באופן כללי אני יכולה לומר על עצמי שהייתי, ואני עדיין, ילדה טובה (בערך…).
אבא שלי היה הר-געש כבוי. בזכרוני מספר התפרצויות געש רציניות בילדות המוקדמת, אלא שבשנים הבאות אחר כך, אולי בגלל שהתבגר, האריה נרדם. אבל מתוך החוויה האישית שלי אני יודעת, שהפוטנציאל להתפרצות תמיד נמצא שם כאיום מתמיד שחיים אתו, בדיוק כמו בהר געש שאף פעם לא יודעים מתי יתפרץ שוב. באופן לא-מודע זה גורם לך להיות כל הזמן זהיר, דהיינו "ילד טוב", למנוע כל אפשרות לאיזושהי סיבה להתפרצות… הרי ברור שלא תדרוך לאריה הישן על זנבו, נכון? בוודאי תעקוף אותו בשקט בשקט, שרק לא ישים לב שבכלל שאתה שם.
ולאמא שלי היו לה שתי טקטיקות מרכזיות לשליטה: אחת היא "התשה". לומר שוב ושוב, את אותו הדבר, אותו התוכן במילים אחרות, מתובל בביקורת סמויה וגלויה, ביצירתיות רבה לחזור "לשכנע" במה שהיא רוצה "לשכנע". ואין אפס. זה לא יגמר לעולם עד שאני מותשת לגמרי ומוותרת. אלא אם כן מראש לא נכנסת לפניה הזאת, דהיינו להיות "ילדה טובה".
הטקטיקה השנייה היא "מכות מתחת לחגורה". להגיד את הדברים הכי כואבים ו/או משפילים תוך שימוש בידע שיש לה על הנקודות הרגישות שלי, על דברים שסיפרתי ברגע נדיר של אמון או של חולשה, ולהשתמש בהם נגדי. בדרך כלל שתי הטקטיקות היו משולבות ביחד להשגת המטרה…
אז אני "בחרתי" להיות "ילדה טובה", לעמוד בציפיות, לשתוק, לא למרוד, לא לדרוש דבר ובעיקר "להעלם או להאלם", דהיינו שלא ירגישו בכלל שאני קיימת.
במשך השנים, פגשתי הרבה "ילדות טובות" כמוני וגם כמה בנים "ילדים טובים". אחדים מאיתנו מרדו בשלב כזה או אחר של החיים (ולפעמים רק בגיל 40) ואחרים ממשיכים להיות "ילדים טובים" ומגדלים דור נוסף של "ילדים טובים" כמוהם.
אז כל ההקדמה הזאת לא באה מתוך הרגשה של "קורבנות", חס וחלילה, אלא כדי להביא דוגמא של איך נוצר הסינדרום הזה של "הילד הטוב" ולהבהיר שאני מכירה את הנושא מגוף ראשון.
ל"ילד טוב" ישנה רשימה ברורה של כל מה ואיך ש"צריך" לעשות או להיות.
כשאתה ילד, האנשים המשמעותיים, בעלי הסמכות בחייך, השתילו לך במוח כיצד אתה צריך להתנהג ומי אתה צריך להיות. מה שאתה "רוצה" אינו רלוונטי, אלא אם מה שאתה רוצה מתאים לתכנית ה"צריך".
רוב המסרים ש"הילד הטוב" מקבל באים בצורה של איסורים – מה לא לעשות ואיך לא להיות, ומשתמשים במודל שלילי של אנשים "רעים" לאיך לא להתנהג.
ההורים בכוונתם הטובה (נניח שאכן כוונתם טובה), מנסים לגדל ילד בעל ערכים ולהפוך אותו לבנאדם טוב. זוהי לפחות המטרה המוצהרת. המטרה הפחות מוצהרת היא לגדל ילד נוח להורים ונוח לבריות, קודם כל, ומטרה שנייה שגם יביא כבוד להורים שלו וימלא אותם גאווה…
אז מה הם הקריטריונים להיות "ילד טוב"?
