומיסטר הייד) מאוד מבלבלת את הקורבן, מעצימה את אי-הוודאות וגורמת לו לקושי בקריאה ובהבנה של המציאות.
איך זה עובד?
איך התוקף מצליח לשבות את הקורבן, ומהו התהליך הפסיכולוגי שעובר הקורבן?
מטרתו הראשונה של התוקף היא לשעבד את קורבנו, לשלוט על כל הממדים של חייו. אבל הוא לא מעוניין בשעבוד בכוח הזרוע, השאיפה שלו היא שהקורבן יהיה משועבד מרצון, ויותר מכך, שהקורבן אפילו יהיה אסיר תודה ויאהב אותו.
כלומר, השובה תלוי באהבתו של קורבנו, תלוי בהכרה שלו באדנותו, כפי שמציג הפילוסוף הגל במשל האדון והעבד: האדון יכול להיות אדון רק אם יש לו עבד שסר למרותו ושמכיר באדנותו. שאם אין לו עבד שיכיר באדנותו, הוא לא יהיה אדון. לפיכך האדון תלוי בעבד כדי להיות אדון.
כדי שאדם יוכל לשלוט באדם אחר מתוך הסכמה, עליו עשות עליו מניפולציות פסיכולוגיות כדי לעצב את נפשו ודעתו כדי שיחשוב ויתנהג כשבוי, אבל מתוך רצון ובחירה.
חשוב לציין, שכל מנגנוני השליטה שאציין בהמשך, מוכלים בהדרגה, צעד אחר צעד כשכל הזמן יש הסלמה. זה מתחיל בדברים קטנים מאוד כך שהקורבן לא רואה את הדפוס עד שמאוחר מידי.
מנגנוני השליטה:
שליטה גופנית:
הכלה ואכיפה של כללי לבוש, כללי תזונה, מניעת שינה, איומים מיניים, דרישות לריצוי מיני וכפייה מינית, גם בכמות הסקס וגם במאפיינים, פגיעות מיניות, פיקוח קפדני על "החוקים והכללים" שקובע התוקף (אכיפה גחמנית של כללים פעוטי-ערך, ושהוא יכול ונוטה לשנותם כל הזמן), פיקוח ומעקב על חופש התנועה של הקורבן ועם מי הוא נפגש או מדבר, חקירות מתישות תוך אחזקה שלו בחדר ללא יכולת לצאת. וגם, גמול או פרס מפעם לפעם, כאשר התוקף מעניק באופן גחמני כל מיני "הנאות קטנות", מה שיוצר התניה התנהגותית (לחץ על הקישור להסבר במאמר נפרד: "מדוע אנחנו מסתפקים בפירורים") שגורמת לשבוי להמשיך ללא הרף לנסות לרצות, מתוך תקווה וציפייה שמתישהו יגיע הפרס הזה שהוא כל כך מחכה לו.
דוגמאות לחוקים גחמניים: לפתוח את החלון רק בכיוון מסוים, לא להשתמש בשירותים מסוימים בבית, איך לנעול את הדלת, איפה חייבים לתלות את המפתחות, איך יושבים לאכול ואסור לעולם לשבת בכיסא של אבא גם אם הוא איננו, הילדים חייבם לסיים את כל האוכל מהצלחת, לא תקבל אוכל ותלך לישון רעב אם לא…, שלילת זכויות בסיסיות בגלל דברים קטנים, אסור לקנות/לאכול מזון מסוים, טקסים של השפלות של איך לבקש סליחה והבטחות שתבטיחי לו, לצלם בווידאו כל מקום שבו את נמצאת ולשלוח לו, ואפילו להיענש על ארשת פנים (את לא מרוצה? אני אראה לך מה זה להיות לא-מרוצה!), או בגין חיוך למישהו, וכדו'.
