בהמשך למאמר הראשון על 'סינדרום הרף העליון'
ובטרם אעבור אל 4 אמונות הבסיס שגורמות לנו לחבל בצלחה, בשפע, ביצירתיות ובאושר שלנו,
כאשר אנו חוצים את הרף העליון,
ברצוני להציג את 4 אזורי הפעילות שלנו:
אזור חוסר המיומנות
כשמו כן הוא, זהו האזור של סוגי הפעולות שאנו גרועים בהן. אפשר לקרוא לו גם אזור השלומיאליות.
לדוגמא מישהו שהוא בעל ידיים שמאליות שמנסה לעשות דברים טכניים כמו למשל להרכיב רהיטים שקנה באיקאה.
או למשל, כשהמחשב מתחיל לשלוח לך כל מיני הודעות שגיאה והוראות לסגור חלונות פתוחים, להוריד תוכנות חוסמות ואתה מתחיל להזיע, ולהתקשר לתמיכה או לחבר שמבין, והם מחוברים לך לאוזן שעה וחצי מסבירים לך כמו לילד מפגר צעד אחר צעד עד שבסוף, במקרה הטוב הצלחת, ובמקרה הפחות טוב קלקלת משהו ואתה צריך להזמין איש תמיכה, בשעה שילד בן 13 היה יכול לסדר את התקלה בקלי קלות תוך דקות… ואותו דבר כשמדובר בארגון/הפקת מסיבת יום הולדת לזוגתך שתחייה וכדו'…
עדיף לשלם לבעל מקצוע שיעשה את הדברים גם מהר וגם באיכות טובה ולא לבזבז זמן ואנרגיה שאתה יכול להשקיע בדברים שאתה יודע לעשות טוב וגם משלמים לך הרבה כסף בשביל לעשות אותם, ובזמנך הפנוי תבלה עם הילדים שלך.
אזור המיומנות
אלו הם דברים שאנו יודעים לעשות טוב אבל אחרים יודעים לעשות אותם טוב בדיוק כמונו. אזור זה הוא מאוד 'מסוכן' כי הוא טומן לנו את 'מלכודת המיומנות'.
מכיוון שאנו עושים את הדברים כל כך טוב, ביעילות, במהירות נדמה לנו שאנו גם צריכים ומחויבים להמשיך ולעשות אותם, ואנו מבזבזים המון זמן ואנרגיה בעשיית דברים שאנשים אחרים יכולים לעשות טוב וביעילות בדיוק באותה המידה, בעוד שאנו היינו יכולים להתפנות לעשיית דברים ייחודיים שלנו. והדגש הוא על יחודיים!
לדוגמא, מזכירת המנכ"ל שהיא כל כך יעילה בארגון והפקה של אירועים מכל סוג שהוא (או 'בסידורים') שחלק ניכר מזמנה תפוס באופן טבעי על-ידי כל האירועים של הארגון שמגיעים אל שולחנה והיו יכולים להיות מאורגנים על-ידי מזכירות אחרות ובודאי על-ידי מחלקת כוח אדם.
למה לא? אם היא כל כך יעילה ועושה את זה כל כך טוב, למה שלא תמשיך לעשות זאת? כולם מרוצים, הכל דופק כמו שעון, היא עומדת במשימה הזאת כמו גם במשימות האחרות שלה. אם הייתה מבינה שהעובדה שהיא מיומנת מתחום מסוים לא מחייבת אותה אם איננה בהגדרת התפקיד שלה, והיא גוזלת ממנה את היכולת לפעול באזור המצוינות שלה ואף באזור הגאונות שלה כעוזרת המנכ"ל, אולי הייתה חושבת פעמיים על הנטייה שלה ליפול 'במלכודת המיומנות' שלה עצמה.
אזור המצוינות
באזור זה נמצאות הפעילויות שאנו עושים טוב מאוד, בהצלחה גדולה. באזור זה נמצאים אנשים שמאוד מצליחים כלכלית.
