קודיפנדנסי זה אחד הדברים הקשים ביותר להתמודד איתם, כי זה סוג של התמכרות, התמכרות של אדם אחד לאדם אחר, שנותנת מענה לצורך אנושי טבעי בסיסי של שייכות והאהבה.
אי אפשר להפריד קודיפנדנסי מטראומה מורכבת. באופן עקרוני, כל אדם שהוא קודיפנדנט כנראה חווה טראומה מורכבת. קודיפנדנסי זה אחד מהסימפטומים של טראומה מורכבת.
לכן כדי להתמודד עם קודיפנדנסי עלינו תחילה להבין את הטראומה המורכבת וההשלכות שלה.
הנזק הגדול ביותר שטראומה מורכבת עושה הוא בתחושת הזהות של האדם. ילד שנזנח, ננטש או חווה בריונות והתעמרות בבית (דהיינו התעללות), לא יכול להבין או להכיל את הרעיון ש"ההורים שלי רעים" או "ההורים שלי דיספונקציונליים", או "ההורים שלי לא בסדר". הוא חושב שהסיבה שההורים שלו מזניחים או מתעללים בו, זה מפני שמשהו לא בסדר אצלו. כך הוא מגיע למסקנה לגבי הזהות האישית שלו: "אני לא מספיק טוב", "לא ניתן לאהוב אותי, אחרת אבא ואמא לא היו מתעללים בי או מזניחים אותי".
כך, הטראומה המורכבת מייצרת את התחושה, את הזהות הגרעינית שאנו קוראים לה בושה. הילד חושב "הכל באשמתי", "אני לא בסדר". והוא ינסה הכל כדי להרגיש "בטוח" ולהימנע מההתעללות או לקבל אהבה. כך הוא מאמץ לעצמו "עמדת הישרדות" שתאפיין אותו מאוחר יותר גם בחייו הבוגרים, ביחסים זוגיים ובכלל. מאחר שהוא אינו מכיר בכלל מה זה יחסים בריאים וכיצד להיות ביחסים בריאים, והוא נושא בתוכו את תחושת הבושה הרעילה, סיכוי גבוה מאוד שהוא ייצר יחסים שבהם הוא/היא נפגעים שוב ושוב בדינמיקה דומה של יחסים. זה חלק מן האפקט השלילי העצום של טראומה מורכבת. הילד הזה שגדל בסביבה עוינת מופעל על-ידי אל תבטח, אל תיתן אמון, אל תהיה פתוח, אל תחשוף את עצמך, אינך יכול להרשות לעצמך להיות כנה – כל אותם הדברים שעזרו לו לשרוד "שם". הוא גדל בסביבה מתעללת רגשית כך שלמד לעולם לא להיות אותנטי. יותר מכך, אף אחד שם לא היה אותנטי. אז איך ידע כנות רגשית מהי? איך ידע מהי בריאות רגשית? כך, האסטרטגיה הנחוצה לשרוד כילד, הופכת יחסים בריאים לבלתי אפשריים.
מהם יחסים של קודיפנדנסי (תלות-שיתופית)?
ביחסים של קודיפנדנסי, אדם אחד לוקח את תפקיד התומך/המטפל או המנסה לפתור את הבעיות של האדם השני. זוהי תלות-שיתופית כי שני האנשים במערכת היחסים הזאת מנסים לפתור את הבעיות אחד של השני כדי למלא את הצרכים שלהם עצמם, בעיקר צרכים של ערך-עצמי וצרכים רגשיים.
המשמעות של זה היא, שאדם אחד מגיע למצב שהוא הופך להיות "מאפשר" להתנהגויות הלא-בריאות של האדם השני. הקודיפנדנט מנסה לתמוך בשותף שלו, אך הוא למעשה תומך בכך שהשותף ימשיך להיות לא-בריא ולא-אחראי, והקודיפנדנט למעשה ממשיך לנקות אחריו את הבלאגן שלו, לנסות לפתור את הבעיות שלו, ובכך נותן לו אישור לא להתבגר לעולם, ומוצא עצמו ביחסים של הורה-ילד.