במסגרת החוקים והכללים שהוא קובע, יכולים גם להיות כללים שבתרבות מסוימת נראים על פניו "הגיוניים" או "מקובלים" כמו דרישה לארוחה מבושלת חמה כל יום, לגהץ את החולצות שלו בעצמה ולדאוג שיהיה קו גיהוץ כמו סרגל בשרוול (כי הוא לא אוהב איך שמגהצים במכבסה), מסדר ניקיון (של הפנלים ו/או מסילות החלון), שתהיי עקרת-בית כמו אמא שלי וכדומה. משימות אינסופיות כך שלא יהיה לה זמן לנשום או לחשוב בכלל, וגם תהייה עסוקה סביבו 24/7.
אם הוא רואה אותה יושבת ונחה, הוא ימצא תירוץ להפעיל אותה: לבקש שתביא לו משהו או תעשה משהו. אם היא צריכה ללמוד למבחן או להגיש עבודה, הוא לא מאפשר לה שקט, בא בדרישות שצריכות להתמלא עכשיו ומיד, ואם זה לא עובד, אז עושה רעש, מוסיקה, טלוויזיה, טורק דלתות, מדבר אל עצמו לכאורה בקול רם – עושה הכל כדי שלא תוכל להתרכז בשקט. המטרה למנוע ממנה הצלחה בעולם שבחוץ ולמנוע ממנה להתקדם ולהתפתח.
ככל שיש יותר חוקים, כך לקורבן קשה לעמוד בקצב והוא הופך להיות צייתן ואפתי. ככל שהאכיפה של החוקים כאוטית ולא צפויה, הקורבן לא יכול אפילו "להתכונן נפשית" לתגובות של הסוהר. הוא "עירני" כל הזמן כי אינו יודע מאיפה תבוא המכה או מה עומד לקרות. "לא יכולתי לשבת בסלון בבית שלי בנחת. הייתי יושבת מול הטלוויזיה, מכווצת, בקצה של הספה, הגוף מתוח, בכוננות". ההסתגלות לאווירת סכנה מתמדת דורשת דריכות מתמדת. השבוי, בין אם זו האישה או הילדים, מנסים שלא-לבלוט, להיות בלתי-נראים: קפיאה במקום, התכווצות, הצטנפות או שמירה על פנים חסרי-הבעה.
האישה המוכה שיכולה פשוט לפתוח את הדלת ולצאת משתכנעת לחזור או להישאר על-ידי התנצלויות, מילות אהבה, הבטחה להשתנות, פניה אל נאמנותה ואל רחמיה. הוא טוען שהשתלטנות שלו נובעת מאהבה, שהוא אוהב אותה וזקוק לה נואשות והיא יכולה לשים קץ לאלימות אם היא תוכיח יותר את אהבתה. זהו שלב ההתפייסות – שהוא צעד מכריע בשבירת ההתנגדות הנפשית של האישה המוכה. היא "נוטה לשכוח" את הזמנים הרעים ושמה את הדגש על הזמנים הטובים שהולכים ומתמעטים עם הזמן, כי עם הזמן עמדת "השבי הפסיכולוגי" שלה כל כך מבוססת שהוא צריך מעט מאוד, פירורים, של חיזוק חיובי כדי לשמר את "העבדות מרצון" שלה.
בידוד:
כדי לבסס שליטה, על השובה לבודד את "האסיר" ממקורות מידע, ממקורות של עזרה חומרית וממקורות של תמיכה נפשית.
איך?
ניסיון לשכנע את הקורבן ש:
"החברים שלך אינם רוצים בטובתך ושהם חברים רק מתוך אינטרסים",
ש"בני המשפחה אינם אוהבים אותך",
ש"אחותך בעצם מקנאה בך" וכדו'.
המטרה, להרוס את התפיסה הפנימית שיש לקורבן כלפי האנשים שהם מקור התמיכה שלה. שהיא לא תיתן בהם אמון ותתרחק מהם, שעם הזמן, בכל מי שהיה פעם ידיד היא תראה אויב.
ניסיון לשכנע את הקורבן לעזוב מקום עבודה שטוב לה ומקבלת שם הערכה, בתירוצים של:
"מנצלים אותך שם", "מגיע לך יותר" וכדו'.