מעל אזור המצוינות נמצא אזור הגאונות. אך, כמה מפתה להישאר באזור המצוינות! כל כך ממכר… כל כך נוח… זה מספק אותך לא רק כלכלית אלא גם מספק את האגו שלך. גם האנשים הקרובים לך רוצים שתישאר שם, הארגון שבו אתה נמצא – רוצה שתישאר שם, החברים שלך רוצים שתישאר שם. כולם רוצים שתשמור על הסטאטוס קוו – אתה אדם שניתן לסמוך עליך ואתה מספק את הסחורה. אז מדוע שירצו שתשתנה?
אזור הגאונות
אזור הגאונות זהו האזור האולטימטיבי של סיפוק. זהו האזור שבו הפעילויות שלך מיוחדות לפי הכישרונות שלך ולפי החזקות שלך.
באופן עקרוני, בני אדם נעים ופועלים בכל ארבעת האזורים בתחומים שונים של חייהם. אך אף על פי שלא בדקתי את זה באופן מדעי נדמה לי שרובנו פועלים בעיקר בשני האזורים הראשונים, מעט גם באזור המצוינות ובודדים פועלים באזור הגאונות.
ובשביל זה בדיוק יש לנו עניין ללמוד על המכניזם של 'סינדרום הרף העליון' – בשביל לעבור את הרף, בשביל לפעול באזור פעילות גבוה יותר, יותר הצלחה, יותר שפע, יותר יצירתיות, יותר סיפוק.
כיצד נכנס 'סינדרום הרף העליון' לפעולה?
מהו הטריגר שמפעיל את המכניזם הזה שמושך אותנו למטה?
'סינדרום הרף העליון' נכנס לפעולה כאשר הוא 'נפגש' באחת מ- 4 אמונות בסיס.
אמונות בסיס, הן אמונות שלנו לגבי עצמנו ו/או לגבי העולם המבוססות על פחד, שנצרבו בתודעתנו בילדות ונתפסות על ידנו כאמיתיות. אמונות אלו מפעילות אותנו באופן לא-מודע, ואף על פי שהן שקריות אנו תופסים אותן כאמיתיות.
מהו הסיפור שמונע ממך לחיות את הגאונות שלך?
לכולנו יש סיפור שלתוכו נולדנו שמונע מאיתנו להיות נגישים לגאוניות שלנו.
מה שהופך את הסיפורים הללו לכל כך אמיתיים הוא שהם סופרו עוד לפני שנולדנו
ואנחנו כל כך לא מודעים להם בדיוק כמו שהדגים אינם מודעים למים שהם שוחים בהם.
בכל משפחה יש סיפור אחר, והצעד הראשון שעליך לעשות כדי לחיות באזור הגאוניות שלך, בשלמות שלך, הוא לגלות את הסיפור שלך.
במשפחה אחת הסיפור יכול להיות שגאוניות מובילה לחוסר אחריות.
ישנו את הדוד הזקן ג'ורג' שעזב את אשתו ושלושת ילדיהם והלך לחפש את גאוניותו בחקר השבטים האבודים של איי פוג'י, ומעולם לא חזר למעט כמה תמונות ששלח כשהוא חצי ערום בחברת בני השבט המקומיים.
במשפחה אחרת הסיפור יכול להיות שגאוניות מובילה לשיגעון.
ישנה הדודה ססיליה שפרשה לחדרה בשנת 1927 ומאז במשך 40 השנים הבאות לא דיברה עם איש רק עם עצמה וכתבה 3 ספרי שירה מפורסמים.
במשפחה אחרת גאוניות מובילה לעוני ומחסור ו/או נידוי.
בן דוד שניסה לפתח מכונה שתפעל על גז/מים … ונאלץ לעת זקנה להתפרנס מחלוקת עיתונים.
במשפחה אחרת אבי המשפחה היה גאון בעל רעיונות מקוריים שבזבז את הון המשפחה על בניית כל מיני פטנטים משונים שאף אחד לא רצה לקנות ממנו והוא מת חסר כל ושבור.