ילד טוב אינו כועס, אינו אנוכי, אינו משקר, אינו גאוותן, אינו מורד, אינו פחדן, אינו חוצפן ואינו מרוכז בעצמו. הוא אינו פוגע ברגשותיהם של אחרים, הוא לא רב עם ילדים אחרים ולא מעורב במכות, ולא משתולל. הוא לא שואל הרבה שאלות, הוא לא מתלכלך, לא בוכה, לא צוחק בקול רם, לא מקטר ולא בא בדרישות, לא מנדנד ולא שובר את החוקים של הסמכות.
הוא כן, מתחשב באחרים, עניו וצנוע, חייכן, עושה מה שמבקשים ממנו, תלמיד טוב, נקי ומסודר, מנומס, הוא אומר לאנשים רק את מה שהם רוצים לשמוע (יש לו טקט. חחחחח), ונותן כבוד למבוגרים ממנו. הוא ממושמע, והוא גם (אם אפשר) מחונן במשהו.
כך, להיות "ילד טוב" פירושו לפעול לפי ערכה מסוימת של אמונות וערכים שבנויה בעיקרון על "אסור" ו"צריך" ועל ההגדרות של מה זה להיות "ילד רע".
מאחר ו"הילד הטוב" מוכרח לפעול לפי החוקים הללו לצורך ההישרדות שלו במשפחה, הוא מפנים את דרך ההתנהגות הזאת כמשהו שנותן בטחון ודרך התמודדות עם החיים, כך שמפה ברורה של "עשה, ו"אל תעשה" הופכת להיות ברירת המחדל שלו.
יחד עם זאת, "הילד הטוב" יהיה במצב קבוע של קונפליקט בין "רוצה" ו"צריך". הקונפליקט הזה מעורר שני סוגים של רגשות שבכך כלל עולים יחד:
"אשמה" – כאשר אתה עושה או רוצה משהו שאינו בתוכנת ה"צריך".
"תסכול (חוסר אונים)" – כאשר אתה מוותר על "רוצה" לטובת ה"צריך".
להיות "ילד טוב" אינו קשור לגיל. ישנם אנשים שבגיל 80 הם עדיין ילדים טובים מחויבים לחוקים שלימדו אותם בבית הוריהם, וכמו שכבר ציינתי הם גם מעבירים אותם לדור הבא, וכאשר מישהו אחר שובר את החוקים שלהם הם כועסים או מדוכאים.
האתגר של אלו שגודלו כילדים טובים הוא לפתח דרכים חדשות של חשיבה, של רגשות ושל פעולה, לבנות סולם ערכים חדש, ולהפנים שינויים בתרבות ובעולם שאינם תואמים את החינוך שקיבלו. זה דורש אומץ, זה דורש לצאת מאזור הנוחות ('נכות'), לצאת מן הקליפה המלאכותית של "הטוב", לעולם שנראה מסוכן, לא ברור ואפילו מפחיד. זה דורש גמישות פסיכולוגית, והגמישות הזאת תבוא רק אחרי מודעות והשקעה בלמידה עצמית.
תהליך ההתפתחות הזה דורש מודעות. קודם כל מודעות לעובדה שאני בהווה ממשיך להיות "ילד טוב", ולהיות "ילד טוב" זה לא בדיוק לטובתי, לא רק בגלל שאני חונק את עצמי, את הפוטנציאל שלי למימוש עצמי, אלא אף שאני מעביר את זה לדור הבא ו"חונק" את הטבע הפראי של הילדים שלי.
ילד טוב סגור בכלא של גבולות שמישהו אחר קבע בשבילו שלא בטובתו. גבולות שאינם הגבולות הטבעיים שלו, שאינם לוקחים בחשבון את החזקות והחולשות שלו, שאינם נותנים מקום לביטוי עצמי ולחופש החלטה.
כל "ילד טוב" עומד בשלב זה או אחר בחייו בפני שאלת הרשות.
מה אני מרשה לעצמי?
האם אני מרשה לעצמי לעמוד על שלי גם אם זה לא ימצא חן בעיני אחרים?
האם אני מרשה לעצמי לחשוב על טובתי ועל הצרכים שלי ועל האינטרסים שלי לפני שאני חושב על אחרים?