או ניסיון לגרום לה להפסיק לעבוד בכלל:
"את לא צריכה לעבוד. אני אפרנס אותנו."
"הכי טוב שהילדים יהיו בבית עם אמא שלהם עד גיל שנתיים/גן-חובה".
למצוא סיבות "הגיוניות" לעבור לגור בעיר אחרת או בארץ אחרת, להתרחק מהמקום המוכר, מהעיר שבה יש לך חברות ומשפחה וחברים לעבודה.
האשמות באי-נאמנות שמלוות במעקבים, האזנות בסתר, האזנה לשיחות טלפון, חדירה לפרטיות (למגרות, חפצים, יומן אישי, ניירת…) ששום דבר לא מספק הוכחה שהיא כן נאמנה, ושהקורבן בעמדה שצריכה כל הזמן לעשות דברים כדי להוכיח שהיא נאמנה. כמו, לנתק קשר מאנשים מסוימים, לחסום אנשים מסוימים בטלפון, לסגור את חשבון הפייסבוק, לעזוב מקום עבודה, למלא דרישות מסוימות במיטה, לדווח איפה היא נמצאת ועם מי היא נפגשת ואפילו לשלוח "וידאו הוכחה" של המקום ושל האנשים שנפגשה, לדווח אחר-כך על כל מילה שנאמרה וכדומה. (האשמות וחשדנות יוצרים אצל השבוי תגובה של "בידוד עצמי" כי המחיר של כל מפגש עם אנשים שמעוררים חשד (שזה בערך כולם) גורם לכל כך הרבה סטרס וחקירות ואשמה שעבור הקורבן זה לא שווה את זה.
הקורבן שרוצה שקט, לפעמים מתייחס לדרישות מסוימות כדרישות קטנות. אבל כשמדובר בבידוד וניתוק קשרים עם העולם החיצון, שום דבר אינו קטן.
חוץ מבני משפחה וחברים, התוקף ינסה למנוע מהקורבן לפגוש גם אנשי מקצוע או אנשים שיכולים להשפיע עליו. כמו פסיכולוג, סדנאות העצמה, מורים. זה כולל "שכנוע" הגיוני בהתחלה, (ואם זה לא עובד אז "איסור") לא ללמוד (כי "את לא צריכה את זה" או "אנחנו לא צריכים את זה", "זה לא יועיל", "מה תעשי עם זה אחר-כך?", "זה רק בזבוז כסף", "עובדים עלייך", "הם רק רוצים את הכסף שלך", "אין לנו כסף לזה עכשיו", "יותר חשוב ש…"), לא ללכת למטפל.ת ("אנחנו יכולים לפתור את הבעיות שלנו לבד", "אנחנו יודעים הכי טוב מה הבעיות שלנו, "היא לא מבינה כלום מהחיים שלה", "המטפלת הזאת מטומטמת"), לא להקשיב לעצות של אחרים ("כי הם מטומטמים", "הם לא יודעים מי את באמת", "הוא/היא בעצמם יש להם מלא בעיות"), וכדו'.
במסגרת הבידוד יש אלמנט נוסף וזה הרס ואובדן של חפצים אישיים שיש להם משמעות סימבולית. באופן לא ברור יכולים החפצים האישיים שלך, שחשובים לך, להיעלם, או להישבר באחד מהתקפי הזעם. החפצים האישיים שלך הם באופן סימבולי חלק מהזהות שלך שלאט לאט נמחקת או יותר נכון נלקחת ממך בתהליך ההתעללות.
