במאמר מס' 2 למדנו מהן 4 האמונות שמפעילות את 'סינדרום הרף העליון'.
כעת אנו רוצים לדעת כיצד הדברים באים לידי ביטוי בחיים האמיתיים.
כלומר, מהם הסימפטומים שכאשר הם מופעים, אנו יכולים לדעת שהמכניזם של הרף העליון נמצא בפעולה.
הרעיון הוא ללמוד לעקוב אחר ההתנהגויות המגבילות שלנו.
לעשות תהליך תחזוקה קבוע, בדיוק כמו צחצוח שיניים או בדומה להתאמת מראות המכונית.
כך נוכל לחצות את הרף ולחיות ולפעול באזור הגאוניות שלנו.
כדי שנוכל לעשות זאת עלינו לדעת כיצד או באיזה שיטות מתוחכמות ולא מודעות אנחנו 'מושכים את עצמנו למטה'.
לפניכם הדרכים הטיפוסיות שאנו מורידים את עצמנו מתחת לרף:
דאגה
לדאגה בדרך-כלל אין הרבה קשר עם מה שקורה במציאות. כאשר אנו דואגים לגבי משהו שאין לנו עליו שליטה ואין לנו כל יכולת להשפיע או לפעול לשנות, סימן שאנו שמים לעצמנו גבול.
לדאגה יש טעם רק כאשר יש לנו אפשרות לעשות פעולה חיובית בעניין. כל השאר זהו 'רעש' של הגבול העליון, מתוכנן על-ידי התת-מודע שלנו לשמור אותנו בבטחה בתוך אזור המצוינות או אזור המיומנות.
זה עובד כך: הכל עובד בעבורנו טוב או מצוין. המכניזם של 'סינדרום הרף העליון' מעוניין לדחוף אותנו למטה ופתאום אנחנו מתחילים לדאוג שאולי משהו ישתבש באישזהו אופן.
זוכרים? איך יכול להיות לנו יותר מידי טוב?
אשמה מתחילה לחלחל, אולי הרגשה שלא מגיע לנו… אולי הרגשה שהטוב חייב להיגמר מתישהו…
משהו מן האמונות המגבילות מתחיל באופן לא מודע לפרוץ החוצה… אנחנו מתחילים להצדיק את הדאגות הללו עם עוד מחשבות של דאגה ועד מהרה אנחנו עסוקים בלהמציא תסריטים איך דברים מתפרקים והולכים לקראת אבדון.
למעשה דאגה זה כמו לשחק ברולטה – מפעם לפעם הדאגה באמת 'תכה' בקופה ותנצח.
אם תדאג ששוק המניות יצנח, אם תהייה שם מספיק זמן הוא באמת יצנח…
כאשר נכנסים למצב נפשי של דאגה זה עובד כך: הכל עובד בסדר – אתה מרגיש ממש בסדר – ואז אתה מתחיל להוריד את עצמך עם מחשבות של דאגה – כשאתה במחשבות של דאגה ואנשים אחרים בסביבה לא במצב של דאגה, אתה באופן בלתי נשלט משליך עליהם ביקרת ואשמה ויוצר זרם של שליליות ביניכם – אתה בטוח שהעובדה שאחרים לא דואגים מעידה על כך שמשהו לא בסדר אצלם. אתה בטוח שהדאגות הן התגובה הנכונה לחיים, ואם לא תדאג כל העסק יתמוטט.
99% מן הדאגות הן בלתי נחוצות וכל תפקידן רק לגרום לנו להיות אומללים, להוריד אותנו אל מתחת לרף שלא נהייה כל כך מאושרים.
מחשבות הדאגה יכולות להיות סמן של הרף העליון של אזור הגאונות שלך. אם יש לך מחשבות דאגה השתמש בהן ככלי, שאל את עצמך: "איזה דבר חיובי חדש מנסה להתהוות?" ייתכן ואת עומד לפני פריצת דרך, התפתחות. אחרת מה היה לה טעם לגדול? להציק? לכרסם? התבונן מעבר למחשבות הדאגה, מה היה הטריגר שעורר אותה? ממה אתה מפחד לגדול/לשמוח/להיות מאושר?
ביקורת ואשמה
בדיוק כמו שלדאגה אין בדרך כלל קשר עם מה שקורה במציאות כך גם לביקורת אין בדרך כלל קשר לדבר שאותו אנו מבקרים.
כאשר אנו מאשימים מישהו או משהו זה מפני שפגענו בגבול עליון שלנו ואנו מנסים לעצור את הזרם של האנרגיה החיובית.
נדמה לנו שכאשר אנו מעבירים ביקורת או מאשימים מישהו זה מפני שהאדם האחר עשה משהו שהיה ראוי להעביר עליו ביקורת או להאשים אותו עליו.