התוצאה היא, ש"המאפשר" נעשה תפוס לגמרי בלפתור לבנאדם השני את הבעיות שלו ולענות על הצרכים שלו, שהוא לגמרי מאבד את הקשר עם הצרכים שלו עצמו.
כך, הצרכים של הקודיפנדנט לעולם אינם מתמלאים! והוא או היא בכלל לא יודעים כיצד להיענות לצרכים של עצמם ואפילו עם הזמן כל כך מתנתקים מעצמם שאינם יודעים בכלל מהם הצרכים שלהם. הם "מתים" מבפנים בשעה שהם מנסים לתת חיים למישהו אחר.
וכמו התמכרות, קודיפנדנסי הולכת ומחמירה בהדרגה. ככל שאדם נשאר יותר זמן ביחסים כאלה, המצב שלו מחמיר, המצב של השני מחמיר, וכל הסביבה סובלת.
חשוב לזכור, כשמדברים על קודיפנדנסי מדברים על רצף, מהקל עד החמור.
מהם המאפיינים של התמכרות שאפשר לזהות בקודיפנדנסי?
- אדם אחר שהופך להיות הסם שלך ואתה מתמכר אליו. את/אתה רוצים מהאדם הזה ש"תגרום לי להרגיש חי.ה", "תפתור בעבורי את הכאב שלי", "תפתור לי את הריקנות שבי", "תפתור לי את הבדידות שלי".
וכמו בהתמכרות, אפילו שאת.ה מגיעים לנקודה שבה הסבל שלכם חזק מאוד, שאתם כבר יודעים שהסם כבר לא מספק חוויות חיוביות, שחייך גיהינום – אינך יכול.ה לוותר על זה.
והאדם הזה שאתה מכור אליו, נעשה יותר ויותר רעיל והורס אותך ואינך יכול להיפטר ממנו, כי אתה מכור. - זוהי גם התמכרות לסגנון יחסים מסוים, לצורה לא בריאה של התקשרות.
אלו הם יחסים שלא מתקיימים בהם המרכיבים המרכזיים של יחסים בריאים וזה LRCT – Love, Respect, Care, Trust – אהבה, כבוד, אכפתיות ואמון. (הגדרה של רוס רוזנברג).
ביחסי תלות-שיתופית, האדם מנסה לבנות יחסים בריאים ללא המרכיבים הללו, אך זה לא אפשרי, והוא כל הזמן ממשיך לנסות. - בושה רעילה מאפיינת את שני השותפים לתלות-השיתופית. ובכלל, בושה רעילה היא למעשה מאפיין של כל התמכרות.
כיצד נראים החיים בבית במצב של טראומה מורכבת?
טראומה מורכבת בדרך-כלל מתרחשת במצב שבו האדם בעל הכוח הרב ביותר בבית הוא על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי, או הורה מכור לחומרים או הורה עם בעיות/מחלות נפשיות.
ההורה הנרקיסיסט, עסוק כל הזמן במילוי הצרכים שלו. הוא מרכז העולם והכל מסתובב סביבו, כולם צריכים להגיב לצרכים שלו, לרגשות שלו, לרצונות שלו. ואם לא עושים מה שהוא רוצה – הוא מתעלל. בוודאי שהוא גם הורה מזניח, כי כאשר אדם עסוק כל הזמן במילוי הצרכים של עצמו, הוא נוטש את כולם כדי לרדוף אחרי המטרות האנוכיות שלו, בין אם הן חומריות ובין אם הן רגשיות או פסיכולוגיות.
כך, בבית כזה מתפתח בילד הגרעין של "בושה רעילה".
