הערה: מטרת המאמר להוסיף ידע. אין לראות במאמר תחליף לעזרה מקצועית.
כל הכתוב בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההיפך. תעשו את ההתאמה שלכם.
רגשות של כעס הם חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו כועסים, מוציאים את הכעס "החוצה", נרגעים ועוברים הלאה. אצל הקודיפנדנטס (אנשים שהם תלויי-יתר) זה לא עובד ככה עם כעס. כעס הופך להיות מלווה קבוע ותופס חלק נכבד מההוויה שלנו, במודע ושלא במודע, וברוב הזמן זהו "כעס מודחק".
כעס הוא רגש טבעי ובריא. כעס עוזר לי להגדיר את עצמי, את הצרכים שלי ואת הגבולות שלי. כעס הוא "מצפן" פנימי למה אני אומר.ת "כן" ולמה אני אומר.ת "לא". ולתקשר לאדם האחר מי אני ומה אני רוצה/לא-רוצה.
חשוב שנבחין בין כעס לבין התקפי-זעם. בהתקף-זעם, האדם משתמש באחר.ים, באופן קבוע, כדי לפרוק את המתח הנפשי שהצטבר אצלו. הוא משתמש באדם אחר, כאובייקט, כשק-אגרוף, לפרוק עליו את המתח וההצפה הרגשית שאינו יכול להכיל. זוהי עמדה נרקיסיסטית. הביטויים להתקפי זעם הם: שאגות, צרחות, צעקות, השפלות, קללות, שתיקה רועמת ממושכת, זריקת חפצים, מכות בקיר, טריקת דלתות, ביקורתיות שלוחת-רסן, מבט מטורף מפחיד בעיניים, לאיים במילים מפורשות, לאיים באמצעות שפת הגוף (בשפת הגוף= לקרב את הפנים למרחק הבל-פה ולנעוץ מבט כועס ישיר בעיניים, לתפוס חזק ביד/כתפיים/שיער/צוואר, התנשפות מוגזמת שמבטאת "אני בכוח מחזיק את עצמי עכשיו", לדחוף בכוח את האצבע המורה לבית החזה של האחר או אל המצח).
ישנו גם התקף זעם סמוי שבו האדם מפנה את הזעם אל עצמו: יורד על עצמו, תולש שיער, פוצע את עצמו, אכילה בולמוסית).
אז אחרי שעשינו את ההבחנה בין כעס לבין זעם, אדגיש שאני מדברת כאן על כעס.
כעס מודחק ומושלך ל"חדר החושך"
במערכת יחסים רעילה כולם כועסים כל הזמן: הנרקיסיסט כועס, אנחנו כועסים, הילדים כועסים ואפילו הכלב כועס. וגם… גם אם אנחנו לא צועקים, לא מרימים קול וגם אם מנסים להעמיד פנים שאנחנו לא כועסים – אנחנו כן. העויינות הזאת זורמת מתחת לפני השטח, שוכנת ב"חדר החושך", אותו חדר שאליו אנו דוחקים את כל הרגשות שאנו לא מרשים לעצמנו להרגיש, ומחכה להזדמנות לפרוץ על פני השטח. על כן, לעיתים קרובות הזעם פורץ החוצה כמו לבה מלועו של הר-געש.
ואז, הנרקיסיסט/האדם הרעיל/המניפולטור יאמר: "איך את מעזה לצרוח עלי ככה? את לא נורמלית. תראי את עצמך!" והצופן שמאחורי המילים של "את משוגעת, צריך לאשפז אותך, איבדת את זה", פירושו: את לא יכולה להתפרץ עלי". "אני כאן המלך! אני יכול לכעוס עלייך, אני יכול להתפרץ, אבל ההיפך – לא!
והקודיפנדנט יכולה להגיד: "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, אני אצרח מתי שאני רוצה!", "אתה זה שמוציא אותי מדעתי!", אבל בינה לבין עצמה היא חושבת:" "אולי הוא צודק?", "באמת צרחתי כמו משוגעת, אני מאבדת את זה…". וזה מוביל אותה לגינוי עצמי, האשמה עצמית, ירידה נוספת בערך עצמי.
בלבול בהבנת המציאות לא מאפשר לגיטימציה לבטא כעס
חשוב לזכור שבמערכת יחסים רעילה, הקודיפנדנט מאוד מבולבלת ומתקשה לקרוא את המציאות. היא כל הזמן נמצאת בין שני מצבים מאוד מבלבלים: מצד אחד, היא אומרת לעצמה, רק השבוע הוא השקיע בי כמה שעות לעזור לי עם המצגת וזה נראה לה כאכפתיות וכאמפטיה, ומצד שני חוסר-כבוד, זלזול, הנמכה מתמדת.
