הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

על חשיבותו של המשוב Feedback

לדאבוננו, כבני אדם יש לנו עיניים הפונות מאיתנו החוצה ואין לנו דרך באמת לראות את עצמנו אלא דרך "מראה". אין אפשרות אחרת. התפיסה שלנו את עצמנו ואת מה שאנו עושים שונה לגמרי ממה שנראה מבחוץ.

 

משוב Feedback הוא סוג של "מראה".

משוב איננו ביקורת. משוב הוא דעה כנה על משהו שאתה עושה או אומר, שלמעשה אומרת לך איך אתה נראה מנקודת מבטו של האחר המסוים.

כאשר אתה מקבל משוב ממספר אנשים אתה יכול לבנות "תמונה" קצת יותר שלמה של עצמך.

דמיינו לעצמכם שבמשך יום אחד עוקבת אחריכם מצלמה ומצלמת את כל מה שאתם עושים. בסופו של יום אתם יושבים וצופים בתוצאה. פתאום אתם רואים את עצמכם מבחוץ – כיצד אתם נעים במרחב, איך הבעות הפנים שלכם נראות, שומעים את עצמכם מבחוץ.

 

גם אם אתם מאלה שלא אוהבים לראות את עצמכם על המסך, זוהי למעשה הדרך היחידה שלכם לראות כיצד אתם נראים ונשמעים. ואם באמת אתם לא אוהבים את מה שאתם רואים על המסך, זוהי גם הזדמנות מצוינת לעמוד מול האמת לקבל החלטה על שינויים: ירידה במשקל, שינוי תספורת, שינוי סגנון דיבור, תנועות ידיים, תגובות אימפולסיביות וכדו'.

השיקוף מאפשר שינוי ותיקון… לכן משוב הוא דבר כל כך חשוב.

 

אנשים פוחדים לקבל משוב מפני שפוחדים מביקורת. אף אחד לא אוהב שמשקפים לו חולשות וכישלונות.

אנשים פוחדים לתת משוב, כי פוחדים שלא יאהבו אותם אם יאמרו את האמת.

 

חשוב לזכור, שכאשר אדם פותח עצמו למשוב ומבקש משוב, הוא בודאי יקבל גם שבחים ומחמאות וגם ביקורת. אין ספק ששבחים ומחמאות מצוינים לטיפוח האגו, דבר חשוב בפני עצמו, אך החשיבות הגדולה ביותר של המשוב היא השיקוף, הן החיובי והן השלילי. זוהי אפשרות "לראות" את איך אני או מה שאני עושה, אומר, כותב, יוצר, נראה מנקודת מבט אחרת.

 

בשבילי משוב הוא דבר מאוד חשוב. כשאני משקיעה במשהו, אני רוצה שהוא יהיה טוב, אני רוצה שיעשה את העבודה שנועד לעשות, ואני רוצה לדעת אם "נגעתי" והמסר שלי עבר, אם עשיתי עבודה טובה, איפה ניתן לשפר, לדעת את הצרכים של האנשים, ואם נתתי או לא נתתי להם מענה וכדו'. איך אדע את כל זה ללא משוב?

כשאני כותבת מאמר, אני יכולה לדעת לפי המשובים שקיבלתי אם המאמר היה ממוקד ואם העביר את המסר, איזו השפעה הייתה לו על הקוראים, האם היה סתמי או משמעותי, הם שנוי במחלוקת? איך אדע את כל אלו ללא משוב?

לפעמים כשאני כותבת מאמר ואף אחד לא מגיב, זה חסר לי. אני שואלת את עצמי, האם המאמר לא "נגע" באף אחד? האם לא עשה הבדל לאף אחד?

 

במערכות יחסים חבריות ואף במערכות יחסים בעבודה, בין עובדים וממונים בעיקר, המשוב הוא בסיס למערכת יחסים של כבוד והערכה. המשוב הוא בסיס לשיפורים. איך עובד יכול לדעת שהוא לא "מספיק טוב" אם המעביד לא יאמר לו? וההיפך, איך המעביד יכול לדעת מה העובד חושב עליו, מהן הסיבות של "ראש קטן" או ירידה בתפקוד או במוטיבציה אם לא יהיה פתוח למשוב?

משוב חייב להיות חלק מכל מערכת יחסים מתפתחת.

משוב הוא בסיס לגמישות מחשבתית. (לראות דברים מנקודת מבט אחרת).

משוב כנה עושה את ההבדל בחיים של אנשים – הם מרגישים שמתייחסים אליהם, שהם חשובים. אם המשוב הופך להיות חלק לגיטימי ואינטגראלי של מערכות יחסים – הוא יפסיק להיות משהו "מפחיד" ויתקבל תמיד מתוך כוונה טובה – אדם יוכל להגיע להישגים הרבה יותר גדולים, הארגון יגיע להישגים יותר גדולים והאווירה תהייה יותר בריאה וטובה.

