"הכל או לא-כלום" זה דפוס מחשבה שאין בו פשרות. אנחנו רואים הכל בשחור או לבן, ללא גמישות. לעיתים קרובות, הוא יכול "לשים לנו רגל" אפילו להיות הרסני.
לרוב האנשים יש תחום אחד לפחות, אם לא יותר, שבו הם תופסים את הדברים כ"הכל או לא-כלום".
איך מתבטא הסינדרום "הכל או לא-כלום"?
למשל בתחום התזונה:
כאשר אנחנו שומרים על תזונה בריאה, או כל מסגרת ומשמעת אכילה שהיא, אם עשינו חטא קטן, זהו! מאותו רגע נשברו החוקים ואין יותר כללים ויאללה, אוכל! לא שמרתי, חטאתי, אז כבר עד הסוף כי ממילא זה לא משנה. ולעתים ההתפרקות זה רק לאותו היום ולעתים לוקח שבוע שבועיים ואף יותר עד שחוזרים למסגרת מחדש.
מכירים את זה, לא? זה הכל או לא-כלום!
עוד דוגמא:
מאחר ואני יודעת שצ'יפס אינו בריא אז אני נמענת רק מלאכול צ'יפס. אני ממשיכה לאכול עוגות אבל לא נוגעת בצ'יפס. מה הטעם יגידו כולם? תודו, אתם לא אמרתם למישהו פעם, למה אתה שותה סוכרזית אם אתה אוכל עוגות?
הגוף שלי הרוויח בקטן את ה"לא צ'יפס"! אנחנו כאלה, לא נוהגים לחשב את ההצטברות של מה ש"לא אכלנו". אבל כשמתחילים לחשוב על זה ככה, אז לכל דבר יש משמעות וכבר לא מתנהגים לפי "הכל או לא-כלום".
בשביל הגוף חוק ההצטברות עובד בגדול! הכל נחשב! זה לא 'הכל או לא-כלום'.
אותו הדבר לגבי ספורט – הכל או לא-כלום. פעם בשבוע זה לא שווה, גם פעמיים לא שווה. צריך לפחות שלוש פעמים בשבוע שעה בכל פעם. ואם לא שלוש פעמים, ואם לא שעה בכל פעם – עדיף בכלל לא. מכירים את זה? ואם כבר לא עשיתי ספורט חודש אז שוב מעבירים את המתג ל- off והספורט יוצא לגמרי מהשגרה ובת-היענה משתלטת, עד שקורה משהו שגורם לנו להעביר ל- On שוב.
ואותו הדבר במיחזור: הכל או לא-כלום. או שאני פריק של מיחזור או שאפילו לא חושב על זה. אפשר רק בקטנה. רק בקבוקים, רק סוללות. זה מצטבר. מחזרתם – לא זיהמתם. הכל נחשב.
ניילון לא מתפרק בטבע. אמנם זה לא כל כך מציאותי להפסיק להשתמש בניילון, אבל משתדלים כמה שפחות.
הכל מצטבר ולשני הכיוונים.
וככה זה בלימודים ורכישת יידע. לא יכול ללמוד באוניברסיטה אז לא לומד בכלל! רק אוניברסיטה נחשב. רק תעודה כזאת או אחרת, או וריאציות כאלה ואחרות של הנושא.
וככה זה עם כסף
וככה עם אהבה,
וככה עם הניקיון של הבית
וככה זה עם כל עשייה.
זיכרו, הכל מצטבר!!!!!!!!!! הכל נחשב!!!!!!!!
סינדרום "הכל או לא-כלום" הוא דרך חשיבה של שחור ולבן, או-או. כתוצאה מכך הוא גם דרך התנהלות, דרך חיים. הרבה דברים אנחנו מפסידים בגלל צורת החשיבה הזאת. נדמה לי שאין אחד שאין לו משהו מן הסינדרום הזה. (הוא גם חלק מתופעת "הפרפקציוניזם" – אבל על זה בפעם אחרת).
מה עושים?
התפתחות ומודעות הולכים יד ביד. כל אחד בוודאי יודע מהו התחום שבו הוא מנוהל ע"י "הכל או לא-כלום". בתחום הרלוונטי, להיות קשוב ולשים לב איך אני פועל.
לפעול "בקטן" ולשמוח עם כל פעולה, כי הכל נחשב והכל שווה, אפילו פירור.
למאמר על חוק ההצטברות לחצו >>> כאן