ניקח לדוגמא אבא נרקיסיסט (או אמא נרק'): מאחר שהאבא הוא תמיד בעניין הצרכים שלו עצמו, כאשר לילד יש צרכים, אבא אומר לו "תפסיק להיות כל כך אנוכי" והוא גורם לילד להרגיש רע על זה שבכלל יש לו צרכים. הוא גורם לילד להרגיש "אשם" על זה שיש לו צרכים. ובוודאי שאם הילד מרגיש אשמה הוא גם מרגיש בושה כי בושה היא המקור של אשמה. וכאשר אבא מתעלל או מזניח ולא נותן תשומת-לב, הילד מגיע למסקנה שזוהי בושתו ואשמתו (שוב אשמה). "אני לא מספיק טוב", "אני כנראה לא ראוי לאהבה", ואז אבא עוד אומר "אתה אנוכי בגלל שיש לך צרכים". כתוצאה מכך הילד מרגיש לא נוח עם מי שהוא, אינו אוהב את עצמו, אינו מעריך את עצמו ואין לו בכלל רגשות חיוביים כלפי עצמו, ואולי אפילו שונא את עצמו, ומזה ברור שמתפתחת בושה כרונית רעילה. בושה כללית כזאת כלפי עצמי. לא על משהו ספציפי שאולי עשיתי רע או טעות, אלא בושה על מי שאני ומה שאני. זוהי בושה רעילה. עם השנים, ההתעללות הולכת ומחמירה והבושה הולכת וגדלה.
במשפחות כאלה, שבהן כל בני הבית, חוץ מהנרקיסיסט, חווים טראומה מורכבת, הילד לא לומד איך לספק את הצרכים שלו בצורה בריאה. ההורים אינם נענים לצרכים של הילד, והילד דוחק הצידה את הצרכים שלו, כך שהם מחוץ למרחב שנגיש לו. הוא כבר לא יודע מהם הצרכים שלו, לא בא איתם במגע, אין לו מושג איך להיות מודע להם או איך לפגוש אותם ולספק אותם. כל מה שהוא למד זה איך לשים אותם בצד ולפגוש צרכים של מישהו אחר.
הילד מרגיש לא-בטוח ובודד, אין לו תמיכה או גב מאף אחד ואף אחד לא מגן עליו. כדי להישאר בטוח פיזית ונפשית עליו לדחוק את כל הדברים הנחוצים ליחסים בריאים: יצירת תקשורת, ביטוי עצמי, הבעת רגשות, אמון… הוא לא יודע אפילו מהם הרגשות שלו ואינו בוטח ולא נותן אמון באף אחד. כי אם אי אפשר לתת אמון באמא ובאבא, במי אני יכול לתת אמון? טראומה מורכבת משמעותה שהילד (או בן-הזוג) חי כל הזמן במצב לא-בטוח, מצב של סכנה, כך שהוא/היא באופן קבוע בעמדה של הישרדות.
כך, שבמצב של טראומה מורכבת, הצורך בביטחון דוחק את כל מה שבריא בילד. ואז כאדם בוגר, איך ידע לבנות יחסים בריאים?
להרגיש לא אהוב, לא-שווה, לא מוערך, מישהו שבכלל אי-אפשר לאהוב אותו, אלו הם רגשות מאוד כואבים. הילד מוכן לעשות הכל כדי לפתור את הרגשות הכואבים האלה. הוא נמצא בעמדה של בדידות קיומית.
לכל אדם צורך ראשוני וטבעי, שאינו יכול להתקיים בלעדיו, הוא צורך בשייכות ובאהבה. המערכת הרגשית של הילד מחפשת פתרון.
ומאיפה יבוא הפתרון?
הילד אומר לעצמו: "איך אני אוכיח לעצמי שאני ניתן לאהבה? אני צריך שלאנשים אחרים יהיו רגשות חיוביים כלפי". אני אוכל להרגיש טוב, כאשר לאנשים אחרים יהיו רגשות חיוביים כלפי". עלי להיות ביחסים עם מישהו! אם אני ביחסים עם מישהו זה מוכיח לי שאני בעל-ערך, ראוי לאהבה, וניתן לאהוב אותי. לכן עלי להיות ביחסים כל הזמן". "כי אם אני לא ביחסים, זה מוכיח שאף אחד לא רוצה אותי, ולא ניתן לאהוב אותי".