 

חשוב ביותר שמשוב לא יהיה ביקורת. ביקורת משתקת, ביקורת יוצרת התנגדות ומעוררת נוגדנים, ביקורת גורמת לאנשים לא לקחת אחריות כדי לא לעשות טעויות, ביקורת גורמת לחפש "אשמים". ביקורת חוזרת ונשנית איננה משוב. לעיתים קרובות היא מערבת רגשות של קנאה, טינה, נקמנות, צורך בהתנשאות, מאבקי כוח ושליטה. ביקורת היא הרסנית.

משוב שלילי, להבדיל מביקורת, בא ממקום של בחינה והערכה לגבי טעויות שנעשו מתוך הבנה שכל אחד עושה טעויות.

הבנה וקבלה של טעויות מאפשרים למידה. עונש על טעויות גורם להסתרה, האשמה ואי לקיחת אחריות.

 

בין אם משוב שלילי או חיובי, אם ניתן אותו לעיתים קרובות, על בסיס קבוע, נוכל:

למנוע התפרצות של בעיות גדולות כי עם כל משוב מבצעים תיקון וכיוון מחדש.

או, בדיוק להיפך, להגיע להישגים יוצאי דופן כי המשוב מאפשר "לשפר עמדות".

אם מתעלמים ונותנים לדברים להמשיך כמו שהם, בעיות שלא טופלו, טעויות שלא תוקנו הופכות להיות גדולות ובעיתיות, והצלחות קטנות מתפוגגות ומאבדות את משמעותן ומתפוגגת המוטיבציה להצלחות גדולות יותר. "אם לאף אחד לא אכפת אז גם לי לא אכפת". "זה לא העסק של אבא שלי".

 

הכי גרוע זה התעלמות.

התעלמות זה חוסר כבוד להשקעה ולמאמץ שמישהו השקיע.

 

הבסיס לכל משוב, מבחינת האדם שנותן את המשוב, הוא תשומת לב והקשבה. כדי לתת משוב צריך לדעת ולראות מה קורה, לעקוב אחר התוצאות… זה כשלעצמו כבר נותן לאדם השני יחס וחשיבות עצמית.

נדמה לי שחלק מהעניין של כל חברות טובה בין אנשים זה לא רק לתמוך זה בזה ולהקשיב זה לזה אלא אף לומר את האמת זה לזה. כמובן, האמת כמו שאני רואה אותה. מי יאמר לנו את האמת אם לא האנשים הכי קרובים לנו?

רבים מאיתנו מתבצרים כאשר האמת לא מוצאת חן בעיניהם. זוהי הסיבה שלמדנו שלא כדאי בכלל להגיד אותה. למה לי להסתבך?

מהצד השני, אנו גם נמנעים מלתת משוב חיובי "כדי שלא ירים את האף", שלא יבקש העלאה בשכר, שלא יחשוב שהוא "גאון" או שאי אפשר בלעדיו וכדו'.

ומתוך חוסר בטחון אישי, אנחנו מפספסים בגדול את הכנות, לא מעבירים לאחר מסרים של הערכה ולא תומכים בצמיחה שלו ובגדילה של כולנו יחד איתו.

 

שכדי נוכל לתת ולקבל משובים כנים שאינם מערבים רגשות לא רלוונטיים, ואינם מערבים מאבקי כוחות ומשחקי אגו, יש צורך ב"חינוך". חינוך עצמי. אנו צריכים לשנות את הגישה. לעשות הסכמים עם האנשים הקרובים לנו, חברים, בני משפחה, ובין עובדים ומעבידים, למצוא דרך להעביר זה ולזה משובים. אפשר לעשות את זה בדרך מאורגנת שנקבעת מראש, ואפשר לעשות את זה ספונטאני. כל אחד יבחר את הדרך המתאימה לו ביותר, כל ארגון ייצור את המערכת של המשובים שמתאימה לו. החשוב הוא, קודם כל, ליצור אווירה טובה ואמון. אם הבסיס הזה לא קיים – אין בכלל מקום למשובים כי אז הם יכולים לשמש אמצעי נוסף למניפולציות.

 

אז מה עושים? קודם כל תתחילו לבנות מערכת של משובים עם האנשים שאתם נותנים בהם אמון. אנשים שאתם מעריכים את דעתם וחושבים שהם בעלי אינטגריטי. להתחיל בקטן, אפילו עם "חבר" אחד בלבד. תהיו מחויבים זה לזה.

עם הזמן המעגל הזה יתרחב. ככל שאתם עצמכם תהיו כאלה, ככה תמשכו לסביבה שלכם אנשים דומים.

ומה אם אלו שלא מאמינים לאף אחד? או לחילופין, אלו שכל הזמן משקרים?

טוב, במקרה כזה, למשובים כנים אין שום משמעות.

"כולם רמאים וגנבים", "אדם לאדם זאב", "מי שיכול יטרוף אותך", "כולם פועלים לפי אינטרסים" וכיו"ב. בשביל אלו המאמר הזה לא רלוונטי. מקווה שיום אחד הם "יתעוררו". אז העולם יהיה בודאי מקום טוב יותר…

למאמר נוסף: מדוע אנו לא טורחים לתת משוב ואיך לקבל משוב לחצו >>> כאן

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.