תלות רגשית בשובה:
לאחר שלוקחים מהאדם את זהותו, את מקורות התמיכה שלו, את הקשר עם המציאות הוא נעשה מאוד מאוד תלוי בשובה שלו. גם לצורך קיום וסיפוק צרכים פיזיים, אבל גם לצורך תמיכה רגשית ומידע על העולם ש"בחוץ". ככל שהוא מפוחד יותר כך הוא נאחז יותר ביחסים שיש לו, עם השובה. וככל שהוא תלוי יותר בשובהו הוא ינסה למצוא בו אנושיות. התלות הזאת, ביחד עם חסימה של קשרים עם החוץ, הופך את השובה למקור האינפורמציה העיקרי והאסיר מתחיל לראות את העולם בעד עיני שובהו. המציאות של השובה הופכת להיות המציאות של השבוי. בצורה כזאת השובה מצליח לגרום לשבוי לראות את המציאות בצורה מעוותת. הוא יוצר לה מטריקס משל עצמו שבתוכו היא חיה. והיא כבר לא מבחינה בין נכון ולא-נכון, בין אמת ושקר, ובהדרגה מפסיקה לסמוך על כושר השיפוט שלה, על הזיכרון שלה, ואם היא בכלל רואה את מה שהיא חושבת שהיא רואה.
בהתעללות במשפחה, האישה המוכה נלקחת בשבי בהדרגה, מתוך חיזור. (הפגזת אהבה). בהתחלה היא מפרשת את הרכושניות של בן-זוגה כאות לאהבה. העניין שהוא מגלה בחייה מחניף לה. וגם כאשר שתלטנותו גוברת, היא ממעיטה מחשיבותה כי היא אוהבת אותו (אבל גם כי היא פוחדת ממנו). היא חושבת שעוד ויתור אחד, עוד מאמץ קטן מצידה, ותבוא קץ לאלימות והיא תוכל לחוות יחסים טובים כפי שהיא רוצה להאמין שיכולים להיות להם. התוקפן המכה, שמשתמש במוסר שלה ובערכים שלה נגדה. הוא מסתמך על ערכיה המקודשים של משפחה וילדים.
נוצרת התקשרות טראומטית (טראומה בונדינג), שהיא תלות פסיכולוגית של הקורבן באדם המסכן את חייו. החוויה החוזרת ונשנית של אימה והקלה, של התעללות והפצצת אהבה או הפוגה, ובמיוחד לאחר שהקורבן מבודד מיחסי תמיכה אחרים, יכול לעורר הרגשת תלות עזה בסמכות הכל יכולה, בדמות החזקה. אמנם האישה המוכה יכולה לחיות בפחד מפני זעמו של המכה אך באותו זמן גם לראות בו מקור של כוח, מקור של הדרכה ("הוא נותן לי עצות טובות. את זה אני לא יכולה לקחת ממנו", היא אומרת), ומקור החיים עצמם.
לעורר רחמים והזדהות של השבוי כלפי השובה ומטרותיו
כחלק מהרצון לשליטה פסיכולוגית כזאת שהשבוי יישאר בשבי מתוך רצון והסכמה, השובה לעיתים קרובות מציג עצמו כאנדר-דוג, חלש, קורבן, פגוע, מסכן, מקופח וכדו'. הוא יכול להחזיק אג'נדה שלמה של קיפוח גם אם אין לכך כל בסיס במציאות, ומנסה לשכנע את הקורבן שלו שעליו לתמוך בו, להבין אותו, לעזור לו, לעשות בשבילו. אף שבמציאות הוא מתעלל, הוא משכנע את הקורבן שבעצם אין לו ברירה, זה לא שהוא "בחר" או "בוחר" בזה ושתזהרי לעורר בו את "הכאב" הזה. ובוודאי לא לשפוט אותו בשעת כעסו, אם כועס בגלל משהו חיצוני או בגלל שאת גרמת לו לכעוס על-ידי ההתנהגות הלא צייתנית שלך.
הוא מצליח לשלוט על-ידי כך שהוא מעורר בשבוי רגשי אשמה ורצון "לכפר" על "חטאיו" כלפי השובה, או לגונן עליו מפני סבל (פנימי או חיצוני).
חשאיות ובגידה
סודיות הנה מרכיב בסיסי ביכולת של המתעלל לשלוט בשבוי שלו. ההפחדה שהוא מייצר שלא לספר לאף אחד מה קורה בבית, העמדת הפנים כלפי חוץ והבידוד ממקורות תמיכה, לא מאפשרת לאף אחד לדעת ולעזור.
