הערות:
*מטרת המאמר להוסיף ידע. המאמר אינו תחליף לייעוץ נפשי מקצועי ואופן השימוש בו על אחריות הקורא.
*כל הנאמר בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההפך.
מיהו ההורה "המאפשר" Enabler ?
ההורה המאפשר הוא ההורה הלא-נרקיסיסט, שמאפשר לבן-זוגו הנרקיסיסט להתעלל בילדים
במשפחה נרקיסיסטית לכל אחד יש תפקיד. המשפחה מתנהלת כמו כת. ישנו הורה נרקיסיסטי שהוא או היא מחזיקים את רוב הכוח והסמכות בבית. לידו ישנו ההורה השני שגם לו יש תפקיד בדינמיקה של ההתעללות. במקרים מסויימים, ההורה השני יכול להיות נרקיסיסט (סמוי) במעמד נמוך יותר מהנרקיסיסט הדומיננטי, אך לרוב, ההורה השני הוא ה"מאפשר", ועליו אני כותבת במאמר הזה.
ההורה המאפשר, הוא הורה שכנוע וכפוף להורה הנרקיסיסט, ובמובן הזה הוא תומך ומחזק את הסמכות, ההחלטות, השיפוט, נקודת המבט והתפיסות של ההורה הנרקיסיסט, אם באופן גלוי ואם באופן סמוי.
המניע או המוטיב המנהל את ההורה המאפשר הוא הרצון שלו או שלה שהדברים יתנהלו בהרמוניה. והדרך שלהם להגדיר הרמוניה זה בעיקרון כל דבר שהאדם החזק ביותר במשפחה (כלומר הנרקיסיסט) אומר/קובע שיגרום לו (לנרקיסיסט) להיות מאושר.
מהן ההתנהגויות האופייניות להורה המאפשר?
- חסר אסרטיביות,
- לא מגן על עצמו,
- אינו דואג לאינטרסים שלו ולצרכים שלו,
- לא שם גבולות – לא עבור עצמו ולא עבור הילדים ולפיכך גם לא מגן על הילדים ולא מתערב עבורם,
- נמצא כל הזמן במצב תודעתי של "התנצלות",
- ובאופן כללי לא מתעמת עם ההורה הנרקיסיסט על ההתנהגות הרעה שלו.
- יותר מזה, ביחס לילד שהוא הכבשה השחורה במשפחה, הוא אף יכול לחבור אל הנרקיסיסט הבריון ולהתעלל בילד באופן עקיף או ישיר. אחת הסיבות ל"הצטרפות" להתעללות היא, ש"המאפשר" חושב.ת שאם היא תביע מחאה נגד ההתעללות בילד, היא תחטוף בעצמה. הילד, השעיר לעזאזל, נעזב ונזנח לסבול מההתעללות לבדו, ללא כל הגנה מאף אחד מבני המשפחה. זה לכשעצמו חוויה מאוד טראומתית, אך בנוסף לכך, הפאסיביות ואי-ההתערבות של ההורה "המאפשר" מעצימה מאוד את הסבל, והיא נחווית כטראומה על טראומה.
- ההורה המאפשר יכול להאשים אחרים על התנהגותו הרעה של הנרקיסיסט, ואפילו יכול להאשים את התנהגות הילד שגורמת לנרקיסיסט להתנהג רע.
- ההורה המאפשר משקיע המון זמן ואנרגיה בניסיון להרגיע ולהשקיט אחרים ולנקות אחרי הבלאגן של הנרקיסיסט. הורים אלה פועלים כ"שומרי השלום" ועושים כל מה שצריך כדי שהחיים יהיו רגועים. התוצאה של זה היא שמבחינת הנרקיסיסט אין שום השלכות להתנהגות שלו והוא יכול להמשיך להתנהג רע ואף לדחוף את הגבול יותר ויותר ולעצים את ההתעללות.
- ההורה המאפשר מקבל את גרסת המציאות של נרקיסיסט, לא מטיל בה ספק או שאלות.
- ההורה המאפשר לוקח על עצמו את תפקיד המושיע או המטפל. הוא מספק הסברים לילדים ובכלל, שזה לא באשמתו, זוהי הטראומה שלו, בגלל הילדות הקשה, ההורים, הצבא, הקשיים שלו עכשיו, החרדה שלו וכדו',( למטפל.ת הזוגית היא תגיד: "אני מרגישה חמלה כלפיו", "הוא מסכן, הוא לא אשם", "אני באמת מרחמת עליו"), והופך אותו מתוקפן לקורבן ש"צריך להבין אותו".
