פחד מאינטימיות

אחרי שכתבתי מאמר על רגשות, ועל אנשים שלא יודעים להרגיש, ראה קישור כאן,
אי אפשר שלא להמשיך את הנושא ולדבר על אינטימיות ועל הפחד מאינטימיות.

מה זאת אינטימיות?

Into-Me- See

לראות לתוך מישהו (לאפשר למישהו לראות לתוכי),

להרגיש לתוך מישהו (לאפשר למישהו להרגיש לתוכי),

להקשיב לתוך מישהו (לאפשר למישהו להקשיב לתוכי),

להפוך להיות מומחה לאדם הזה. להבין את העולם הפנימי שלו. וההיפך, לתת לאדם אחר להיות מומחה לגבי.

(לא מדובר על סקס. סקס יכול להיות תוצר לוואי של אינטימיות, אבל אפשר שתהייה אינטימיות ללא סקס וההיפך, סקס ללא אינטימיות.)

הרבה אנשים פוחדים מאינטימיות. אפשר לומר אפילו מבוהלים מאינטימיות.
אינטימיות זה הדבר מס' 1 שהם נמנעים ממנו.

מדוע?

כי הם מפחדים שאינטימיות תוביל בסופו של דבר להרגשה רעה (לכאב).

איך הפחד נראה? מה פירוש "הרגשה רעה"?

• אם אאפשר למישהו לראות אותי באמת הוא לא יקבל אותי או לא יהיה סבלני כלפי.
• אם הם ידעו עלי דברים הם עלולים להשתמש בזה נגדי בשלב מאוחר יותר.
• אם הם ידעו את החסרונות שלי ואת נקודות החולשה שלי, הם יכולים לעשות עלי מניפולציות ולהשתמש בהם לטובת האינטרסים שלהם.
• אם הם ידעו מה אני באמת רוצה, הם יוכלו להשתמש בזה כאמצעי לשלוט בי.
• אם מישהו מאפשר לי קירבה ארגיש אחר-כך מחויב להחזיר – שזוהי סוג של מלכודת, כי התוצאה מכך תהייה, שאאבד את החופש שלי.
• אם יגלו עלי דברים, הם יכולים לחשוב עלי דברים רעים, מה שאולי יגרום לכך שיינטשו אותי ובוודאי שגם ארגיש בושה.
• אם אאפשר לאנשים אחרים להיכנס אלי פנימה, הם יכולים למצוא דרך לבלוע אותי לחלוטין ואאבד את עצמי.

כשילד נולד, יש לו צורך להיות מחובר, קרוב אל ההורים שלו. זהו צורך מולד.

אז מה השתבש בדרך?

איך זה קורה שהילד לומד להימנע מאינטימיות?
איך קורה שהילד "שומר מרחק" מן ההורים שלו?

התשובה היא "טראומה".
בבתים שבהם, כאשר הילד ניסה לקבל את הקירבה של ההורים שלו,
או של דמות משמעותית אחרת, כאשר ניסה לקבל חיבה, קבלה, שייכות וחום,
וההורים הגיבו בדחייה, הדיפה, הרחקה, לעג, התעלמות… הוא חווה טראומה.

או כאשר ההורים לא נותנים תוקף לרגשות שלו, לא מקשיבים לו,
לא נענים לצרכים שלו, הוא מרגיש "בלתי נראה", לא חשוב, לא בעל-ערך,
מה שגורם לו לבטא רק את מה שנראה לו "בטוח" כדי למלא את הצורך שלו
בחום, באהבה, באישור, בשייכות, ולהדחיק את כל החלקים שבו ש"אינם בטוחים".

חווית הטראומה קורית גם כאשר ההורים משתמשים בצורך הזה של הילד בקרבה,
למטרות שלהם (כלומר עושים מניפולציות כדי לשלוט בילד, "לאלף" אותו
שיהיה כמו שהם רוצים שיהיה, שיהיה "ילד נוח", שיספק להם את הצרכים שלהם).
תגובת ההורים מסמנת לילד עד כמה קירבה ואינטימיות היא בטוחה או לא-בטוחה בשבילו.

וזה אומר, שאם יש לנו כמבוגרים פחד מאינטימיות, אז קרה אחד משני הדברים הבאים:

1. או שההורים שלנו דחו את הצורך שלנו בקרבה וביישו אותנו בגלל הצורך הזה.
2. או שההורים שלנו השתמשו בצורך שלנו בקרבה, נגדנו.

אם ננסה לראות מהו המכנה המשותף של תגובות ה"דחיה" או "ההדיפה" של ההורים,
בבתים שמהם יצאו מבוגרים שנמנעים מאינטימיות,
נמצא שהם לא נתנו תוקף לרגשות של הילד, לצרכים שלו,
למחשבות שלו, למי שהוא. התגובות היו מסוג של:

"אני לא מוכן לקבל אותך" בווריאציה כזו או אחרת.