כאשר מדובר בילדים שעוברים התעללות וההורה השני "לא רואה", מבחינתם הם מרגישים שנעזבו לגורלם, שההורה השני היה צריך לדעת על ההתעללות ולראות מה נעשה וצריך להתערב. שלא לדבר על אם שמכחישה אף שהילדה משתפת אותה שהיא עוברת או עברה התעללות מינית או אחרת. במובן הזה, ילדים חווים שההורה השני, שהיה אמור להגן עליהם, בוגד בהם.
ובעניין נאמנות, כמובן שהשובה "אינו נאמן" לשבוי שלו, אף פעם לא היה נאמן. הוא שקרן פתולוגי, הוא חסר ערכים ומצפון. הוא אפילו לא רואה בגידה כבגידה מפני שמותר לו הכל. החוקים והנורמות של האנשים הרגילים אינם חלים עליו. והוא בוגד באופן חוזר ונשנה. ועל אף שהוא בוגד, הוא מצליח איכשהו לשכנע את הקורבן ש"איכפת לי ממך", "את הכי חשובה לי".
הוא אדם חשאי. מסתיר ממנה המון מידע על עצמו ועל החיים שלו. יש לו לעיתים קרובות חיים כפולים. הרבה פעמים היא לא יודעת במה הוא באמת עובד, אבל גם אם היא יודעת, איננה יודעת מהן ההכנסות שלו, אין לה גישה לחשבון הבנק, יש לו כל מיני עניינים חסויים ולעיתים קרובות גם בגידות רומנטיות. הוא גם יגיד לה "את יודעת עלי הכל", "אני לגמרי שקוף בפנייך" והיא מאמינה בזה. הוא מבטיח הבטחות לעתיד טוב יותר אך לעולם לא מקיים אותן ולמרות זאת היא ממשיכה להאמין לו בגלל הכמיהה הגדולה שלה שיום אחד… יום אחד… הוא יבין אותי, יום אחד הוא יראה אותי, יום אחד הוא יבין עד כמה נתתי והשקעתי בשבילו, יום אחד הוא יודה שאני צודקת, יום אחד הוא יתעורר ויבקש סליחה ויכיר בכאב שהוא גרם לי, ואולי אם נלך יחד או הוא יסכים ללכת לטיפול… חשיבה רגשית הנבנית על ציפייה ותקווה שיש בו, בתוכו, את החלק הטוב הזה שהציג בהתחלה ואם רק אני אצליח לגרום לו להרגיש טוב … אז…
שבירה ובגידה בעצמי וכניעה מוחלטת
שיטות השליטה באדם אחר מבוססות על גרימה חוזרת ושיטתית של טראומה נפשית. אלה שיטות מאורגנות של נישול מכוח וניתוק. מטרתן לטעת בנשלט אימה וחוסר-ישע ולהרוס את תחושת העצמי שלו.
השלב הסופי בשליטה הפסיכולוגית הוא השלב של כניעה מוחלטת.
הקורבן מפר את כל העקרונות שלו, נכנע לכל הדרישות של המתעלל, משתתף "תחת לחץ" בכל מיני פעילויות והתנהגויות גרועות ובאותו זמן מתעב את עצמו ומרגיש רגשי אשמה.
חשוב לזכור, שאף שאלימות היא שיטה אוניברסלית להטלת אימה, לא תמיד התוקף צריך ממש להשתמש באלימות פיזית. איום בפגיעה יעיל לא פחות מאיום ישיר. הפחד בתוספת התפרצויות אלימות לא צפויות ואכיפה גחמנית של כללים – "משכנעים" את השבוי שהשובה שלו הוא "כל-יכול", שאין טעם בהתנגדות ושחייו תלויים בהשבעת רצונו של השולט באמצעות ציות מוחלט.