מצד אחד הוא תמיד אומר "אני תמיד כאן בשבילך" אך מצד שני גם אם הוא כאן הוא לא באמת כאן, וכל כך הרבה פעמים ברגע האמת, כשהייתי צריכה הוא לא היה… אז מה האמת? הוא כאן או לא כאן? אולי זה בגללי? אולי בכלל לי יש בעיה של תקשורת? אולי אני בכלל הבעיה והגורם לכל זה? אולי הוא בסדר ואני לא בסדר? אולי אני לא מבינה אותו ומפרשת אותו לא נכון? אולי בכלל אני זאת שפוגעת בו ומאשימה אותו בדברים לא אמיתיים? (והשאלות האלו חוזרות על עצמן שוב ושוב עד שהיא תגיע לשלב "הגילוי").
ובמצב הזה היא מחניקה את הכעס שלה. אך הכעס לא הלך לשום מקום, הוא נשאר, הבעיה לא נפתרה, ובפנים רותח. למה? כי זה סיפור שאינו נגמר. אם כבר, התנהגותו רק מחמירה, ולעולם אין הקלה. הנרקיסיסט/המתעלל לא משתנה, הוא באמת פוגעני/רעיל/ אלים נפשית/מתעלל, ובתוכה היא מרגישה את זה. בפנים היא מרגישה את העלבון, הפחד, החרדה, הכעס. הרבה כעס חנוק.
שלב הגילוי מוסיף כעס על כעס על כעס…
ואז… מגיע "הגילוי". שלב הגילוי הוא השלב שבו הקודיפנדנט מבינה שהיא בתוך מערכת יחסים רעילה/מתעללת. היא לומדת את עולם התוכן והמושגים האלה, ופעם ראשונה מבינה באמת (ודגש על באמת) שהיא קורבן להתעללות.
ואז… הקודיפנדנט נעשית מודעת לעד כמה היא כועסת וכמה היא כעסה כל השנים. ושוב חוזרת אליה כמו בומרנג האשמה עצמית וכעס על עצמי: "איך נתתי לעצמי להיות שם?", "איך אפשרתי לו לדבר אלי ככה?", "איך לא ראיתי?", "מה נהייה ממני?", איפה האישה הבטוחה בעצמה, המוצלחת, היפה שהייתי כשהכרתי אותו?" – ואז חוזר חלילה עוד ההאשמה עצמית והעוד הלקאה עצמית ועוד יותר כעס וחוזר חלילה. מרגישה מרומה. ואז כשהיא מרגישה יותר אשמה, היא יותר כועסת…
הכעס הישן לא הולך לשום מקום, אבל נכנס גם כעס חדש שמצית את האש הפנימית. ההתפכחות אינה מביאה תרופה לכעס, ההיפך. הכעס הישן עדיין מבעבע ובנוסף נכנס לתוכו כעס חדש שמצית את האש. מה גם שלקודיפנדנט אין, לעיתים קרובות, בסיס תמיכה והזנה של משפחה וחברים.
בתרבות שלנו לא לגיטימי לכעוס
רוב האנשים, ולא רק קודיפנדנט, לא יודעים להתמודד עם כעס. כעס, בתרבות שלנו נעשה כמעט לא-לגיטימי. מילדות אומרים לנו שאסור לנו לכעוס, בוודאי על ההורים שלנו. ילדים לא מקבלים הכרה ואישור לכעס שלהם, והם מפנימים את האיסורים האלה ואת האמונות שאימצו מן המשפחה והחברה. קודיפנדנטס, לעיתים קרובות, פוחדים מהכעס, ואוחזים אמונות (אקסיומות) לגבי כעס, גם של עצמם וגם של אחרים. ואמונות הן הבלו-פריט של ההתנהגות שלנו, הן הבסיס למצב הרגשי שלנו והן הבסיס לדפוסי המחשבה שלנו, והן הטייס האוטומטי שמפעיל אותנו. אמונות יסוד שנוצרו כבר בילדות והתחזקו במשך השנים, הן למעשה המנגנון שהופך אותו להיות קודיפנדנטס מלכתחילה.
ישנה חשיבות גדולה לגלות את האמונות והמיתוסים שקודיפנדנטס מאמינים בהם. כאן, אני מביאה לפניכם אמונות לגבי כעס. מודעות תוכל לשחרר אותנו מהפחד שיש לנו לבטא ולהכיל כעס גם שלנו וגם של אחרים.
להלן רשימה של מיתוסים ואמונות שאנשים שהם קודיפנדנט מאמינים לגבי כעס:
- זה לא בסדר לכעוס / להרגיש כעס.
- כעס זה בזבוז זמן ואנרגיה.
- אנשים נחמדים לא כועסים.
- כשאני כועס.ת, אני לא אמורה לכעוס.
- אם אכעס אאבד שליטה ואשתגע.
- אנשים יתרחקו ממני אם אכעס עליהם.
- אסור שאנשים אחרים יכעסו עלי.
- אם מישהו כועס עלי, כנראה שעשיתי משהו רע.
- אם מישהו כועס אלי, אני גרמתי לו להרגיש ככה, ואני צריך.ה "לתקן" את איך שהוא מרגיש.