"אני לא מוכן לשמוע או לקבל את הרעיונות שלך"

"אני לא מוכן לסבול את הרגשות שלך"

"מי אתה שתכעס? לא יפה לכעוס"

"יש רגשות שאינם מקובלים בבית הזה"

"אני לא מרוצה ממך, ממי שאתה,
מ-איך שאתה מתנהג,
מ-איך שאתה מדבר אלי,

מכך שאתה לא עושה בדיוק מה שאני אומר,
שאתה חושב את המחשבות של עצמך,
שאינך מציית.
וזה לא ייתכן בבית שלי. בבית שלי יש רק אחד שקובע וזה אני,
ומה שחשוב זה מה אני רוצה, מה אני חושב ומה אני מרגיש".

בסוג כזה של בית, איך שהילד מרגיש, הדברים שהוא רוצה,
נתפסים על ידי ההורים כאתגר או כקושי.

יוצא מכך, שאם בילדות שלנו, הצורך שלנו בקרבה של ההורים שלנו,
הצרכים שלנו, התשוקות והמחשבות שלנו,
"לא נסבלים" על-ידי ההורים שלנו, או על-ידי אנשים בסביבה שלנו,
אנחנו ניסגר, לא נבטא את הרגשות ובהמשך גם נפסיק להרגיש את כל הרגשות האסורים.

נלמד לעולם לא לשתף את מי שאנחנו באמת, עם אף אחד.
לא ניתן להם להיכנס, ואנחנו לא נציע להם את עצמנו.
וזה למעשה אומר, שאיננו יכולים באמת לפתח יחסים עם אף אחד.

אבל החלק הנורא יותר של הדפוס הזה הוא, שכדי לחיות ככה,
עלינו גם כן להתנתק מהאמת האישית שלנו.
עלינו להפריד עצמנו מ-איך שאנחנו מרגישים,
מהדרך שבה אנחנו חושבים, מהתשוקות שלנו,
ומהצורך שלנו באנשים אחרים, מפני שכבר למדנו שאנחנו "לא נסבלים".

עכשיו, תחשבו על הילד.
כמה מפחיד אותו להיות בקונפליקט עם ההורה שהוא תלוי בו,
שהוא האלוהים של המציאות שלו.
לכן הוא מחליט שההורה כנראה צודק.
כי לראות את ההורים שלנו באור שלילי מעורר בנו חרדה.

ואז הוא מנסה להכחיש את הרצונות והרגשות והמחשבות שלו עצמו,
ומאדיר את הרגשות, המחשבות והרצונות של ההורים שלו.

זוהי האסטרטגיה של הילד להישרדות. לשמור על עצמו בטוח שלא יינטשו אותו.
אבל באותו הזמן, הילד מרגיש שבולעים אותו והוא מאבד את עצמו.

המסר שהילד מקבל הוא, ש-איך שהוא מרגיש, חושב, רוצה או לא-רוצה,
אין לו תוקף, או מבייש אותו, והוא בקונפליקט ישיר עם הרגשות, הרצונות והמחשבות של ההורה.

המסר כאן:
"כאן לא יכולים להיות שניים.
לא אפשר שגם אתה תקבל מה שאתה רוצה וגם אני אקבל מה שאני רוצה."
"ומפני שהאמיתות שלנו מנוגדות, ואני המבוגר הקובע,
אתה תקום עכשיו מהמיטה ותלך לבית הספר."

צורה אחרת של חוסר סובלנות לרגשות והרצונות של הילד,
שמובילה לפחד מאינטימיות בבגרות, קורית כאשר
הרגשות, המחשבות, הרצונות של הילד גורמים להתמוטטות של ההורה.

לדוגמא, הורה מכור או עם הפרעה נפשית,
או אפילו כשההורה במצב רגשי שאינו מסול להתמודד עם משימות ההורות.
הילד מאמין שאם הוא יעמיס על ההורה את עצמו,
את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא רוצה, את מה שהוא חושב,
זה יגרום להורה להתמוטט.

ילד כזה יחזיק את האמת שלו בפנים כדי לשמור על ה- well being של ההורה.
והוא ממשיך את הדפוס הזה כמבוגר.
למשל, בבתים שההורה הוא דכאוני –
הילד לומד לעולם לא לשתף ברגשות שלו כי אם הוא יעשה זאת,
הוא יכול לדחוף את ההורה שלו לקצה והוא עלול להתאבד.

אם גדלנו בבית כזה, אז הלב שלנו שבור.
ואפשר שלא מצאנו דרך לרפא עד היום את הכאב העמוק,
שמעולם לא ראו אותנו, מעולם לא הרגישו אותנו,
מעולם לא שמעו אותנו, מעולם לא הבינו אותנו, מעולם לא רצו אותנו.