כדי להתמודד עם הבושה הקודיפנדנט מחפש מחוץ לעצמו אדם אחר שייתן לו את האישור שהוא בעל-ערך, ושניתן לאהוב אותו. וכמובן שהפתרון שבא מבחוץ לעולם לא יעבוד אלא רק יחמיר את תחושת הבושה הרעילה, הכרונית.
וכך מתחילה התלות השיתופית. רוס רוזנברג קורא לקודיפנדנסי Self Love Deficit- SLD, חוסר באהבה עצמית, שיוצר את ההתמכרות לאדם אחר, שייתן לי את האהבה והערך ויציל אותי מתחושת הריקנות והבדידות הקיומית שאני חווה (גם אם אני מוקף באנשים).
לכן, הרבה אנשים ש"מתים" בפנים, או שמאוד מאוד סובלים בתוך מערכת יחסים, לא יעזבו את היחסים האלה, עד שלא יהיה מישהו אחר שמחכה להם, כי אינם יכולים להיות לבד. כי להיות לבד מוכיח להם את הפחד הגדול ביותר שלהם שהם לא-אהיבים (לא ניתן לאהוב אותם). ואז כמובן, הם הולכים מן הפח אל הפחת, כי הסבירות היא, שהם ישחזרו שוב את אותו סגנון של מערכת יחסים, ויצרו שוב תלות-שיתופית עם השותף החדש.
חשוב לציין, שטראומה מורכבת היא גם המצע להתפתחות הנרקיסיזם. כלומר, הקודיפנדנט והנרקיסיסט נושאים את אותם פצעי ילדות ולשניהם אותו גרעין של בושה כרונית רעילה, אך אסטרטגיות ההישרדות שהם פיתחו שונות. (כמה מילות הרחבה על זה תוכלו למצוא בסוף המאמר).
מה קורה לקודיפנדנט במערכת יחסים?
אמרנו שהקודיפנדנט מחפש לקבל אישור, הכרה וערך ומבחוץ, מאדם אחר.
איך? איך הוא ישיג את החיזוקים החיוביים האלה?
הוא שואל את עצמו: "כיצד אני יכול לגרום לו/לה להעריך אותי?
מה אני צריכ.ה לעשות כדי שיהיה לי ערך בעיניו?"
ובדיוק כמו שהילד רגיל היה להתנהג עם הוריו, הוא מאמין שאם הוא יעזור, יטפל, יפתור לו/לה את הבעיות, אזי הוא יקבל אישור ולא יהיה יותר לבד. כך האדם הבוגר נכנס למערכת יחסים מתוך עמדה של "מציל" או "מטפל". ואז, בהתחלת הקשר, בשלב של הפצצת אהבה, השותף (שבד"כ יהיה על הרצף הנרקיסיסטי, כי אדם בריא סביר שלא יישאר בקשר כזה), אומר לו: "אני מעריץ אותך", "אני אוהב אותך", "את.ה כזה נפלא.ה" וכדו'. והנפש שלו אומרת לו: "וואו, זה הפתרון המושלם לבעיות הבושה שלי…"
או בהפוך על הפוך, הקודיפנדנט יכול להשתמש באסטרטגיה אחרת והפוכה, שהוא בעצמו מחפש מישהו "שיציל" אותו או אותה. כך הוא או היא נכנסים לעמדה של "נזקק". "בואי תצילי אותי! אני לא יכול לקחת אחריות על עצמי". ואז מגיע בסערה האביר עם השריון הנוצץ או האחות הרחמנייה שנותנים לו את כל תשומת-הלב ומציל אותו או אותה. ואז… "הו, אני אהיה נזקק כל חיי! ככה אני מקבל תשומת-לב. מדוע שאצא מעמדת הרחמים? זה הפתרון!" במקרה הזה מתחברים יחד מטפל מול נזקק, וזה הבסיס ליחסים.
לא משנה באיזו עמדה הקודיפנדנט נכנס ליחסים, בין אם זה המטפל או הנזקק (הקורבן), כדי שלא יעזבו אותו וכדי שלעולם לא יהיה לבד הוא בהדרגה מתחיל לאבד את עצמו, למחוק את זהותו כדי להתאים אותה אל האדם שהוא תלוי בו, והוא האחרון, כפי שאמרנו ברוב המקרים יהיה על הרצף הנרקיסיסטי.