נשים מוכות רבות נאלצות להשתתף בפעילות מינית שדוחה אותן או שאינה מוסרית, הן לעיתים משקרות תחת לחץ בן-זוגן ומחפות על המעשים הלא-מוסריים או הלא-חוקיים שלו, לפעמים גם מקריבות את הילדים בכך שלא מגינות עליהם ומאפשרות התעללות שנעשית לנגד עיניהן, משדלות את הילדים לציית או מענישות אותם על אי-ציות. הן למעשה הופכות, נגד רצונן, למשתפות פעולה בהתעללות, או לשלוחה של המתעלל ומתעללות בילדים במקומו.
כאשר אדם או בני משפחה נמצאים בשבי של מתעלל, יש להן שתי דרכים לברוח: או לנסות לא-לבלוט ובצורה זו לברוח ולהתחמק מידו של המתעלל, או על-ידי פיוסו, מה שמתבטא בעיקר בציות אוטומטי.
דפוס הבגידה בעצמי ובילדים יכול להתחיל בוויתורים "קטנים" עד שהוא מרחיק לכת לשתיקה בעת התעללות בילדים, ללא התערבות מגנה. הקורבן בדרך כלל תרגיש בושה, אשמה ותבוסה, על כי עמדה מן הצד בשעה שהתעללו בילדיה חסרי הישע. היא יכולה לחוש משותקת מאימה, חסרת כל כבוד או יכולת חשיבה, או כל תחושה – כמו זומבי, וכל כולה נתונה להישרדות, עוד יום אחד. חלק מהנשים האלה יגיעו למצב של פאסיביות מוחלטת. זהו מוות פסיכולוגי. היא איננה יכולה לעשות דבר, לא לקום ולברוח, לא למחות ולהתנגד, לא לנסות לחמוק מהמכות… אפס כוחות.
מהן התוצאות של הטראומה המורכבת (כרונית)?
הנפגעים מרגישים שהם שונו ללא תקנה. שאין להם עצמי בכלל.
הטראומה גוזלת מן הקורבן את הרגשת הכוח והשליטה.
הם שרויים כל הזמן בדריכת יתר, בחרדה ובסערת נפש (פחד מתמיד. זה יכול להיות מטריגרים כמו צופר, טריקת דלת, חשש שמשהו נורא עומד לקרות, צעקות ברקע, כל סימן סמלי או ממשי לסכנה אפשרית).
אין להם נוחות גופנית ושלווה. כל הזמן מכווצים. הגוף מכווץ, הנפש מכווצת. תחושה של צמצום פיזי ונפשי, או הימנעות. הצמצום חל בכל תחומי החיים: קשרים, פעילויות, מחשבות, רגשות מה שמוביל לבדידות נפשית.
לעיתים דיסוציאציה והכחשה.
לאחר שנים של שבי פסיכולוגי, הקורבן דיכא תחושות של אופטימיות ותקווה וגם אחרי, קשה להם להחזיר לעצמם את התחושות הללו.
כמובן, שיכולים להיות פלאשבקים שנובעים מכל מיני טריגרים, לפעמים דברים שנראים לאחרים מאוד קטנים וטריוויאליים.
גם אחרי השחרור, יש תחושה שהסוהר נוכח תמיד. (שיש "אח גדול" שכל הזמן צופה בי). לעיתים, הפחד ממשיך שהשובה יופיע פתאום ויעשה לי משהו. הפחד, יש לו נטייה להיות דמוני. הרבה יותר גדול ממה שהוא או לפעמים אפילו לא מציאותי.
אחרי השחרור יכולה להיות תחושה של ריקנות, בלבול וחוסר ערך. החיים היו כל כך מלאים במעשי התעללות ופחדים והגנות והישרדות, שחופש מאיים, ריק, חסר משמעות. אין בשום יחסים רגילים אותה עוצמה המצויה בקשר פתולוגי עם המענה.