במשפחה אחרת האחות החכמה נשארה רווקה זקנה
כי אף אחד לא היה מספיק חכם בשבילה או השקיעה כל כך הרבה שנים באוניברסיטה/מחקר/כתיבה/קריירה ופספסה את 'הרכבת'… או אף גבר לא רצה אישה שתהייה יותר חכמה ממנו/תרוויח יותר ממנו…
במשפחה אחרת הגאון שבמשפחה נחשב הבן דוד יורם, האח הבכור, ובגלל כל מיני סיבות של היררכיה משפחתית, לא מודעות כמובן, אסור לשבור את המיתוס הזה ולערער על המעמד האליטיסטי של משפחת הבן-דוד ובן הדוד עצמו או של אחיך הבכור וכדו'.
סיפורים כאלה עוברים מדור לדור כדי להגן על חברי השבט מלחצות את גבולות אזורי המיומנות והמצוינות. לא משנה מה הסיפור שלך, המשימה הראשונה שלך היא למצוא אותו.
זהה את הסיפור של המשפחה שלך – של מדוע אתה לא אמור לחצות את אזור הגאונות שלך.
ברגע שזיהית אותו, המשימה הבאה היא להפסיק להתלהב ממנו, להפסיק לחזור לספר אותו, להפסיק להתקשר אליו. במקום, תתחיל לספר סיפור חדש על אזור הגאונות שלך.
מסע החקירה שלך את הסיפורים המשפחתיים אינו אמור להיות מסע ביקורתי אלא מסע של חקירה. אין זה מסע של אשמה אלא מסע של פליאה.
להלן 4 האמונות השקריות הקשורות לסינדרום הרף העליון:
כל אדם (טוב, כמעט כל אדם) מחזיק לפחות 1-3 מן האמונות הללו.
אני מציעה שאם אתה קורא עכשיו את המאמר הזה, אל תוציא את עצמך מן הכלל הזה.
התחל בכך שתיקח בחשבון שיש לך לפחות מחסום אחד שעוצר אותך לחצות את הרף לאזור הגאוניות שלך. זה כל כך לא-מודע העסק הזה, שכאשר קוראים את האמונות הללו זה נראה במבט ראשון "לא שייך לי"או "זה נראה תיאורתי מידי". זה לא 'תופס' אותך מיד.
צריך להפנים את התכנים הללו. אז בידכם הבחירה – אם לקרוא את האמונות הללו עם ראש פתוח ויכולות קבלה.
מחסום חבוי מס' 1: "משהו לא בסדר אצלי" – הרגשה של פגם יסודי
אם יש לך הרגשה בסיסית שמשהו לא בסדר אצלך – בכל פעם שתהיה על סף איזושהי אהבה גדולה, שפע כלכלי, פריצה כלשהי, תמצא עצמך עוסק בנושא הזה – התרמוסטט של מערכת סינדרום הרף העליון יתחיל להשמיע קול קטן בתוך המוח שלך שיגיד לך:
"אל תהייה כל כך שמח, או עשיר, או יצירתי, מפני שאתה פגום באופן בסיסי."
המחשבה הזאת תיצור דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד אני פגום או רע או טועה, אז איך אני יכול להיות כל כך שמח/ עשיר/ מוצלח/ יצירתי?
כדי לפתור את הדיסוננס חייב לבחור: או לחזור אחורה, לסגת מן ההצלחה אל אזור הנוחות, או לוותר על האמונות המגבילות ולאפשר לעצמך להתייצב ברמה גבוהה יותר, חדשה.
הדרך הטובה היא להאיר את המודעות על המחשבה שאתה פגום באופן בסיסי. להגדיר את זה כפי שזה: באג של מערכת 'סינדרום הרף העליון'.