מעמדת ההישרדות הזאת הקודיפנדנט חושב:
"אני צריך להיות שמח כל הזמן, כי אם אהיה עצוב כל הזמן היא תעזוב אותי"
"אם אני אכעס עליו הוא יתעצבן וילך. אסור לי לכעוס עליו"
"אני צריכה לשמור על עצמי ולא להיחשף בפניו, כי אם הוא יראה מי אני באמת, הוא יעזוב אותי. לכן עלי ללבוש את המסכה של המושלמות, והמסיכה שאני שמחה כל הזמן – זוהי הדרך היחידה שהוא ימשיך לאהוב אותי".
ואז הקודיפנדנט הופך או הופכת לזיוף, כי הוא או היא לובשים מסיכה שעם הזמן הופכת להיות הם, מסיכה שהם חושבים שהם צריכים להציג כדי לקבל תשומת-לב חיובית. (כי אם אני אהיה אמיתי לעולם לא אקבל תוקף או אישור חיובי).
והתהליך הזה של איבוד עצמי הולך ומתפתח:
זה לא רק שאני חייב.ת להיות שמח.ה כל הזמן, אני גם חייב.ת לדאוג שהוא או היא יהיו שמחים כל הזמן". כי אם הוא/היא יהיה לא מאושר, כועס, מדוכא… הוא לא יאהב אותי ויעזוב אותי, וזה בשבילי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי.
זה אומר שאני לא יכול.ה להיות מאושר.ת אם הוא לא מאושר.ת. ואז כמובן העדיפות שלנו היא בראש ובראשונה לקחת אחריות על הרגשות של השותף, על מצב-הרוח שלו, על סיפוק הצרכים שלו, ואם יש לו או לה בעיה אני אפתור לו אותה, ובגדול אני צריכה לשמור על ההרמוניה בבית ושיהיה מסופק כל הזמן. ואם אני ארגיע אותו ואספק לו את כל מה שהוא רוצה וצריך, הוא יהיה מרוצה והכל יהיה בסדר.
וכך, במערכת היחסים של התלות השיתופית, ישנו אחד שהוא תובעני ואומר "עשה את זה בעבורי" או "אני כועס עליך" והאדם השני מרצה שמבטל את עצמו ואת הצרכים שלו, מתרוצץ סביב זה שהוא "מרכז העולם", מתקן כל דבר, עושה מה שצריך כדי שיהיה מאושר.
ויותר מכך, הקודיפנדנט, עם הזמן מתחיל לפתח מערכת ראדר רגישה מאוד, לכל תנועה שלו, לכל מבט, לטון, שלומדת לנבא מה עשוי לקרות ולבנות תסריטים אפשריים של תגובה, לדעת לפי איך הוא טורק את הדלת של האוטו בחנייה, באיזה מצב רוח הוא ייכנס הביתה, איזה מצב-רוח יהיה לו אם יראה אותי ככה… והראדר הזה נעשה יותר מודע לעולם הפנימי של הנרקיסיסט מאשר לעולם הפנימי של הקודיפנדנט עצמו.ה. והראדר הזה יודע, בסבירות גבוהה, לקרוא את הרגשות שלו, לקרוא את המוח שלו מידי פעם, אבל בו-בזמן לאבד כל קשר עם עצמי ועם מה שאני מרגישה או חושבת, ושאם בכלל יש לי מחשבות עצמאיות שאינן קשורות אליו. והזהות שלי הופכת להיות השיקוף שלו או שלה. אני הופכת להיות כמו "הד" שלו. אני כבר לא בנאדם.