- ההורה המאפשר עשוי לפחד מן ההורה הנרקיסיסט – אם מהתעללות פיזית, או נפשית או גם וגם. זה גורם לו להשקיע המון זמן ואנרגיה בניסיון לשמור על שיהיה מאושר.
- ההורה המאפשר מנסה להימנע בכל מחיר מחוויות של אכזבה ודחייה מבן זוגו הנרקיסיסט והוא יעשה זאת על-ידי ריצוי קבוע באמצעות סקס, כסף, תשבחות והאדרת האגו, ציות, שירותים וכדו'.
- ההורה המאפשר עשוי לנסות להגן על הילדים בכך שמנסה להיות חוצץ, לשים עצמו בין הנרקיסיסט לבין הילדים, על-ידי כך שהוא סופג הרבה מן ההתעללויות. אבל מה שבאמת קורה, שהילדים רואים שההורה השני "חוטף" התעללות, רואים אותו.ה נפגע ונדחה.
- לעיתים ניתן לראות שההורה המאפשר לאחר שכבר עבר שטיפת-מוח לאורך זמן, באמת מאמין שהוא/היא הבעייה. "אני גרמתי לו להיות ככה", זה בגללי שהוא מוציא את זה על הילדים", "אני הייתי אנוכית", אם אנסה ואשתדל יותר הוא יהיה טוב אלינו". יותר מזה, אפשר אפילו לראות הורים מאפשרים שבאמת חושבים ומאמינים שהנרקיסיסט הוא "מציאה". "הוא אבא כזה טוב ובעל כזה טוב שאני צריכה להשתדל יותר כדי להיות ראויה לו".
- ההורה המאפשר יכול להיות בקשר טראומתי (טראומה בונדניג) עם המתעלל, במצב של שבי פסיכולוגי וזה נראה כמו נאמנות חזקה מאוד למתעלל.
- וישנם מקרים שההורה המאפשר הוא נרקיסיסט סמוי בעצמו והוא מתעלל ומזניח את הילדים באמצעות ההורה השני, הנרקיסיסט הגלוי.
- ויש גם אפשרות שההורה השני, המאפשר, אכן רואה את המציאות הרעילה שבה הם חיים, רואה כמה הילדים סובלים, אך הוא/היא מאוד תלויים כלכלית ומחליטים להישאר ומחליטים להיות "בלם" בין הילדים והמתעלל. ואולי ההישארות נובעת מכך שאינם רוצים לזעזע את הילדים בתהליך גירושין ולהפוך להם את עולמם, אולי לא רוצים שהילדים יחוו את מאבק המשמורת שיכול להיות אכזרי והם נשארים "לטובת הילדים" ואולי מחשש מפני ניכור הורי.
משפטים שהורים מאפשרים אומרים:
"הוא לא התכוון לזה"
"הוא נמצא תחת הרבה לחץ לאחרונה"
"הוא התכוון לטוב, אתה יודע שהוא אוהב אותך"
"זה היה למענך"
"את פגעת בו, תראי מה עשית"
"אתה גרמת לזה"
"זה בגלל מה שעשית"
"מה שאמרת גרם לו לאכזבה גדולה"
ההורה המאפשר מתעלם מהמצוקה והכאב של הילד ו/או מעביר את האשמה לילד:
"את מגזימה" (זה אחד המשפטים הגרועים ביותר כי זה מבטל כל תוקף למה שהילד חווה),
"אני לא ראיתי את זה (סוג של הכחשה שזה בכלל קרה)
"זה לא מתאים לו להתנהג ככה"
"אני לא מבינה, מדוע אתה ממציא את הסיפורים האלה"
וגם משפטים שבהם ההורה המאפשר מנסה לגרום לילד להרגיש רע על-ידי שגורם לו לבושה בעצמו, לגרום לו להרגיש רע לגבי זה שהוא מרגיש רע.
"אתה צריך להיות אסיר תודה, הוא מנסה כל כך לאהוב אותך. הוא רק רוצה בטובתך"
"אחרי כל מה שהוא עשה בעבורך, מדוע אתה צריך להיות כל כך קשה? למה את צריכה להיות כל כך אנוכית?"