בהמשך החיים, מתווספות עוד טראומות שפותחות את הפצע שלא נרפא
ומוכיחות לנו שוב ושוב שעלינו להיזהר…

כי אנחנו כל הזמן, כדי לרפא את הפצע, מייצרים סיטואציות דומות,
מחפשים את האחד או האחד או אחרים, שיוכיחו לנו שאנחנו אהובים, שאנחנו ראויים לאהבה.
ואנחנו ממגנטים לתוך החיים שלנו אנשים שמגיבים אלינו בדיוק באותה הצורה שההורים שלנו הגיבו לנו, ואז אנחנו ממשיכים להיפצע וממשיכים להוכיח לעצמנו שמה שאנחנו מאמינים, שאנחנו לא ניתנים לאהבה כפי שאנחנו, הוא אמת., ואנחנו נסגרים יותר. וככה באופן חוזר ונשנה…

כי מה למדנו מניסיון החיים הזה?
למדנו שקירבה מערבת פגיעות. שזה בלתי נמנע.
ולכן אנחנו רוצים להימנע מקרבה.
כי קירבה מעוררת פגיעות, ופגיעות מעוררת, באופן לא נשלט, רגשות,
ובגלל שלמדתי שהרגשות שלי הם "לא בסדר" ואסור שיהיו לי רגשות,
ואסור שתהיינה לי תשוקות על בסיס הרגשות הללו,
עלי להימנע עד כמה שאני יכול מכל דבר שיציף את הרגשות הללו שלי.

התסריט של המבוגר הזה שפוחד מאינטימיות הוא
"צריך להימנע מקרבה בכל מחיר",
אפילו שקירבה זה הצורך הכי חזק שלנו והכי מודחק שלנו.

התוצאה היא:

שאנחנו מתנתקים מהרגשות שלנו כדי שלא נצטרך להרגיש אותן וכדי שלא יכאב.

אנחנו מתנתקים מהמחשבות שלנו כדי שלא נצטרך להכיר במחשבות האלה (שחלקן היו "אסורות").

אנחנו מתנתקים מהגוף שלנו כדי שלא נצטרך להרגיש אותו.

אנחנו מתנתקים מהתשוקות שלנו ונוטים ללכת עם העדר
או אסטרטגיה אחרת זה לבודד את עצמנו. להיות "אי".

כשאנחנו מתרחקים מקרבה אינטימית, ומתנתקים רגשית,
אנחנו לא יכולים לעשות את זה לעצמנו מבלי לעשות את זה גם לאחרים מסביבנו.
כלומר, אנחנו לא רוצים ואולי אפילו כבר לא יכולים, לראות ולהבין לעומק מישהו אחר.
גם מפני שזה מעלה אצלנו את הרגשות העמוקים שלנו
וגם מפני שהריחוק לא מאפשר לנו להיות מספיק מחוברים למישהו,
ברמה שאפשר לקלוט את הרגשות שלהם ואת הצרכים שלהם ואת התשוקות שלהם.
כך נראה, שהאדם שפוחד מאינטימיות נתפס כחסר אמפטיה לחלוטין.

כך קרה, שאנשים סופר-רגישים, שבגלל רגישותם הפכו להיות סגורים ומופנמים,
דווקא הם נתפסים לפעמים מאוד אדישים או מתנשאים.
וכפועל יוצא מזה, האנשים שמפחדים מאינטימיות אינם רואים שהם פוגעים באחרים.

למה כדאי לטפל בזה ולהשתנות?

כי הרגשות שלנו הן השער לאמת הפנימית האישית שלנו.
הם המפתח לפענח מה אתה רוצה מהחיים, לאיזה כיוון ללכת ומה מונע ממך את זה.
לא להיות מחובר לרגשות זה כמו ללכת ביער עבות ללא מצפן.

אז מה עושים?

החיבור אל הרגשות מתחיל בהחלטה מודעת שאנחנו רוצים להרגיש.
להיות מודעים לפרדיגמה של "זה מסוכן להרגיש", ולהחליט שאנחנו רוצים את זה.
להיות מודעים לנדר שנדרנו בילדות "אני לא רוצה להרגיז אף-אחד ולכן אסור לי לכעוס (או כל רגש שלילי אחר), נחשוב כעל זה כתהליך של "לקחת בעלות על האמת האישית שלי".
לאט לאט מתחילים להכיר את הרגשות, וגם לתקשר אותן אל הסביבה.

אינטימיות זוהי פעולה של אומץ.

תזכרו, אומץ תמיד הוא תוצאה של פחד.
אז סביר להניח שכנראה תפחד מאוד כאשר תתחיל להיפתח לאינטימיות.
אם אתה מזהה את עצמך כאדם שנמנע מאינטימיות,
תסכים להיות במקום של הפחד. אל תנסה לברוח מן הפחד.
כשתביא אתה אינטימיות ליחסים לך, תגאל את הילד שבתוכך מן הסבל שלו.
ותוכל גם לחוות חוויה אמיתית של קרבה, שמישהו באמת רוצה אותך,
שמישהו אחר באמת רוצה שתרגיש טוב מפני שזה מביא לו הנאה לראות אותך מרגיש טוב.

איך עושים את זה?

לפני הכל, אני רוצה לומר שמאוד קשה לעשות תהליך כזה לבד, ללא עזרה, אבל זה לא לא-אפשרי.

למי שרוצה להעמיק וללמוד את ה"איך", ממליצה לקרוא את המאמר הבא:

"איך עוברים מ-"אי-מאינטימיות" ל- "אינטימיות"

מקור השראה: The Anatomy of Loneliness: How to Find Your Way Back to Connection – Teal Swan