וזה עובר אל הדור הבא. האמא תגיד לילד שלה "תפסיק להיות אנוכי, אתה צריך לשמור שאבא יהיה שמח/מרוצה". וכך היא מאמנת גם את הילד או את הילדה שלה להיות קודיפנדנט. ומענישים את הילד.ה כשהוא או היא מנסים להיות אמיתיים. וכך נוצרת העברה בין דורית, כשאחד מההורים הוא בעל הכוח על הרצף הנרקיסיסטי-פסיכופתי וההורה השני הוא המאפשר.
והתהליך הזה לא נגמר, רק הולך ומתפתח ומחמיר. תחושת האשמה הולכת וגדלה ומתעצמת ביחד עם הגזלייטינג וההתעללות:
איך עובד מנגנון האשמה העצמית?
כדי לשמור שהוא או היא יהיו מאושרים כל הזמן, זה אומר להיות מוכנ.ה להקריב את הצרכים שלי ואת התשוקות שלי, כי הם לא חשובים. כל מה שחשוב זה הצרכים שלו/שלה והרצונות שלו/שלה, אם זה יגרום לו/לה להיות שמחים. לכן עלי להקריב את הצרכים שלי ואני אשים אותם על המדף, בהמתנה… אבל תמיד תהייה מעורבת בכך גם תחושת אשמה, כי כבנאדם, מי פעם אני מבטאת את הרצונות שלי או אפילו הם "פורצים החוצה" בצורות שונות ואני מרגישה אשמה על כך שבכלל יש לי רצונות. וזוהי כבר התניה מילדות. זה לא התחיל עכשיו.
והאדם הזה, השמש שבמרכז היוניברס, דורש כל הזמן יותר ויותר מתשומת הלב שלך. והוא אומר: "אני לא משוכנע שאת אוהבת אותי, אלא אם תתרחקי מהחברות שלך ומהמשפחה שלך, כי את לא צריכה שום דבר חוץ ממני, ואני אתחיל לחתוך ולפרק לך את הקשרים ואת הפעילויות שלך, כך שאני אהיה האדם היחיד בעולם שלך".
ומה את עושה?
את משתפת פעולה עם זה, ומקריבה גם את זה. (כדי שיהיה שמח ושתהייה הרמוניה בבית).
ואז הוא יאמר:
"את צריכה להשלים עם הכעס שלי, היה לי יום רע" או "את צריכה להשלים עם הכעס שלי כי את מרגיזה אותי", "את צריכה לקבל את זה שאני מכה אותך ( ו/או את הילדים), סביר שזה מגיע לך/לכם".
והקורבן מזיזה כל הזמן את קו הגבול שלה, ומוכנה לסבול ולשאת יותר ויותר ומקריבה את הערכים שלה ואת המוסר שלה, ואת ההגנה על הילדים שלה. ואת מתחילה לשקר בשבילו בשביל להוציא אותו מצרות, מתחילה לכסות עליו בפני כולם, ואת שוברת את כל הערכים המוסריים שלך כדי לשמור שהוא יהיה שמח.
ונוצרה מערכת יחסים שבה האחד, של הרצף הנרקיסיסטי, הוא העליון, השליט והשני.ה היא או הוא נחותים. הוא מסתכל עלייך מגבוה ומתייחס אלייך כמשרתת. אינה מקבלת יחס של כבוד אבל נדרשת לתת כבוד. ביחסים האלה, אדם אחד מקבל מה שהוא רוצה 100% מהזמן, והשני מקבל מה שהוא רוצה 0% מהזמן.
אבל… הקודיפנדנט תמיד מחזיק בתקווה שזה ישתנה והיא או הוא נשארים ביחסים הללו עוד ועוד.
ובו-בזמן הולכת ונעשית יותר ויותר חולה בגוף ובנפש – כי זה מה שקורה במערכת יחסים כזאת.
קודיפנדנסי, זוהי עמדת הגנה שגורמת לאדם לפצוע את עצמו. היא מאפשרת לו לשרוד פיזית אבל מרוקנת אותו מבפנים, יוצרת מצב של התרוששות נפשית.