או משפטים שהם התניה לגרום לילד להאמין שיש משהו לא בסדר אצלו ובגלל זה הוא חווה התעללות:
"רק תעשי מה שהוא אומר"
"תני לו מה שהוא רוצה"
"אני אסבול אם לא תעשי את זה"
"אני זו שחוטפת כשאת מתנהגת ככה".
יש כאן סחיטה רגשית. לגרום לילד להאמין שהוא אחראי ליחס שההורה המאפשר מקבל מן הנרקיסיסט.
תגובות אלו מעבירות לילד מסר: אני בוחרת לא להכיר בכאב שלך, אני בוחרת לא להכיר בהתעללות שעברת, או בפגיעה שלך כדי שיהיו לנו חיים שקטים.
ישנו גם ניסיון לגרום לילד להרגיש חמלה וצער כלפי המתעלל:
"הוא בתקופה קשה"
"תסתכל כמה כואב לו"
"היה לו רגע קשה"
"הוא חווה טראומה".
מהן ההשלכות של התנהגות ההורה המאפשר על הילד הבוגר?
כשאדם (הבוגר) גדל במשפחה שבה הורה אחד הוא נרקיסיסט וההורה השני אינו נרקיסיסט, לרוב אנחנו בעיקר מתעסקים בכעס של הילד הבוגר כלפי ההורה הנרקיסיסטי, ולא נותנים מספיק מקום לחוויה הרגשית שיש לילד כלפי ההורה השני, שהוא ההורה "הבריא" לכאורה, שאינו נרקיסיסט שבוחר להישאר לחיות עם הנרקיסיסט, ושבאמצעות שתיקתו הופך להיות ל"מאפשר" או "משתף פעולה" שמגן ומצדיק את ההורה המתעלל.
ההורה הבריא יכול להיות "בלם" חשוב ביותר של ההתעללות הנרקיסיסטית. אבל ברוב המקרים, הורה שנשאר במערכת יחסים נרקיסיסטית, הוא למעשה ב"הכחשה", והוא מסייע למתעלל אם במודע ואם לא-במודע.
לעיתים, ההורה השני גם הוא עשה/עושה גזלייטינג כלפי הילד שלו.
לפעמים הוא כל כך שקוע בכאב של עצמו ואינו יכול לראות מה קורה לילדים.
או שהוא חושב שאם ההתעללות מופנית רק אליו, ואינה מופנית ישירות לילדים, אז הילדים "מוגנים" ואינו מבין את ההשפעה שיש להתעללות בו, על הילדים.
ישנם מקרים שההורה ה"בריא" כן מתפקד "בסדר". והראייה היא שאולי כבוגר, יש לך זיכרונות שמחים של בילויים משותפים, טיולים, זמנים נעימים בבית, במיוחד כאשר ההורה הנרקיסיסטי לא היה נוכח. אך באוו זמן, אתה זוכר את החוויה שהאווירה בבית משתנה בן-רגע כאשר ההורה הנרקיסיסטי נכנס הביתה והרוגע והשמחה שהיו, הסתיימו. רק צליל המכונית שלו כשנכנס לחניה, או צליל המפתחות בדלת, מספיק כדי להפוך את כל החוויה הנעימה בבית על פניה, ולהכניס את כולם לאנרגיה של חרדה. ההורה הנרקיסיסטי הוא "הורס שמחות" כרוני. זה כאילו שהוא אלרגי לשמחה של שאר האנשים בבית.
כאשר אתה גדל בבית כזה, אתה נמצא בדיסוננס-קוגניטיבי כל הזמן, והיחסים שלך עם ההורה הלא-נרקיסיסט הרבה יותר מורכבים מאשר עם ההורה הנרקיסיסט.
מדוע האדם הבוגר שגדל במשפחה שבה אחד ההורים הוא נרקיסיסט, מאוד כועס בבגרותו על ההורה הלא-נרקיסיסט?
הילד שבגר ויצא מהבית, וכבר יש לו חיים משל עצמו, בא חשבון עם ההורים שלו. זה לגמרי נורמלי לכעוס על ההורה שנשאר במערכת היחסים המתעללת ושנותן הצדקות ותירוצים להתנהגות של ההורה המתעלל/ הרשע/ הסדיסט.