ביקורתיות והטלת אשמה הן התמכרויות מאוד הרסניות שכן הן ההורסות מס' 1 של אינטימיות במערכות יחסים. אם אתה רוצה לבחור עד כמה ביקורתיות זוהי התמכרות, נסה להעביר יום אחד בלי להיות ביקורתי…
ביקורת יכולה אולי להיחשב חיובית אם היא יעילה. ביקורת כרונית ואשמה כרונית הן התנהגויות שעלינו להכחיד. הן לעולם אינן בשביל לספק תוצאות.
ביקורת ואשמה כמובן שאינן התמכרות שמופנית רק כלפי אנשים אחרים. משקל כבד אנו מפנים כלפי עצמנו. כך שלא חשוב כמה טוב מצבנו, לא חשוב כמה אנו מצליחים/ מאושרים/ שמחים/ גאונים, הביקורת לא עושה עמנו שום חסד, כמה שהרף יותר גבוה, ככה הביקורת שלנו יותר גדולה הן כלפי אחרים והן כלפי עצמנו. ביקורת היא משתקת. לביקורת יש בדרך-כלל תפקיד אחד והוא להוריד אותנו למטה.
מה הפעולה שיש לעשות?
מעקב עצמי אחר דברי ביקורת ומחשבות ביקורת שלנו ולחלק אותם לשתי מחלקות. באחת כל הביקורות על דברים אמיתיים שאתה מתכנן לעשות משהו בעניין, ובשנייה כל השאר. יהיה מעניין לראות עד כמה תופתע כשתגלה באיזו מידה השנייה תאפיל בגודלה על הראשונה.
הדיפה של אנרגיה חיובית
הדיפה של אנרגיה חיובית זה עוד סוג של מכניזם שמוריד אותנו את מתחת לרף, לשמור אותנו באזור הנוחות, שלא נתרחב יותר מדי.
"הי מוטי, עשית עבודה נפלאה".
"לא, זה שום דבר. לא יצא לי כמו שרציתי…".
"אני מאוד אוהבת את מה שאת כותבת, אירית"
"זה שום דבר, הכל ידוע, אני לא ממציאה שום דבר…"
הדיפה פירושו שכאשר מחמיאים לך, אתה מבטל את המחמאה בכל מיני צורות החל מ- "יצא לי במקרה", או "הגיע הזמן שכבר יצא לי משהו טוב" או "לאחרונה לא מצליח לי" או "אני בר מזל לאחרונה" או "הו, זה שום דבר, אין מה לעשות מזה עניין, זה ממש לא משהו מיוחד" או "אני שמח שלא שמו לב שפספסתי כמה נקודות/חלק מהדברים החשובים…" או "אם היה לי יותר זמן הייתי יכול לעשות יותר טוב…"
כשאתה שם לב שיש לך דפוס של הדיפה פשוט תעצור ותגיד "תודה". כדי שתוכל לחצות את הרף העליון עליך ליצור בתוכך מקום שמאפשר להרגשה טבעית טובה להיות. הרגשה טובה שאיננה תוצאה של אלכוהול, או סוכר או כל תוצר סינטטי/חיצוני אחר שיוצר הרגשה לטווח קצר. אתה פשוט מעלה את הרף של הסיבולת שלך להרגשה הטובה.
ויכוח / קונפליקט
ויכוח זוהי אחת הדרכים המקובלות לדכא את עצמך כאשר אתה פוגע ברף העליון.
כאשר דברים הולכים טוב, אתה יכול לעצור את הזרם של האנרגיה החיובית במהירות על-ידי קונפליקט. ואז הקונפליקט מפתח חיים משל עצמו, נמשך שעות, ימים ואפילו שנים. האפקט הצדדי: אתה נסוג אחורה לאזור הכישרון או לאזור המצוינות שלך. הגאונות לוקחת את המושב האחורי.
לדוגמא: אתה מתקדם יפה, ההצלחה מאירה לך פנים, יש מומנטום, ואז אתה עוצר בגלל שאתה בדילמה (ויכוח פנימי) או שפתאום יש ויכוח בין השותפים (ויכוח חיצוני) או כל וריאציה אחרת (איום חיצוני/אויבים/מלחמה).
אם אתה לומד לראות קונפליקטים כסימפטומים של סינדרום הרף העליון אתה יכול לעשות פריצות דרך גדולות דרכם.
איך מומלץ להתמודד עם הקונפליקטים?
כל צד לקוח 100% אחריות על הקונפליקט. אין אשמים ואין קורבנות. זוהי הדרך היחידה. גם בקונפליקטים אישיים וגם בקונפליקטים פוליטיים.