הרבה פעמים אנשים מזהים דפוסים מהילדות ואומרים "התחתנתי עם אמא שלי" או "התחתנתי עם אבא שלי". כמובן שלרוב אדם מתחתן עם מישהו שדומה לאביו או אמו באופן לא מודע, בתקווה שהשותף שלו יפתור לו וירפא את פצעי הנפש שלו, כי הוא עדיין מחפש את התוקף והאישור והאהבה שלא קיבל מן ההורים שלו אצל ההורה החליפי שלו (בן הזוג). וזה לא יקרה. השותף שלו לא יפתור את הכמיהה הזאת, הוא רק יעשה את זה יותר גרוע.
תוספת כמה מילים על הנרקיסיסט
(אפשר בנוסף לכך, לקרוא בהרחבה על המאפיינים של הנרקיסיסט במאמר על אישיות נרקיסיסטית בזוגיות).
ציינו לעיל שהילד שעובר התעללות, מוזנח או ננטש, מגיע למסקנה שזה באשמתו והוא מפתח בושה כרונית רעילה. ככל שההתעללות חזקה יותר או ההזנחה גדולה יותר, ככה הילד מפנים את המסר, ונותן לו משמעות מאוד אישית: "אני כנראה לא חשוב בכלל" / "כנראה לא ניתן לאהוב אותי" / "כנראה שיש לי אפס ערך", והוא מפתח אמונה לגבי עצמו שהוא לא מספיק טוב ו/או הוא פחות מ… וככל שהטראומה חזקה יותר כך הבושה גדולה יותר.
הנרקיסיזם זוהי אחת מאסטרטגיות ההישרדות כתגובה לבושה חמורה. מאוד כואב ומדכא לחיות עם הבושה הזאת והוא מפתח דרכים בניסיון להיפטר מהתחושות הללו. הוא יעשה כל דבר להכחיש שיש לו בכלל בושה או יפעל להשיג "פיצוי-יתר" להוכיח שאין לו בושה – ינסה להוכיח שיש לו ערך רב, שהוא לגמרי ניתן לאהבה, וזה לוקח אותו למקום של עליונות, של "אני יותר טוב מאחרים".
תגובתו לבושה החריפה היא התגובה הנרקיסיסטית. אני טוב יותר מכולם, והדרך שבה אני אעשה את חיי היא שאני אנסה להיות במרכז היוניברס וכולם צריכים להסתובב סביבי, כי החיים שלי עכשיו הולכים להיות It's all about me.
כך הנרקיסיסט הופך להיות:
מרכז היוניברס, נעלה מעל כולם,
כולם סובבים סביבו, מעריצים ומאדירים אותו,
כולם מקבלים ממנו את הכללים והחוקים של איך הם צריכים להתנהג,
כולם מקבלים ממנו את הכללים והחוקים של איזה רגשות הם צריכים לבטא,
כולם צריכים לספק לו שירותי-אחזקה שונים ולעמוד לשירותו,
וצריכים לוודא כל הזמן שהוא שמח ומאושר.
זוהי מפלצת גדולה שצריך להאכיל אותה כל הזמן.
והשותף או השותפה שנפלו ברשת הפיתוי הנרקיסיסטי, עושים סוגים שונים של הקרבה, מוותרים על כל הזכויות שלהם, כדי לשמור על השמש שלהם מאושר. כי הם לא יכולים להיות מאושרים אם השמש שלהם לא מאושר.
הרבה אנשים שבאים מתוך טראומה מורכבת אומרים "למה להתעסק עם זה? זה בעבר".
אך פצעי הנפש ממשיכים לפגוע ביחסים בהווה. הם אינם נרפאים אם מתעלמים מהם. הם ממשיכים לעצב ולשלוט ברגשות שלנו, בדימוי העצמי שלנו ובדרך שבה אנו מתקשרים במערכת יחסים.
בושה כרונית עושה נזק הרבה מעבר לדיספונקציונליות המקורית שלה, כי היא ממשיכה לשחזר את הפצעים וגורמת עוד נזק לנפש הפצועה שלנו.
לקריאה נוספת על קודיפנדנסי – לחצו על הלינק למאמר (מה זה אומר להיות קודיפנדנט במערכת יחסים).
מקור: