הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

מדוע אנחנו מסתפקים בפירורים? למה לא עוזבים?

התמכרות למערכת יחסים רעילה (עם נרקיסיסט)

במערכת יחסים נרקיסיסטית, ולעיתים גם במערכות יחסים רגילות, יש בן-זוג אחד (במשפחה זה יכול להיות ילד מסוים), שמסתפק בפירורים. מסתפק בפירורים הוא דומה לצמא במדבר שכל טיפת מים שהוא מקבל היא בשבילו מקור חיים, לא משנה עד כמה קטנה, ולא משנה שאינה מספיקה כדי לחיות.
וגם עם הטיפות שמקבל מידי פעם, הוא הולך ומתייבש, ונעשה בהדרגה יותר יותר צמא, ומוכן לעשות הכל בשביל אותו אחד שמחזיק את המימייה וזורק לו "פירורים".
הצורך של בן-הזוג הצמא למים חיים, הופך להתמכרות, משהו שהוא לא יכול בלעדיו.
ההתמכרות היא לאדם שבידיו הטיפות הללו ושמחליט מתי ואם לתת לו.

בן-הזוג התלותי, שנקרא C0-dependent, שבוי בתוך מערכת יחסים שבה הריקוד הוא כזה שאחד (התלוי) כל הזמן מתאמץ ומשקיע ונותן ומרצה, והשני כל הזמן "לוקח" ודורש (התובעני), כאשר מידי פעם, "הלוקח" זורק פירורים רק כדי להשאיר אותו שם ושימשיך לספק לו את הצרכים.

איך זה מתאפשר לו?

מהו המנגנון הזה שמשאיר אנשים במערכת יחסים כאשר הפירורים כל כך קטנים, כאשר כל הזמן מקבלים פחות ופחות?

לתהליך הזה קוראים התניה אופרנטית ולמנגנון הממכר קוראים חיזוק לסירוגין או חיזוק אקראי Intermittent Reinforcement.

הרבה שימושים יש להתניה אופרנטית והיא פועלת בהתמכרויות לחומרים (סמים, אלכוהול, עישון), אך גם בהתמכרויות לאנשים, כמו ההתמכרות למנהיג כת, התמכרות וקנאות לאידאולוגיה מסוימת, והתמכרות לאדם נרקיסיסט מתעלל.

והנה לפניכם ההסבר:

ניסוי עכברים:
בכלוב יש ידית ובכל פעם שהעכבר לוחץ על הידית מגיע אוכל. זהו חיזוק מתמשך/מלא. בכל מפעם שיש התנהגות מסוימת (לחיצה על הידית) יש תוצאה ידועה (מזון) שמחזקת את המטרה של ההתנהגות. בשלב הבא של הניסוי, החליטו החוקרים להפסיק את מתן האוכל ולראות מה יקרה. העכבר לחץ על הידית שוב ושוב עד שהבין שאין תוצאה והוא איבד עניין, הפסיק ללחוץ על הידית וחזר לענייניו. המאפיין של שני הניסויים האלה זוהי העקביות. כלומר, מבחינת התוצאה ישנו דפוס קבוע. במקרה הראשון לחיצה על הידית מביאה אוכל, תמיד. ובמקרה השני, לחיצה על הידית לא מניבה תוצאה, תמיד.

בשלב הבא רצו החוקרים לדעת מה יקרה אם ייצרו חוסר עקביות בתוצאה? מה יקרה אם העכבר לפעמים יקבל אוכל ולפעמים לא יקבל אוכל? מה יקרה אם התגמול יהיה אקראי ובלתי צפוי?

ההשערה הייתה, שבסופו של דבר, העכבר יהיה כל כך מתוסכל שהוא יאבד עניין, ויפסיק ללחוץ על הידית. מה שקרה היה בדיוק ההיפך. העכבר נעשה לגמרי אובססיבי ללחיצה על הידית. הוא המשיך ללחוץ עליה כל הזמן ללא הפסקה. נוצרה כאן "התמכרות" כלפי הידית.

ואז שאלו את עצמם החוקרים:
מה יקרה, אם החיזוק שמופיע באופן אקראי, מידי פעם, וללא אפשרות לדעת מתי, יפסיק לגמרי?
האם העכבר יאבד עניין כמו שאיבד עניין בניסוי הראשון?

באופן מפתיע, מה שקרה הוא, שאף שהעכבר לא קיבל שום תגמול הוא נעשה כל כך אובססיבי כלפי הידית עד שהוא הפסיק לגמרי את כל הפעילויות "העכבריות" שלו, כמו חיזור, אוכל ומשחק והבריאות שלו התדרדרה.