האם אני מרשה לעצמי לבטא פחד או חולשה? לבקש עזרה?
האם אני מרשה לעצמי להיות לא נחמד?
האם אני מרשה לעצמי לבכות?
האם אני מרשה לעצמי לחלום?
האם אני מרשה לעצמי להשתטות?
האם אני מרשה לעצמי ל… (מלא את החסר)?
דברים כל כך אלמנטריים, ויחד עם זאת כל כך לא מובנים מאליהם, לכל אלו שהטייס האוטומטי שלהם עדיין מכוונן לתוכנה של "הילד הטוב". דברים, שתמיד כרוכים ברגשי אשמה ותסכול.
לכל אלו, שמזדהים עכשיו עם ההגדרות של הילד הטוב, אנא הפנימו את העובדה שילד טוב אוחז אישיות מאוד נוקשה. שחלק מעולם הערכים והאמונות שלו אינו פועל לטובתו, ושהוא תקוע בלמלא ציפיות של אחרים מבלי שהוא בכלל נותן לעצמו דין וחשבון על כך או בכלל מודע לכך.
אנשים שהם סתגלנים וגמישים אינם צריכים "סט של חוקים" כדי לדעת מה לעשות, וגם אינם שופטים את עצמם לפי קריטריונים קבועים ובלתי משתנים. הם מבינים שהכל יחסי, והם מסוגלים להתנהג , או להיות הפכים גמורים בסיטואציות שונות. הם מעריכים ומאבחנים מה קורה ומה עליהם לעשות מרגע לרגע לפי הסיטואציה. הם יכולים להיות אנוכיים ולא-אנוכיים, נחמדים ואנטיפטיים, פסימיסטים ואופטימיסטים – יש להם גמישות רגשית ואינם מקובעים לרפרטואר קבוע של התנהגות שנקבע עוד בשנות הילדות שלהם.
והחדשות הטובות והרעות הן, שגמישות רגשית ומחשבתית ניתן ללמוד אך לא ניתן ללמד. שזה משהו שרק האדם עצמו יכול ללמוד, או באמצעות הניסיון או באמצעות חיקוי. ללמד מישהו כיצד לפעול וכיצד לחשוב זה בדיוק לתת לו סט חוקים חדשים. גמישות היא מיומנות נלמדת תוך כדי התנסות ותגובה לאירועי החיים, אבל היא מחייבת מודעות, תשומת לב והקשבה. היא מחייבת הבנה של איפה אני נמצא עכשיו, מי אני עכשיו, ואומץ לצאת מאזור הביטחון והנוחות ולשנות, להתנסות ברפרטואר של התנהגויות חדשות, תפיסות חדשות, והגדרות חדשות של האני.
ואני יכולה להעיד בשם עצמי בלבד, שהאתגר הזה, להתמרד ולהפסיק להיות "ילדה טובה" אף פעם לא מסתיים. הילדה הפנימית תמיד נשארת שם, צופה. הילדה הזאת, לעיתים סוחבת אותי אחורה, ולעיתים צופה בי בגאווה כיצד אני "מתמרדת" ומריעה לי בשמחה על שלב של התפתחות, אבל היא כבר, רוב הזמן, לא מנהלת את חיי…
ולא נותר לי, אלא לקרוא לכל הילדים הטובים לצאת מן הארון ולשים לב מתי אתם מוותרים על עצמכם למען ה"צריך" וה"חייב" של "הילד הטוב", וכאשר זה לא מתאים לכם או פועל נגד האינטרסים שלכם עצמכם, למרוד… ובלמרוד אינני מתכוונת לבעוט לכל הכיוונים או לעשות דווקא, רק כדי לא להיות "ילד טוב", אלא לפעול, כמו תמיד, בשיקול דעת ענייני…
וללמוד תבניות חשיבה חדשות, ותבניות רגשיות חדשות שתהיינה אותנטיות ומתואמות עם המהות הפנימית שלכם.
ואחרון חביב, ממליצה בחום לחזור ולקרוא את המאמר "מי אני?" שמתקשר גם הוא לגמישות בתפיסה שלנו את עצמנו.