- אם אני כועס.ת, מישהו אחר גרם לי להרגיש ככה, והוא אחראי "לתקן" את איך שאני מרגישה.
- אם אני מרגיש.ה כעס על מישהו, עלי להעניש אותו.ה על כך שגרם.ה לי להרגיש כעס עליו.
- אם אני כועס.ת על מישהו, הוא/היא צריך.ה לשנות את מה שהוא/היא עושה כדי שלא אכעס יותר.
- אם אני כועס.ת, אני צריך.ה להכות מישהו או לשבור משהו.
- אם אני כועס.ת אני צריכה לצעוק ולצרוח.
- אם אני מרגיש.ה כעס על מישהו, זה אומר שאני לא אוהב.ת אותו יותר.
- אם מישהו מרגיש כעס עלי, זה אומר שהוא/היא לא אוהב.ת אותי יותר.
- כעס זה רגש "לא טוב", "רע".
- זה בסדר להרגיש כעס רק כאשר אני יכול.ה לתת הצדקה להרגשה הזאת.
כעס מכסה על רגשות אחרים שקשה לנו לבטא
כעס הוא רגש מאוד שכיח, בין אם אנו מבטאים אותו ובין אם אנו מדחיקים אותו והוא מתפרץ "מעצמו". הרבה פעמים כעס "מכסה" על רגשות אחרים שיותר קשה לנו לבטא:
יש כעס שמכסה על חרדה ופחד.
יש כעס שמכסה על פגיעה וכאב.
לעיתים קרובות חרדה, פחד, פגיעה, כאב מותמרים לכעס. (ולקודיפנדנטס יש כל כך הרבה רגשות של פחד, עצב, פגיעות, במיוחד אחרי "שלב הגילוי").
יש כעס שנובע מרגשי אשמה.
יש כעס תגובתי כאשר האדם השני כועס וזה מעורר רגשות-אשמה שמעוררות כעס.
כעס נותן תחושה של כוח ועוצמה
לעיתים קרובות אנו מעדיפים להיות כועסים כי זה עוזר לנו להרגיש פחות פגיעים ויותר חזקים. זה כמו מגן. אם נכעס, לא נרגיש פגועים או מפוחדים. כעס נותן אומץ. כעס מעורר את האנרגיה של הנקמה, את האנרגיה של "אני אוכיח לו/להם/לעצמי", של "אני אראה לו" וזה נותן כוח ומנוע לפעולה.
כעס הוא טוב. הוא מוציא אותנו מהעמדה של ייאוש וחוסר-אונים. צריך לכעוס! זה שלב הכרחי ביציאה ממערכת יחסים מתעללת/רעילה. חייבים לעבור את שלב הכעס אחרי ההתעוררות. זה כעס בריא.
כעס מודחק משפיע על הבריאות
לרוע המזל, לרבים מאיתנו אין מקום בטוח לבטא כעס וחייבים לבלוע אותו. זה פוגע בנו. אנו מרגישים את זה בגוף בצורות שונות: כמו גוש מחניק מגרון, כמו צוואר תפוס, כתפיים מכווצות, קיבה עצבנית, מיגרנות, אכילה רגשית, שימוש בתרופות הרגעה. אנחנו מאשימים את עצמנו, הופכים את הכעס לדיכאון, הולכים לישון, רוצים למות, נעשים חולים…
חשוב לכעוס, זה נורמלי לכעוס
עלינו להבין, שהכעס הוא שלב בתהליך ההחלמה והוא יעבור. זה לא פיקניק אבל זה חשוב. חשוב לכעוס. ותוך-כדי הכעס נכנסים לשלב המיקוח ואז יגיע גם הדיכאון והכאב והעצב. ושלבים אלו יהיו בו-זמנית ולחילופין. זה הכי נורמלי שיש כאשר יוצאים ממערכת יחסים מתעללת. אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח. כל אחד צריך את התהליך שלו ואת הזמן שלו. אבל… תדעו שיוצאים מזה. ואם צריך, קחו עזרה. ואחרי שלב הדיכאון, שגם הוא עובר, יגיע שלב הקבלה וההיפרדות. היפרדות משמעו שאנחנו כבר אחרי זה.
תרגיל:
קחו את רשימת האמונות שלעיל וסמנו לעצמכם עם איזה אמונות אתם מזדהים או חושבים שיש לכם. מאחר ורוב האמונות לא-מודעות, במבט ראשון אתם יכולים לא לראות מה באמת מנהל אתכם. תנו לזה קצת זמן, תשהו עם זה, תבחנו את עצמכם ותהיו כנים עם עצמכם. חשיפה של אמונות זה השלב הראשון לשינוי מהותי, פנימי. רק כאשר תחשפו אותן, תנכסו אותן ותודו להן בכנות על כך שהגנו עליכם עד עכשיו, תוכלי להיפרד מהן ולהכניס במקומן אמונות חדשות.
מקור:
רשימת האמונות על כעס, מתוך הספר: Codependent No More – Melody Beattie