המסקנה:


מחקרים העוסקים בהתניה אופרנטית הראו שבחיזוק אקראי, כאשר "הגורם המחזק" (התגמול) מוצג מידי פעם ולא באופן עקבי, ההתנהגות הרבה יותר עמידה והרבה יותר קשה להכחיד אותה. במיוחד כאשר החיזוק האקראי בא לאחר תקופה מסוימת של חיזוק מלא.

אם נעשה כאן אחד ועוד אחד, נוכל לראות בתהליך הזה את ההקבלה למעגל ההתעללות הנרקיסיסטית, שמתחיל בהפצצת אהבה (שמקביל לחיזוק המלא) ממשיך לשלב "הפחתת הערך" (devalue)  מקצין עוד יותר לשלב "ההשלכה" (discard)  כאשר מידי פעם, כדי לשמור את הקורבן בתוך מערכת היחסים ולא לאבד את השליטה עליו, המתעלל נותן פירורים של יחס, תשומת-לב, מילות אהבה (שקריות כמובן) ובקשת סליחה (שקרית כמובן) רק כדי לעורר בו ציפייה ותקווה לעוד מזה, ובהדרגה הופך אותו ל"מכור". זהי דינמיקה של "נשיקה-סטירה", אלא שיש מעט מאוד נשיקות ולעיתים רחוקות, והרבה מאוד סטירות.

זה דומה להתמכרות למכונות המזל (סלוט-מאשין) בקזינו, כאשר האדם מושך בידית המכונה ואינו יכול לדעת מתי יבוא הפרס. אין דפוס עקבי שניתן להבין ולחשב הסתברויות, ובדרך כלל הפרס מאוד קטן, כי הפרס הגדול מאוד נדיר. האדם היושב מול המכונה, יש לו רעב גדול לפרס. כאשר הוא מקבל כמה דולרים, פירורים, יש לו תחושה של הקלה וסיפוק, תחושה מדהימה אפילו שזה "קטן". משתחרר דופמין שגורם לתחושה טובה, תחושה של הקלה וסיפוק ונוצרת תקווה וצרוך לעוד מאותו הדבר ואף תקווה לפרס הגדול. ובזמן הזה, מאבד לא רק את כל כספו והמשאבים שלו אלא גם את זמנו והאנרגיה שלו, ולעיתים אפילו את כל חייו.

החיזוק הלא-עקבי יוצר אובססיה. המשחק שולט בך.

במערכת יחסים כזאת, הדברים שאתה צריך, כמו אהבה, מסופקים לך באופן לא-עקבי ובלתי צפוי ולעיתים די רחוקות, אבל העובדה שהם כן מסופקים לך מידי פעם מחזיקה אותך שבוי. מה שקורה לך, בדיוק כמו צמא במדבר שתיארתי, אתה מפתח כל כך הרבה כמיהה ורעב שכאשר אתה מקבל פירור אחד אתה מרגיש הקלה, וזה גורם לך להיות מוכן לעשות כל דבר עבור הפירור הזה של "נירוונה".

חיזוק אקראי יכול להיות בקשר לכל צורך או רצון שיש לנו. במיוחד צרכים רגשיים: מחויבות, חיבה, הערכה, הכרה, קרבה, שייכות. זהו מעגל עינוי. מעגל של מערכת יחסים מתעללת. גם אם ההתעללות נעשית באופן לא מודע, היא עדיין התעללות.

מתעללים שלא בכוונה, ללא מודעות

ראשית אתאר כאן מערכת יחסים כזאת עם אדם שאינו מתעלל באופן מכוון, ושאינו מודע לתהליך הזה שהוא עושה.
מדובר על אנשים שפוחדים מאינטימיות ומקרבה.
סגנון ההתקשרות שלהם הוא חרדתי ו/או נמנע (התקשרות לא בטוחה).
אדם הפוחד מאינטימיות, הפחד העמוק יותר שלו הוא פחד מנטישה ו/או דחייה. לכן, התגובה שלו לפחד תהייה להשיג שליטה על היחסים. לדאוג לכך "שלא יעזבו אותי". אין בכוונתו להתעלל אבל באופן לא מודע, בדרך ההתנהגות שלו, הוא נותן לבן-הזוג שלו מה שהוא או היא צריכים רק לפעמים. זה יוצר מצב שבן הזוג נתון לחסדיו והופך להיות "הרודף" במערכת היחסים הזאת, זה שנואש יותר לקרבה.
דוגמא להתנהגות כזאת זוהי התופעה של גוסטינג: מבלים ערב נפלא ביחד, קרבה וחום ולמחרת אינו עונה לטלפונים, מתנהג כאילו אתם זרים או מתרחק. ואז באופן בלתי צפוי מתקשר שוב כאילו לא קרה כלום, ושוב שופך מהקסם שלו על בת הזוג הפוטנציאלית. במיוחד אם הוא מרגיש שבת-הזוג נסוגה.

