אתם בודאי מכירים את הילדים הללו, 'החרשנים' כפי שקראנו להם, שלא קמים מהכסא כמה ימים לפני המבחן, ולא ישנים כמעט כל הלילה, ובאים לפני המבחן ואומרים: "כמעט ולא למדתי כלום". וכולם יודעים שזהו שקר לבן, כי הם למדו ועוד איך ויודעים את כל הספר בעל-פה ויוציאו ציון של 100.
למה? למה להם לשקר?
כי הם מתביישים. מתביישים בעובדה שהם מתאמצים כל כך בשביל ה-100 הללו. מתביישים שזה כל כך חשוב להם. מתביישים שהם חנונים… זה לא cool להתאמץ בשביל להשיג 100.
ויש את הסוג האחר של הילדים (ואני הייתי מהסוג הזה), שגם הם מתביישים להתאמץ כי 'חכמים לא מתאמצים', 'לחכמים הלימודים והציונים באים בקלות', 'רק אלו שאינם חכמים צריכים ללמוד הרבה', אך להבדיל מהראשונים הם באמת לא מתאמצים…
אם אתם מהסוג הזה, כאשר החברים שלכם לומדים יומיים שלמים, תלמדו רק 3 שעות ביומיים הללו ותקפידו לשחק הרבה כדורגל, או לחילופין תתחילו ללמוד ברגע האחרון לפני מבחן ותלמדו עד השעות הקטנות של הלילה… ולא רק זה, באותו זמן חשוב להקפיד לא להפסיד אף פעילות בצופים או לא לוותר על חוגים וכשהחברים אומרים שהם לא באים ל… כי הם לומדים למבחן אתם הולכים בכל זאת, וככה כולם יודעים בדיוק ש'לא השקעתם' מה שיוכיח שאתם חכמים. ובשבילי, אחרי התרגילים הללו של 'אני לא צריכה ללמוד הרבה' אוציא ציון גבוה במבחן (וברור שאוציא ציון גבוה, אחרת לא הייתי נכנסת למשחק הזה מלכתחילה!) – וזה מוכיח לי שאני 'יותר' חכמה אפילו ממי שמוציא 100 במאמץ. כלומר ל- 90 שלי יש ערך גבוה יותר. וככה קיבלתי חיזוק לאגו וטפיחת שכם עצמית.
אתה הבנת את זה ברוך?
טוב, ברור שכל זה לא במודע ומבלי שהיה לי מושג על התהליכים הללו ועל הפרדיגמות בנושא החכמה שניהלו אותי לגמרי, ובודאי חלק מהן עדיין לוקחות חלק בדיאלוג הפנימי שלי. כך גדלתי ופיתחתי דפוס שבזמנו ראיתי בו יתרון ואף התגאיתי בו בטיפשותי הרבה, ולמעשה הוא היה חיסרון שלקח לי הרבה שנים לזהות אותו, תוך כדי לימוד החשיבות של ההכנה להשגת מטרות גדולות והישגים גדולים באמת.
לבוא לא מוכן ב- 100% זוהי גישה וזה הרגל, לסמוך על עצמי שיהיה בסדר ואני אסתדר ברגע האחרון – זה הרגל, לקחת אחריות רק על דברים שאני יודע שאני יכול לעשות ב'שלוף' – זה הרגל, בדיוק כמו שהשקעה ומאמץ הם הגישה וההרגל ההפוכים. אלא שסביב ההרגל ההרסני הזה אנחנו בונים מיתוס של גדולה, מיתוס של חכמה, מיתוס של 'אני ואפסי עוד', ואנחנו מרגישים גדולים וחכמים ועם אגו מנופח ובכלל לא מודעים לכך שכל זה נועד רק כדי להוכיח לעצמנו שוב שאנו כל כך חכמים/מוכשרים/יודעים לאלתר, שלא צריכים להתאמץ ולהשקיע. ואנחנו לא מודעים לכך שעל ידי כך אנחנו מקטינים את הדרישות מעצמנו כי יש דברים שלא ניתן לעשות כך, ויש גבול שללא עבודת הכנה לא נוכל לעבור אותו ואנו דנים את עצמנו לתפקוד נמוך הרבה יותר מן היכולת שלנו.
השקעה ומאמץ הן הרגל וגישה. להתאמן לקראת משהו, לחזור על אותה פעולה שוב ושוב כדי להפוך אותה למושלמת, להתאמן כדי להיות מוכן ברגע האמת. ספורטאים יודעים את זה, הצבא יודע את זה, קוסמים יודעים את זה, נגנים יודעים את זה, רקדנים יודעים את זה ואנשים בעלי ביצועים גבוהים יודעים את זה. שום מטרה או הישג אינם באים בשליפה גם אם זה נראה כך.