מחסום חבוי מס' 2: חוסר נאמנות ונטישה
כשאנחנו תקועים אחרי המחסום של חוסר נאמנות ונטישה, המנטרה הלא מודעת שלנו אומרת ככה:
"אני לא יכול להתרחב להצלחה המלאה שלי בגלל שזה יגרום לי להישאר בודד, להיות לא נאמן לשורשים שלי ולעזוב ולהשאיר מאחור את האנשים מעברי."
הנה 2 שאלות תעזורנה לך לגלות אם יש לך את המחסום הזה:
האם הפרתי את החוקים הגלויים והבלתי-גלויים של משפחתי כדי להגיע לאן שהגעתי?
האם, למרות שאני מצליח, נכשלתי למלא את הציפיות שהיו להורים שלי ממני?
אם ענית כן לאחת מן השאלות הללו, סביר שהצלחה גדולה יותר תביא עמה רגשי אשמה גדולים יותר – ברמה עמוקה ולא מודעת תרגיש, שהמסע שלך לחיים משל עצמך, והצלחה בתנאים שלך, בא במחיר של להשאיר מאחוריך את השורשים שלך וחוסר נאמנות לשורשים שלך. האשמה שתרגיש יכולה לגרום לך לשים ברקסים, לעצור את עצמך מהצלחה אולטימטיבית ומליהנות מההצלחה שכבר השגת. אתה חווה פריצות של הצלחה עם מנות של הענשה עצמית.
מחסום חבוי מס' 3: אמונה שיותר הצלחה תגרום לכך שתהייה יותר נטל
כאשר אדם סוחב עמו את החוויה שהגעתו לעולם, אף שהייתה חגיגה, הייתה בו בזמן גם נטל. האמונה שאתה נטל יכולה לחסום אותך מלהרחיב את מלא היכולת שלך להצלחה והנאה. אם האמונה הזו אוחזת בך, המנטרה של הרף העליון היא כזו:
"אני לא יכול להתרחב לפוטנציאל הגבוה ביותר שלי, מפני שאז אני אהיה אפילו נטל גדול יותר מאשר אני עכשיו."
הרבה ילדים מגיעים לעולם כאשר אינם רצויים לאחד או לשניים מהוריהם, או שהם נולדים בזמנים מאוד קשים והם מקבלים את המסר שאף על פי שהם אהובים הם 'נטל' קשה על הוריהם. ואם לא על הוריהם הם יכולים לקבל מסרים כאלו מאחיהם הגדולים. אמונה זו היא הרבה יותר שכיחה ממה שנדמה…
מחסום חבוי מס' 4: פשע הזריחה – להטיל צל על מישהו אחר
המנטרה הלא-מודעת של מחסום הזריחה (ההברקה) היא כזו:
"אסור לי להתרחב להצלחה המלאה שלי מפני שכך אני אבריק ואטיל צל על XX ואגרום לו להראות רע."
המחסום הזה הוא מאוד שכיח אצל ילדים מוכשרים. הם מקבלים הרבה תשומת לב מהוריהם, אבל בו-זמנית הם מקבלים מסר סמוי "אל תבלוט יותר מידי, שלא תגרום לאחרים להרגיש רע או להראות רע". הילד המוכשר/המחונן, מורשע בכך שהוא מושך יתר תשומת לב על חשבון ילד/ים אחר/ים שהם 'חלשים' יותר. אחד מהפתרונות הלא-מודעים שילדים מחוננים מוצאים היא להוריד את הווליום של הגאונות שלהם כך שהאחרים לא ירגישו מאוימים על ידיהם.
פיתרון אחר שהם מוצאים זה להמשיך ולהבריק אבל להוריד את העוצמה של ההנאה מכך. אם הם נראים סובלים הם יכולים לקבל אמפתיה וסימפתיה מאחרים במקום קנאה. הם יכולים לייצר סבל בצורות אחרות (כמו פגיעה בעצמם: השמנה, מחלות, נידוי חברתי וכדו').
השאלה החשובה היא כיצד ניתן לעצור את סינדרום הרף העליון בחיי היומיום?
רוצים לקורא עוד? לחצו כאן להמשך
על פי ספרו של Gay Hendricks – The Big Leap