להפוך להיות חולה או להיפגע
אפשרות נוספת להוריד את עצמך מתחת לרף היא לפגוע בעצמך. כאשר דברים מתחילים להיות טובים, יש אנשים שקורה להם משהו פיזי – מחלה או פציעה. כמובן, שלא כל המחלות ולא כל הפציעות הן תופעות של סינדרום הרף העליון, אבל שווה לבדוק את ההקשר הזה ולעשות סקירה אישית אחורה- כל אחד יבדוק את ההיסטוריה האישית שלו לראות אם היו לו מחלות או פציעות בזמנים של הצלחות.
כיצד פועל המנגנון הזה של פגיעה בעצמך? ישנם שלושה P:
Punishment, Prevention, Protection הענשה, מניעה, הגנה.
אלו הם שלושת הכוחות המניעים מאחורי המחלות והתאונות
הענשה – כאשר אתה משקר או פועל בחוסר יושר כלפי עצמך או/ו כלפי האנשים היקרים לך (בוגד בערכים, בוגד במשפחה) אתה חי בקונפליקט פנימי, באופן לא מודע את מעניש את עצמך.
הימנעות והגנה – בדרך כלל מתרחשות באותו הזמן. כשאתה חולה או עובר תאונה כי באופן לא מודע אתה מנסה למנוע מעצמך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות אותו, או להגן על עצמך מפני משהו שאתה לא רוצה להרגיש. המחלה או התאונה זוהי הדרך של המוח הלא-מודע שלך לעשות לך טובה. זוהי כמובן טובה שעולה לך ביוקר.
הפרת אמונים/שבירת האינטגריטי
אחת הדרכים המהירות להוריד את עצמך חזרה באופן מיידי לאחר שפרצת את הרף העליון הם שבירה של היושרה שלך. סוג השברים הפופולאריים ביותר של היושרה שלך הם: שקרים, הפרת אמונים, הפרת הסכמים, בגידה. (ראה דוגמת ביל קלינטון).
ובכן, אחרי שקראת את הרשימה המכובדת הזאת של ההתנהגויות השכיחות המפעילות את המכניזם של 'סינדרום הרף העליון' – מה מכל אלו אתה נוטה לעשות?
כדי שתוכל לחצות את הרף ולפעול באזור הגאוניות שלך לא מספיק לדעת כיצד למנוע את 'סינדרום הרף העליון' עליך גם לדעת מהו אזור הגאוניות שלך. כיצד למצוא את הגאונות שלך?
מהן שאלות הגאונות שלך?
שאלה מס' 1: מה אני הכי אוהב לעשות?
אני כל כך אוהב לעשות את זה, שאני יכול למשוך את הזמן מבלי להתעייף ומבלי להשתעמם.
שאלה מס' 2: איזה עבודה אני עושה שאינה נתפסת כעבודה?
אני יכול לעשות אותה כל היום מבלי להרגיש עייף או משועמם.
שאלה מס' 3: בעבודה שלי, מה מייצר את השיעור הגבוה ביותר של סיפוק?
שאלה מס' 4: מהי היכולת הייחודית שלי?
מהי המיומנות מיוחדת שקיבלתי מתנה.
ייתכן ואתה כבר יודע מהי המתנה המיוחדת שלך, שאיתה נולדת, וייתכן שעדיין לא גילית אותה.
לגלות את המיומנות הזאת דומה לפירוק של סט בבושקות (בובות רוסיות). מתחילים מאיזשהו מושג כללי רחב של התחום ולאט לאט נכנסים יותר ויותר פנימה.
תחום המיומנות שלך הוא משהו שאתה משתמש בו כל הזמן, גם אם אתה לא מודע לזה. זה דבר שהוא כל כך מובן מאליו וכל כך חלק ממך כמו האוויר שאתה נושם. כדי שתהייה מודע לו אתה צריך להגדיר ולתאר אותו. הגילוי הוא באמצעות השאלות. כך מתחילים את החקירה. צריך לתת לזה זמן ולהתחיל לשים לב ולשאול את עצמך את השאלות הללו שוב ושוב תוך כדי התנסות.
מתי אני פועל במיטבי?
איזה חלק של העבודה מספק אותי יותר?
מה בתוך החלק הזה הוא זה שגורם לי להרגיש טוב?
להתחיל לחדור יותר ויותר פנימה. לקחת את תפקיד הבלש.
כשתגלה את הייחודיות שלך תוכל לחצות את הרף, ולפעול באזור הגאוניות שלך.
מתוך הספר "THE BIG LEAP" של Gay Hendricks, המציע לנו ללמוד לחיות את החיים שלנו באזור הגאונות שלנו…