שבי ממושך גורם לאדם היוצא לחופשי תחושה של בדידות. הוא מחולל שינויים עמוקים בזהות האסיר. כל המבנים הפסיכולוגיים שלו נפלשו ונופצו בשיטתיות. דימוי הגוף, דימויים מופנים של דמויות משמעותיות שהיו בחייו (כמו הורים, אחים, חברים), ערכים ואידאלים. גם אחרי השחרור אין האסיר לשעבר יכול להשיב לעצמו את זהותו הקודמת. כי כל זהות חדשה שיעצב תכיל בתוכה את זכר העצמי המשועבד. עליו לחיות עם דימוי עצמי כ"שותף לעברה", כאדם שבור, או זהות לא אנושית של אדם שהורד למדרגה של "כלום". יש המתמלאים בושה, תיעוב עצמי והרגשת כישלון. אבל, חייבת לומר כאן, שזה לא גזירה משמיים. יש אפשרות להחלמה. היא דורשת השקעה ומחויבות לטיפול, ובחירה לקחת אחריות על החיים שלי.
נפגעי טראומה כרונית יכולים לפתח דיכאון מתמשך, נדודי שינה, סיוטים, ומיחושים פסיכוסומטיים. קשיי ריכוז, שיתוק היוזמה, אפתיה, חוסר-אונים, ואף זעם שיש שמבטאים אותו בחוץ אך פעמים רבות זהו זעם אילם. חלק מהזעם מופנה לא רק לשובה אלא גם לאלו שהיו עדים ולא עזרו, וכמובן גם כלפי עצמו ולעיתים גם כלפי אלוהים.
העקרון המנחה את ההחלמה הוא השבת הכוח והשליטה לנפגע. המשימה הראשונה היא ביסוס בטחונו. השלב הראשוני יכול להימשך מימים אחדים, עד שבועות אחדים ואפילו חודשים ושנים אחדות. תלוי בחומרת ההתעללות במשך ההתעללות ומתי התחילה.
מה זה אומר ביסוס בטחון?
נפגעי טראומה אינם בטוחים בתוך גופם. נראה להם שרגשותיהם ומחשבותיהם יצאו מכלל שליטה. הם גם מרגישים לא בטוחים ביחס לאחרים. ביסוס הביטחון מתחיל בשליטה בגוף (צרכים בריאותיים בסיסיים, ויסות שינה, אכילה ופעילות גופנית, שליטה בחרדה או תסמינים פוסט-טראומטיים אחרים (כמו דיכאון) ושליטה בהתנהגויות של הרס עצמי (והתמכרויות). ולאט לאט הוא נע כלפי חוץ אל השליטה בסביבה: מצב חיים בטוח (מקום מגורים בטוח שיש בו שקט נפשי ופיזי, ביטחון פיננסי, אוטונומיה בקבלת החלטות, ניידות ותמיכה חברתית).
חשוב לזכור כי לשם בניית סביבה בטוחה הנפגע.ת נדרש.ת לחולל שינויים עמוקים בחייה שבדרך כלל כרוכים בבחירות קשות ובוויתורים, ולקיחת אחריות על הנסיבות החומריות של חייה. לעיתים קרובות למען החופש הנפגעת נאלצת לוותר על הבית שלה, על חברים, על מקור פרנסה, על תלות בחומרים ממכרים ולפעמים גם על משפחה.
חברים, כל זה רק על קצה המזלג. תהליך ההחלמה הוא סיפור בפני עצמו. ממליצה בחום לקרוא את הספר כולו.
להרחבה בנושא, מזמינה אתכם לקרוא את המאמר "המשפחה הנרקיסיסטית ככת".
כאשר אחד ההורים הוא נרקיסיסט או בעל מאפיינים נרקיסיסטיים, או מאפיינים של הפרעות אישיות אחרת מקלסתר B, שהוא אלים, תוקפני, נוטה להתקפי זעם, רעיל, מפעיל מניפולציות של שליטה ומשתמש בטכניקות שציינתי לעיל, וההורה השני הוא Co-dependent (קודיפנדנט), שאינו עוזב (נשאר במערכת היחסים הזאת בשבי פסיכולוגי) אך גם אינו מגן על הילדים ועל עצמו.
למשפחות כאלה יש מאפיינים דומים לכת והילדים, וגם ההורה השני, שבויים בתוכה ללא יכולת לשלוט בחייהם.
מקור: