הדברים שאנו עושים כדי להימנע מהזעם הנרקיסיסטי
מדוע אנו הולכים על ביצים בסביבת האנשים הרעילים שבחיינו?
מה המנגנון שמחזיק אותנו בערנות ובזהירות מוגברת לכל מה שאנו עושים, לא-עושים, אומרים או מבטאים? למה אנו מסכימים להיכנס לתוך הסד הזה?
ובכן… זה מאוד הגיוני. אנו רוצים להימנע מהזעם שלהם, לפייס אותם, למנוע מעצמנו תחושת אשמה, למנוע את ההשלכות שיכולות להיות אם "נעצבן" אותם, כמו ביוש, התקף זעם, בוז, השפלה, שיימינג, גזלייטינג.
מי רוצה שיצעקו עליו? מי רוצה שיביישו אותו ויגרמו לו להרגיש עלוב? מי רוצה להרגיש כל הזמן "לא בסדר" או "לא מספיק טוב"?
אבל לא רק הפחד מבושה או מצורות אחרות של אלימות גורם לנו ללכת על ביצים. לעיתים גם מתחברת לזה האמונה שלנו שאנו קיימים רק אם אנחנו עושים מה שהם רוצים או מרצים. זה לבד מספיק כדי שנמשיך ללכת על ביצים.
רוב האנשים נוטים להימנע מקונפליקט ויעשו כל מה שצריך כדי למנוע קונפליקט. רוב האנשים (ובמיוחד נשים) יעשו מאמץ לשמור על הרמוניה ושקט ביחסים. אנחנו לא רוצים להרגיש רע, אז מתחילים יותר ויותר להיות זהירים ליד האנשים האלה.
אז מה יש בנרקיסיסט שהופך את זה הכרחי בשבילנו ללכת על ביצים?
- הם מאוד מאוד רגישים לדחייה. דחייה היא בלתי נסבלת בעבורם.
- הבושה המודחקת שלהם שאסור להציף אותה, ואם במקרה צצה אצלם אפס קצה של תחושת בושה הם יתפרצו ללא פרופורציה.
- הם לא מוכנים לאפשר לעצמם שום פגיעות.
- הגרנדיוזיות האשלייתית שלהם.
- הצורך האובססיבי שלהם להיות תמיד צודקים.
- חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות על השגיאות שלהם.
- הפיוז הקצר שלהם.
אז אנחנו נזהרים במה שאנו אומרים,
אנו נזהרים במה שאנו עושים (או לא-עושים),
אנחנו עושים דברים שהם רוצים,
אנחנו נמנעים מלשתף אותם בבעיות שלנו,
אנו מוודאים קודם מהי הטמפרטורה היום, כלומר איזה יום יש להם היום לפני ששואלים, משתפים או מבקשים משהו,
אנחנו לומדים את הבעות הפנים שלהם כדי לקרוא את מצב הרוח שלהם,
אנחנו נמנעים מלבטא את הצרכים שלנו והרצונות שלנו,
אנו לומדים לאכול כשהם רוצים ומה שהם רוצים,
לישון כשהם רוצים,
לצפות במה שהם רוצים,
אנחנו מקפידים שהילדים יהיו שקטים,
שחיית המחמד תהייה שקטה…
אנחנו כל הזמן מנָטְרִים את עצמנו, ערניים לכל תנועה של עצמנו ושלהם.
וגם הילדים לומדים ללכת על ביצים.
וזה עובד! זה מונע בשיעור ניכר את הדברים שלא נוח לנו איתם, את ההשלכות של הפגיעות והזעם שלהם. אמנם לא עובד כל הזמן, אמנם מייצר המון סטרס ותשישות, דורש כמות אדירה של אנרגיה – אבל זה עובד.
נשאלת השאלה:
האם הנרקיסיסט מודע לזה כשאנו הולכים על ביצים?
האם הנרקיסיסט אוהב את זה שאנו הולכים על ביצים?
התשובה הקצרה היא: כן!
הנרקיסיסט בהחלט שם לב שאנשים נזהרים לידו. הוא יודע שכך הוא מקבל את מה שהוא רוצה. והוא אוהב את זה כי זה אומר שהוא בשליטה. זה אומר שיש לו כוח. בשבילו זה מקור לגאווה שכולם זהירים סביבו.
