סיפור מתוך הספר "כשהנעל מתאימה" הרצאות על סיפורים של צ'ואנג צו הוצאת גל:
תרנגול קרב
צ'י הסינג צו היה מאמן תרנגולי קרב
בשביל המלך הסואן.
הוא היה מאמן תרנגול משובח אחד.
המלך חזר ושאל, אם התרנגול כבר מוכן לתחרות?
"עדיין לא" אמר המאמן,
"הוא מלא אש.
הוא מוכן להתנפל על כל תרנגול הנקרה לו בדרך.
הוא יהיר והוא בטוח בכוחו."
לאחר עשרה ימים הוא אמר:
"עדיין לא. הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא."
לאחר עוד עשרה ימים אמר:
"עדיין לא. יש לו עדיין מבט נוקשה,
והוא נרגז."
חלפו עוד עשרה ימים,
והמאמן אמר:
"עכשיו הוא כמעט מוכן.
כאשר תרנגול אחר קורא, עינו אפילו לא מעפעפת.
הוא עומד ללא תזוזה
כמו תרנגול עץ,
הוא לוחם מלידה,
תרנגולים אחרים יעיפו מבט לעברו
ויברחו."
צ'י-הסינג הוא מאמן תרנגולים שהתבקש בידי המלך לאמן בשבילו תרנגול קרב.
המלך היה מעוניין שהתרנגול שלו יתחרה בקרב תרנגולים.
וכמובן שמעוניין שהתרנגול שלו ינצח בתחרות.
אפילו דרך תרנגולים האגו שלו נלחם.
הוא לא מעוניין במשחק עצמו. הוא מעוניין בתחרות לשם הניצחון.
ככה זה עם האגו. הוא צריך תחזוקה כל הזמן. האגו זקוק למלחמות, לתחרויות, לנצחונות. דרך המלחמה האגו צובר כוח, צובר אנרגיה, המאבקים מזינים אותו, המלחמה היא הדלק שלו. והאגו כל כך שביר שכל דבר, אפילו תרנגולים יכולים לחזק אותו.
האם הוא מוכן? שואל המלך.
"לא" עונה המאמן, "הוא עדיין מלא אש,
הוא מוכן להתנפל על כל תרנגול הנקרה בדרכו,
הוא יהיר והוא בטוח בכוחו."
"תרנגול מלא אש, זה בודאי דבר טוב בשביל קרב תרנגולים" חושב המלך לעצמו.
אבל צ'י הסינג הוא מאמן תרנגולים מומחה והוא יודע שתרנגול מלא אש זה אומר שהוא עדיין מפחד. כי רק כשהוא מפחד הוא קופץ מיד לקרב. ולכן הוא אינו מוכן לקרב. איך הוא יכול להיות מוכן לקרב כשהוא עדיין מפחד?
זוהי דרך חשיבה שונה.
האגו הוא רק פחד, פחד מוות. האומץ הזה, האל-פחד הזה לקפוץ אל מול פני היריב ולחשוב את עצמך לאמיץ זה רק עוזר לאגו שלך, זוהי רק אחיזת עיניים.
איש של שכל יאמר:
אם הוא מלא אש ומוכן לקפוץ ולהלחם עם כל אחד – הוא לוחם גדול. אין טעם לחכות. צא עכשיו! לפני שהאש תדעך.
אבל איש של 'לא-שכל' חושב אחרת. הוא אומר: אם הוא מוכן להלחם בכל רגע, זה אומר שהוא עדיין לא מוכן.
מדוע? כי זה סימן לפחד. לחימה היא הסוואה. אתה רוצה להוכיח שאתה גיבור. פחד בפנים = אש בחוץ.
לאחר עשרה ימים:
"עדיין לא. הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא"
יום התחרות מתקרב והמלך המשיך לשאול.
התרנגול של המלך חייב לנצח.
והמאמן ממשיך לדחות
והתירוצים ממש אבסורדיים.
ועוברים עוד עשרה ימים:
"עדיין לא, יש לו עדיין מבט נוקשה והוא נרגז."
ועוד עשרה ימים והמאמן אמר:
"עכשיו הוא כמעט מוכן. כאשר תרנגול אחר קורא,
עינו אפילו לא מעפעפת. הוא עומד ללא תזוזה
כמו תרנגול עץ,
הוא לוחם מלידה,
תרנגולים אחרים יעיפו מבט לעברו, ויברחו."
עכשיו הוא לא צריך יותר להילחם.
כשהלוחם באמת ללא חת,
למה להלחם?
הנוכחות שלו תספיק. התרנגולים האחרים יברחו.
זה מה שקרה.
התרנגול הובא לתחרות. הוא עמד שם.
התרנגולים האחרים באו עם הרבה אומץ,
פסעו פסיעה מחוץ למעגל,
הם היו מלאים באגו, גאוות שווא
ואז הם הסתכלו על התרנגול הזה.
הוא נראה לא רגיל, שלא מהעולם הזה.
הוא עמד כמו איזה בודהה.
הם ניסו להרגיז אותו
אבל הוא אפילו לא עפעף.
הם קפצו, קראו קול, שום השפעה.
אז הם התחילו לרעוד.
התרנגול הזה הוא לא טבעי, התרנגול הזה הוא מוזר,
הוא אינו אחד משלנו.
הם פשוט הבינו את המסר –
תרנגול זה היה לא פחדן ולא אמיץ.
הוא היה פשוט ללא חת.
וברגע שישנו מישהו ללא חת, האחר צריך לברוח.
האימון של לוחם זן, של הסמוראי נעשה באותה דרך.
עליו להילחם, אבל ללא כעס וללא פחד.
לחימה היא פסגת האגו.
כל הסוד הוא להילחם בלי האגו.
אם אתה יכול להילחם בלי אגו אתה יכול לעשות הכל בלי אגו.