לעיתים קרובות, כאשר האדם הבוגר מעבד את חוויות הילדות שלו, אין לו כבר כל ציפייה לקבל הכרה או תוקף לחוויות שלו מן ההורה המתעלל. הוא מבין שזה כבר לא יקרה. עם זה קל יותר להתמודד. הוא (המתעלל) לעולם לא יבין, לעולם לא ישתנה, ואתה, כאדם מבוגר, יכול לבחור לשמור מרחק וליישם משטר ללא-מגע. יש כאן קבלה ראדיקלית של מה שהיה, ומה שכבר לא יכול להשתנות ולהיות, ואז אין דיסוננס קוגניטיבי.
אבל עם ההורה השני, זה שנשאר במערכת היחסים המתעללת הזאת, לכאורה ההורה "הבריא" יותר , זה מאוד מסובך. נניח שזאת אמא, אתה מצפה שהיא תהייה מסוגלת לשבת אתך עכשיו כמבוגר ולשמוע את הסיפור שלך, להקשיב לך מתאר את החוויה של איך זה היה לגדול בבית הזה, מבלי שתקטע אותך באמצע, מבלי שתתחיל להגן על עצמה ועל אבא שלך, מבלי שתצדיק אותו.
החוויה הקשה ביותר במשפחות כאלה, שבהן היה הורה מתעלל וההורה השני היה "מאפשר", שלא היה מישהו שייתן לך תוקף ויאמר לך שאתה בסדר, שזה לא בגללך, שאתה טוב כפי שאתה. במקום זאת, מה שעשה ההורה "הבריא" לכאורה, שהיה מתרץ את התנהגות המתעלל באמירות שכבר ציינו, כמו: "תבין את אבא שלך, הייתה לו ילדות קשה", "הוא עובד קשה והוא מפרנס טוב", "אל תיקח אותו כל כך ברצינות", "הוא רוצה מה שטוב בשבילך", "אבא שלך אוהב אותך". זה הכאב שיש לך מההורה המאפשר, שאתה לוקח איתך לבגרות. כילד זה היה נורא מבלבל, גורם לדיסוננס קוגניטיבי, לערב-רב של רגשות.
כן, לאמא שלך היו הרבה סיבות לכך שלא עזבה את האבא הנרקיסיסט שלך. ישנן כל הסיבות הרגילות של למה אנשים לא עוזבים: בגלל מצב כלכלי, בגלל הילדים, בגלל בושה, נורמות חברתיות וכאלה, וישנן הסיבות המיוחדות של נפגעי התעללות: בלבול, חוסר-ביטחון, גזלייטינג, חרדה גבוהה, ערך-עצמי נמוך, אשמה, פחד מהלא-ידוע, משמורת על הילדים, וטראומה-בונדינג וקודיפנדנסי.
ויש גם את הסיבה של ציפיות: שהיא כל הזמן ציפתה והאמינה שהוא ישתנה, ושהיא תצליח לשנות אותו, ושהנישואין האלה יעבדו – אפילו על חשבון הילדים שלה עצמה.
ויש גם מקרים שבהם ההורה השני, הקורבן, באיזשהו שלב "הבין" או "הבינה" את התופעה והחליט.ה סוף סוף להתגרש, אך, לעיתים, בשביל הילד, זה מעט מידי ומאוחר מידי.
עכשיו, כשהוא בוגר, כל מה שהוא רוצה מאמא שלו זה אמפתיה והבנה. הוא לא רוצה הסברים על מה היה. הוא רוצה שאמא תהייה מסוגלת להיות נוכחת עם הכאב שלו. זה עשוי לעזור לו.
והטרגדיה בכל הסיפור הזה היא שההורה הלא-נרקיסיסט, בעצמו פגוע, בעצמו קורבן של התעללות. אמא בעצמה הייתה קורבן להתעללות. אבל… היא הייתה אדם מבוגר, גם אם לא הייתה לה היכולת לבחור טוב יותר לה וילדיה, מנקודת מבטו של הילד, היא הייתה המבוגר האחראי. והיום כשהוא כבר מבוגר הוא מצפה שכהורה אמא תוכל להיות עם האי-נוחות הזאת שיש לה, כשהיא שומעת שלהחלטה להישאר היו השלכות ויש השלכות עליך כאדם, בדיוק כפי שהיו השלכות אם הייתה מחליטה לעזוב.
ככל שמתבגרים זה נעשה כואב יותר. זה מלכוד. מצב של lose-lose. הילדים במשפחה נרקיסיסטית תמיד יפגעו, בכל דרך שההורה "הבריא" היה בוחר. ויותר מכך, עד כמה זה כואב לשאת את רגשי האשמה שאתה חש על כך שאמא סבלה מהתעללות של אבא ואתה כילד לא יכולת לעשות שום דבר להגן עליה. זה גם משהו שלא עוזב אותך בהמשך חייך.