מאחר ולנרקיסיסט יש מעט מאוד אמפטיה לאנשים אחרים, לא איכפת לו שהוא גורם מתח, אי-נחת ו/או סבל לאנשים אחרים. ובראש ובראשונה לבת/בן הזוג שלו/שלה. הם אוהבים את זה שכל הברווזים עומדים בשורה. כשאת הולכת על ביצים זוהי הצהרה על הכוח שלו, זהו הביטוי האולטימטיבי של השליטה שלו.
האם את מרגישה שאת הולכת על ביצים?
אם כן, יופי! זוהי תזכורת לעצמך שאת במערכת יחסים נרקיסיסטית/רעילה ושאת בשבי פסיכולוגי. באופן בסיסי, את, מבחינה פסיכולוגית, חיה בשרות המתעלל.
ההליכה על ביצים היא גם תזכורת לגבולות החלשים שלך ושיש פרזיט ששואב אותך לגמרי עד לרמה של תשישות.
אם את הולכת על ביצים שאלי את עצמך:
"אז מה אם הוא יתרגז?"
כמובן שאם יש חשש לאלימות פיזית זה סיפור אחר ועלייך להיות מאוד זהירה ולפנות לעזרה באופן דחוף.
אך ככל שמדובר באלימות נפשית, ואינך בסכנה פיזית, את בהחלט יכולה לשנות את הגישה שלך:
"אז מה אם הוא יתרגז?"
תעשי את שלך!
ואם הגרביים יהיו על הרצפה, או המוסיקה רועשת, או החולצה לא מגוהצת, או הארוחה לא מוכנה… אז מה?
ואם הוא מכנה אותך בשמות (שלומיאלית, טיפשה, אגואיסטית…), אז מה? הוא יעשה את זה ממילא.
גם אם את כן הולכת על ביצים זה לא משנה, באופן בסיסי זה לא עובד. כי הוא אף פעם לא יהיה מרוצה ולא תוכלי להימנע מהזעם שלו. כן, אפשר להבין שאת רוצה להימנע מהזעם, ויש מקרים שזה באמת מצליח, אבל עלייך להבין שהוא אוהב את זה שאנשים הולכים על ביצים מסביבו ומנסים לרצות אותו לשרת אותו ולעשות שהדברים יהיו נוחים לו, ועל כן תמיד הוא ימצא משהו להתפרץ עליו גם אם תהיי מושלמת. הוא לא ישתנה, זה בור ללא תחתית. עלייך לקבל את זה כעובדה.
ללכת על ביצים ולנסות לעשות הכל מושלם ונכון – זה לא יגרום לך לזכות בחסדי אהבתו. זה רק מייצר תקדים והוא ירצה עוד. תפנימי שההליכה הזאת על ביצים , במתח, חרדה, זהירות – כך זה הולך להיות לתמיד!
כשאת במערכת יחסים עם נרקיסיסט, התנצלות הופכת להיות כמעט רפלקס. את כל הזמן מרגישה אשמה ועם הזמן גם מאמינה שאת אשמה. הדפוס של האשמה עצמית שרואים אצל ניצולי התעללות נרקיסיסטית הוא תוצר לוואי של גזלייטינג כרוני ואינטנסיבי עד שהוא שובר אותך ואת מתחילה להסכים עם כל מה שהוא אומר. הפנמה של אשמה היא חלק מרכזי בחוויה של אנשים שסובלים מיחסי התעללות. את כל הזמן "לא בסדר", "לא מספיק", "רעה", "טועה" ואחרי זמן במערכת היחסים הזאת את מתעייפת מלריב ולנסות להוכיח שאת בסדר ו/או צודקת, ואת עוברת להתנצלויות והצדקות להתנהגות שלו. זה מאפשר ליחסים להחזיק מעמד.
מה עושים?
כמו שאמרתי, לשאול את עצמך "אז מה?": "אז הוא יתרגז, אז מה?", "הוא לא יאהב את זה, אז מה?"
תראי, זה לא שזה יפתור על כל הבעיות. זוהי התחלה, להחזיר לעצמך את הסמכות הפנימית שלך ולקבוע גבולות. וכמו שנאמר “גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן” (לאו צ'ה)
מקור: ד"ר רמאני – יוטיוב