המתעללים בכוונה

בקטגוריה הזאת נמצאים בעלי המאפיינים הנרקיסיסטיים. אצלם, השליטה, הוא מעשה מכוון, וזה רק חלק מטקטיקות ההתעללות שלהם. (הטקטיקה הראשית היא גזלייטינג).

הנרקיסיסטים מונעים מבן-הזוג שלהם צרכים מסוימים (בעיקר רגשיים, אבל לא רק) ומספקים אותם באופן אקראי מספיק כדי ליצור התמכרות, ובמטרה לקבל מבן-הזוג, שהופך להיות מרצה, הזנה נרקיסיסטית, שירותים שונים, ולעיתים גם סיפוק סאדיסטי. ברוב המקרים הדפוס הזה של התניה אקראית מאוד סמוי וקשה לזיהוי. עם הזמן, כשמערכת היחסים הנרקיסיסטית מתפתחת, החיזוק האקראי הולך ונעשה יותר ויותר נדיר ולעיתים אף מפסיק לגמרי.

מה קורה לבן-הזוג "המכור"?

כאשר המתעלל מפסיק את כל החיזוקים, בן-הזוג עדיין זוכר איך זה היה פעם, כאשר כן קיבל חיזוקים, ובגלל שהוא מורגל לתקופות ארוכות ללא חיזוקים וללא מענה לצורך שלו, הוא נשאר שבוי בתפיסה ש"יום אחד זה יקרה" או "עוד מעט זה יקרה" ומחזיק את התקווה הזאת למרות שיש סיכוי שלעולם כבר לא יקבל אפילו את הפירורים האלה.

הפירורים האלה שמים את הקורבן במצב של "רעב" גדול ואת המתעלל במצב של שליטה מוחלטת. חיזוק אקראי תמיד יהיה קיים במערכת יחסים מתעללת כי זוהי אחת משיטות השליטה החזקות ביותר שיש לאדם אחד על אדם אחר.

קשה מאוד לעזוב מערכת יחסים כזאת כי לא מדובר על יחסים.  מדובר על התמכרות. הגוף מכור לכימיקלים שמשתחררים במוח כאשר אתה מקבל את "הסיפוק". ולכן, לצאת ממערכת יחסים כזאת זהו תהליך של גמילה. האדם במעגל האלימות הוא כמו מכור, והוא מנסה באופן אובססיבי ונואש לפענח איך ליצור את התנאים שיאפשרו לו לקבל את מה שהוא צריך. אבל מאחר שאף פעם הוא לא יוכל למלא אחר התנאים האלה, כי במערכת יחסים מתעללת הכישלון לספק את המתעלל הוא מובנה ולעולם הוא לא יוכל לעמוד בתנאים של היחסים (כי אין תנאים ברורים והם גם מתחלפים כל הזמן- זה חלק מהגזלייטינג), הוא לעולם לא יוכל לקבל את מה שהוא רוצה. האדם הזה ינסה להשתנות ולהתאים את עצמו, הוא יהיה מאוד מבולבל, הוא יהפוך לקליפה של אדם, לחסר זהות, הוא ינתק את הקשרים עם הקרובים והחברים, הוא יפסיק לעשות את כל מה נהג לעשות בעבר ואת כל מה שהוא אוהב, הוא יוותר על מטרות אישיות ואז הוא חווה את עצמו חסר מסוגלות לקום ולצאת ממערכת יחסים כזאת גם פיזית וגם רגשית.

מי הם האנשים שנוטים ליפול למערכת יחסים כזאת?

אנשים שנוטים ליפול למערכות יחסים כאלה, הם כאלו שכל חייהם מנסים להימנע מתחושה של אי-שייכות, בידוד, תחושת ריקנות, תחושת בושה הקשורה ל"אני לא מספיק טוב.ה", הם חוו בילדות יחסים "לא-בטוחים", ובמקרים רבים חוו את המנגנון של חיזוקים אקראיים גם בילדות מן ההורים, והם פשוט משחזרים את המוכר להם ביחסיהם כבוגרים. הם למדו שככה מרגישה אהבה.

כבר בילדות הם קיבלו פירורים שניתנו להם באופן לא-עקבי והם "התרגלו להיות כל הזמן רעבים". וכאשר היו שם פירורים, הם למדו לראות בזה "הזנה", מישהו נותן להם אהבה, כבוד, תמיכה, אכפתיות, יחס. ואם כילד אתה מתרגל לזה, ולומד להסתגל לזמנים שבהם אתה מקבל את החתיכות הקטנות האלה שכל כך משמחות אותך וגורמות לך הרגשה טובה, אתה אומר לעצמך "טוב, זה מה שיש, זה הכי טוב שאני יכול לקבל" ואתה מסתגל לכמות הקטנה של "מזון" שאתה מקבל ביחסים. והילד לומד להתאים את הציפיות שלו ולא לכעוס או להיות עצוב, כי לצפות ולהתאכזב זה יותר כואב. אם הוא "רעב" הוא מוצא דרך להתמודד עם זה וזה הופך להיות הנורמה שלו.