והילד הבוגר רואה שאחרי שהוא עזב את הבית, ההורה "הבריא" עדיין נשאר שם, והוא בתוך עסקת חבילה, שאינו יכול לעזוב את האב הנרקיסיסט כי אמא נשארה אתו. זוהי עסקת חבילה. שניהם יחד.
כמבוגר, אם ההורים שלך נפרדו, יהיה לך הרבה יותר קל כאשר אתה יכול לבחור להיות בקשר רק עם ההורה "הבריא" ולנתק את הקשר עם ההורה הנרקיסיסט.
זה לגמרי נורמלי לכעוס על ההורה הנרקיסיסט/המתעלל שלך כל החיים. לעיתים קרובות אנשים יגידו לך "זה בעבר, שחררי", "תסלחי בשביל עצמך", "הם כבר זקנים, עזבי אותם". אלו אנשים שלא מבינים מה עברת. העבר הזה עדיין חי, והוא עיצב את ההווה שלך. הצעד הראשון בתהליך הריפוי זה לתת לעצמך רשות להרגיש את הרגשות האלה של הכעס ואולי אף שנאה. כן, יכול להיות שאמא לא יכלה לעזוב, כן יכול להיות שהיא הבינה רק בשלב מאוחר או לא הבינה עד היום איפה היא חיה ומה ההשלכות על הילדים שלה, כן, היא עשתה הכי טוב שהיא יכלה. כן, הכל יכול להיות נכון, אבל את.ה אינך אחראי על הבלאגן הזה.
תצטרך לעבור את השלבים של האבל. זה קריטי להתאבל. לפעמים תעבור בין שלבי האבל מספר פעמים הלוך ושוב: הכחשה, כעס, מיקוח, השלמה, היפרדות, סליחה וחוזר חלילה. אפשר להשתחרר מזה, אבל לא דרך רציונליזציה והצדקות של ההורים שלך.
להורה "הבריא" שלך כן היו אפשרויות. אינך אחראי.ת על הבחירות שהוא/היא עשו או שלא-עשו. האחריות שלך היא עכשיו לעשות את העבודה העצמית שלך, לעבד את מה שחווית, לתת לעצמך תוקף והכרה לחוויות שלך, להתאבל על מה שהיה, על המשפחה שלא הייתה לך, וגם על ההורים שכבר לא יהיו לך, ולהציב גבולות. כלפי ההורה השני, זה הרבה יותר מסובך לעבד את הרגשות שיש לך: אהבה, בושה, אשמה, תסכול, ומשאלה של ילד שרוצה שהדברים יהיו אחרת. רגשות סותרים ומורכבים שאי אפשר להעלים אותם.
לסיום, אם אתה בר-מזל, ההורה "הבריא" שלך יהיה מסוגל באמת להקשיב לך ולהכיל את הכאב שלך ולא לעשות לך גזלייטינג, (כלומר להכחיש/לעוות את המציאות כפי שאתה רואה אותה, להכחיש את הזיכרונות שלך, לבטל את הרגשות שלך כלא-לגיטימיים, להנמיך את הרע ולהעצים את הטוב). ייתכן וזה הכי טוב שתוכל לקבל. עליך להחליט אם אתה יוצר קשר מחדש עם ההורה הלא-נרקיסיסט או מוותר עליו. וההחלטה הזאת חשובה. לא בריא בעבורך להישאר באמצע, בין לבין. זהו מצב של גיהינום אם אתה מחליט להיות בקשר עם ההורה השני, וממשיך להכות בו בהאשמות וכעס על מה שהיה. לא בריא להפוך אדם אחר לשק האגרוף שלך, לא משנה עד כמה אתה כועס עליו. אינך רוצה לחזור על המעגל הזה של הכאה והתעללות כמו שההורה הנרקיסיסט עשה לך. ואם אינך יכול לקבל מההורה "הבריא" את האישור, ה"עדות", עליך להחליט איך להמשיך הלאה: אבן-אפורה או משטר ללא-מגע.
וכמבוגר עליך לזכור: אינך אחראי לבחירות שעשו ההורים שלך.
מקורות:
Anger and grief towards your non-narcissistic parent, DR. RAMANI
The Narcissist's Enabler – Roles in Narcissistic Families, Darren Magee