הנה לפניכם תיאור קצר שמכיל בתמציתיות את כל הרעיון של עבודת ההכנה כפי שהיא נתפסת אצל אנשים בעלי ביצועים גבוהים (אלופים), כפי שכתבה לי רקדנית ראשית (לשעבר) וכוריאוגרפית במחול המקצועי:
- "בלהקות רציניות, לפני עליה להופעה עורכים חודשים של חזרות. מאות שעות לפני הופעת הפרמיירה ועשרות שעות לפני כל הופעה בהרצה. כל פרט וחלקיק תנועה מעובד עד היסוד. כל נקודת תורפה מטופלת בזכוכית מגדלת. המוזיקה נספרת שוב ושוב ומסונכרנת אל התנועה במקומות שהיא צריכה להיות מסונכרנת. מתכננים כיצד לפעול במקרה של פישול וכיצד לפתור בעיות שעלולות לצוץ. משרטטים מיקומים בימתיים עד המילימטר וחוזרים על ההגעה אליהם עד שזה הופך ל'טבע שני'. מנסים לשלוט בפרטים הטכניים עד למכניזציה ואת הניואנסים משאירים טריים כדי שניתן יהיה להביעם על במה כאילו הרקדן חשב עליהם ברגע זה בספונטאניות."
בתחילת שנות השלושים שלי הייתה לי חברה שהייתה עוזרת מחקר של פרופ' מסוים. על פניו הפרופיל שלנו היה דומה. היינו בנות אותו גיל, נשואות, 2 ילדים קטנים, אקדמאיות. תפקידה כעוזרת מחקר היה כרוך בקשר ותיאום עם הנבדקים, רישום ועריכת התוצאות ועוד מספר תפקידים אדמיניסטרטיביים.
לאחר כשנתיים של מחקר הפרופסור פרסם את המחקר ובעקבות הפרסום הם הוזמנו לכנס בינלאומי. מתוך כבוד והערכה שהפרופסור רחש לחברתי, הוא ביקש ממנה להציג את המחקר בפני באי-הכנס.
"באנגלית?" אני שואלת אותה.
"כן". היא אומרת.
"והאנגלית שלך כזאת טובה שאת יכולה לנאום חופשי?"
"אני לא נואמת חופשי" היא עונה לי, "אני כותבת את הכל מראש".
"כן, ברור" אני אומרת, "אבל כשאת עומדת מול הקהל את בודאי לא מקריאה מילה במילה מן הדף. את יודעת את הנקודות שאת רוצה להגיד ואת צריכה לדעת לבטא את הכל באנגלית באופן ספונטאני, לא?" "את יכולה לעשות את זה?" אני שואלת בהערצה. "אני לא הייתי יכולה", אני מכריזה, "אני חושבת שהייתי קופאת על המקום עד שאפילו קול לא הייתי מצליחה להוציא מהפה, שלא לדבר על ה- black-out שבודאי היה תוקף אותי".
"מה פתאום! שום דבר לא ספונטאני" אומרת לי חברתי. "אני לומדת את הנאום בעל פה מילה במילה. נתתי אותו לפרופסור והוא עשה לי תיקונים ואני עושה על זה חזרות מול הראי וחזרות מול בעלי, עד שאני אדע לומר את זה בשלמות אפילו אם יעירו אותי באמצע בלילה".
"מול הראי? בקול רם? מדברת אל עצמך?" אני שואלת בפליאה.
"כן" היא עונה לי נחרצות. "ככה מתכוננים לאירועים מהסוג הזה. מה את חושבת שעושים כל האחרים? באים עם ראשי פרקים ומאלתרים?"
"כן" אמרתי. חשבתי שאתם שולטים כל כך טוב בחומר שאתם יכולים לדבר על זה רק לפי ראשי פרקים".
"באירועים מהסוג הזה כולם לומדים את הנאום שלהם בעל-פה, גם אם נעזרים בנייר."
באותו רגע נפל לי אסימון גדול כמו פטיש 5 קילו.
ורק אני חשבתי שכולם עולים לבמה ושולפים מהשרוול את כל הפנינים, החכמה, הבדיחות והידע מתוך הרפרטואר הפנימי שלהם, כאילו בקלי קלות… ולפעמים אני עדיין חושבת ככה.
אז על מה אני מדברת כשאני אומרת שהדבר שחשבתי שהוא יתרון הפך להיות חיסרון?
על העובדה שלא פיתחתי הרגל להתאמץ ולהשקיע מעבר לסף קושי מסויים.
הישג היה נחשב בעיני הישג שווה רק אם הושג בקלות, או בקלות יחסית (יחסית לעצמי ולפעמים אף ביחס לאחרים). איכשהו החיים פינקו אותי בהצלחות גם בלי השקעות גדולות או ללא מאמץ גדול מידי. (בדיוק כמו הפרדיגמה). אבל הצלחות זה דבר יחסי, וממילא אי אפשר לדבר על מה היה אילו השקעתי יותר… זה כבר לא רלוונטי!
והאסימון 5 קילו שנפל לי אז עדיין לא היה מספיק בשביל להבין את המשמעות של ההרגל הזה שאני קוראת לו 'עבודת הכנה' במלוא מובנו, זה לקח לי עוד כמה שנים טובות ועדיין…(כן, אני מודה. מזל שאין 'משטרת מודעות'…)
אבל החדשות הטובות הן שאני זאת הכותבת לכם היום וזה אומר שכבר למדתי להעריך ולכבד את עבודת ההכנה לא רק בשביל עצמי אלא גם כדי לעורר גם אתכם. מודעות כבר אמרנו?
ואשאיר אתכם עם השאלה:
האם אתם מהאנשים שנוטים לעשות עבודת הכנה לפני כל פרוייקט וכל משימה ובכלל?
כן? לא? באיזו מידה?
אז תחשבו על זה.