ילדים אלה שגדלו במשפחות דיספונקציונליות שהיו בהן גזלייטינג, הזנחה, חסך והתעללות בשלבים ההתפתחותיים הכי חשובים שלהם, יוצאים מהילדות שלהם עם דפוסי מחשבה ואמונות לגבי מה שהם מאמינים שהם ראויים לו. ואם במשפחה שלהם פירורים היו הנורמה, זה הופך להיות הנורמה שלהם. וההתניה הזאת קובעת להם מה הם יכולים לצפות מהעולם ומה לצפות ביחסים הזוגיים שלהם וביחסים בכלל. הם חושבים שהנורמלי זה "להיות רעב כל הזמן". ובכלל, בסביבה שבה מצבי-הרוח של ההורים משתנים כל הזמן, שצריך ללכת על ביצים, יש כאוס רגשי, ואין בטחון – הילד מתרגל להעדיף להיות "רעב ובטוח" מאשר להיות רעב ולבקש מההורה המתעלל "עוד" (יחס, אהבה, תשומת-לב, אכפתיות, תוקף רגשי וכדו'), דבר שיש בו סיכון. ואחזור על זה גם בהקשר של היחסים הבוגרים: הקודיפנדנט במקום לחפש יותר "מזון" בוחר.ת בביטחון של להיות רעב.ה אל מול הסכנה שבלבקש עוד "מזון" (דהיינו להיפגע ולהיענש).

כשאדם שקיבל פירורים כל חייו נכנס למערכת יחסים בוגרת, כל דבר שהוא "יותר מפירורים" נתפס בעיניו "יותר מידי" והוא לא יודע איך לאכול את זה. ולפעמים הפירורים הם בכלל לא משהו שהוא מקבל אלא שפשוט "עוזבים אותו בשקט ולא פוגעים בו" הוא כבר רואה בזה משהו טוב. ויש כאלה שאפילו מרחיקים לכת ויוצרים על בסיס החוויה הזאת ערך של הסתפקות במועט ובכך הם פותרים את הדיסוננס הקוגניטיבי: "אני לא צריכה הרבה", "אני מסתדר לבד", "אני לא רוצה להיות תלויה" וכו'. הם משקיעים באופן חד-צדדי ביחסים ומאמינים שמתישהו יקבלו בחזרה. אך זוהי השקעה אינסופית. זה דומה לאוגר בכלוב שרץ על הגלגל, ריצה שאין לה סוף, עד שמתעייף, ואז ממשיך שוב ושוב. המכור השבוי ביחסים, מאמין שמגיע לו אחרי השקעה כל כך גדולה שעשה, ושבסוף הוא יקבל תמורה כלשהי, שהנרקיסיסט בסוף יראה מה עשיתי בשבילו, שהנרקיסיסט יאהב אותי, יכבד אותי, יהיה לו איכפת ממני, או שיפסיק לעשות דברים שמכאיבים לי, שמתישהו הנרקיסיסט "יראה את האור"…

ביחסים בריאים חייבת להיות קביעות. הקביעות מספקת ביטחון רגשי. ואין כאן אמצע. או שיש קביעות או שאין קביעות. אם אין קביעות, זהו דגל אדום. מטרתו של האדם הזה לשלוט בך. הוא רוצה שתישאר העכבר בכלוב כדי שתספק את הצרכים שלו.

מערכת יחסים שמכילה בתוכה את המנגנון של חיזוק אקראי, מערכת יחסים מתעללת, מעידה גם על חוסר גבולות. חוקים וגבולות הם ייצוג של עקביות. זה אומר לדעת מי אתה, להיצמד לערכים שלך, לאינטרסים שלך ולהיצמד ל"לא" שלך ול"כן" שלך. עקביות בגבולות היא המפתח שלך לשמור על הזהות האינדיבידואלית שלך. לא שזה פשוט לשמור על גבולות, אבל חשוב לדעת שזה הבסיס.

להמשך קריאה והרחבה על הנושא אני ממליצה לקרוא את המאמר "יחסים נרקיסיסטיים בזוגיות". המאמר, אף שמדבר על זוגיות, רלוונטי גם ליחסים נרקיסיסטיים בין הורה וילד.

מקור והשראה:

Teal Swan
https://youtu.be/M_lakRMIA7Q

Ross Rosenberg, Codependents Mistake Breadcrumbs for a Piece of Bread

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.