לכל אחד מאיתנו ישנם בחייו אזורים של חוסר שליטה. בין אם מודע להם ובין אם לא.
מה שאכתוב פה מתאים לכ-ו-ל-ם, אבל במקורו כתבתי אותו כשבמחשבתי דווקא הנושא של חוסר השליטה באוכל, דהיינו אכילת-יתר.
כאשר אנחנו חושבים על "אני רוצה...", "אני" הוא האדון ש"רוצה". התשוקה באה לשרת את האדון.
באופן אינטואיטיבי בני אדם יוצאים מנקודת הנחה ש"אני אדון לרצוני", בעוד שלמעשה, התשוקה היא אדוניו של ה"אני".
בכל אחד מאיתנו ישנו חלק, "אני", שתפקידו לדאוג לספק לאורגניזם את צרכי ההישרדות. "אני" זה אחראי על:
זיהוי הצורך (רעב, צמא, מין),
זיהוי האובייקט החיצוני שימלא את הצורך,
לייבא מן המציאות החיצונית את מה שנדרש כדי למלא את הצורך הזה.
זהו החלק של האני שבלעדיו לא היה לאדם קיום.
כך שבאופן לוגי, אם אנו ממשיכים עם הרעיון הזה, ה"אני" הזה הוא המשרת את התשוקה.
התשוקה מתעוררת והוא אחראי על סיפוקה.
האין זה בדיוק ההיפך ממה שאנו רגילים לחשוב על התשוקה?
מי מושל במי, האדם בתשוקותיו או התשוקות באדם?
האשליה הראשונה המאפיינת אותנו כבני אדם, היא אשליית השליטה. רוב הזמן התשוקה היא המנחה את הפעולות שלנו. אנו אומרים "רוצה אני" ומניחים שרצון פירושו שליטה. ההיפך הוא הנכון. למעשה מושל בנו הרצון ואנו מתקשים לסרב לו.
קורה לא אחת, שאנו מוצאים את עצמנו עושים משהו שאנו סבורים שמוטב שלא נעשה אותו (לאכול קוראסון עם הקפה במבצע "קפה ומאפה", למשל). מי כאן השליט? האם אני שולט ברצוני או רצוני שולט בי?
או במצב הפוך, כשאנו מתחמקים מלעשות משהו שעלינו לעשות (לנקות את הבית, למלא דו"ח הוצאות חודשי, לבקר את החמות, לעשות ספורט…). מי כאן השולט? גם כאן התשוקה היא השליטה. היא פקדה עלינו להתרחק מאותו הדבר שמקשה עלינו.
בשני המקרים, כדי שנוכל להימנע ממשהו שלא כדאי לנו, או לעשות דבר שקשה לנו, עלינו למשול בתשוקה ולהתגבר עליה. לעשות מה שאני צריך לעשות ללא מחסום.
איך?
לשם כך נחוצה משמעת עצמית.
מהי משמעת עצמית?
משמעת עצמית פירושה לעבור ממצב שבו ה"אני" כפוף לתשוקה, למצב שבו התשוקה מצייתת ל"אני".
עכשיו זה עושה שכל! קחו את המילה משמעת עצמית שתמיד גורמת לנו לחוסר נוחות והרגשה של תסכול וכישלון (כי אף פעם אין לנו מספיק משמעת עצמית, כי זוהי מילה נורא שיפוטית, דורשת, נוקשה) ותחליפו אותה במושג "שליטה על התשוקה". ואז אפשר להרחיב אותה ולהבחין בין תשוקה שלילית (לדברים מזיקים) לבין תשוקה חיובית (לדברים חיוביים כמו הישגים והצלחה). ואז כאשר אתה מגדיר את התחום שבו אין לך שליטה, אתה לא אומר "אין לי משמעת עצמית" כי זה לא נכון. יש לך הרבה משמעת עצמית בתחומים אחרים של החיים. אמור "אין לי שליטה על התשוקה ל…".
ובחזרה לענייננו, אמרנו שהאשליה ש"אני אדון לרצוני" היא שקר שאדם משקר לעצמו. לפני רגע הסברנו איך התשוקה שולטת ב"אני". אז איך הופכים את היוצרות? איך באמת אדם הופך להיות אדון לתשוקותיו?
מ-ו-ד-ע-ו-ת. (יופי נחמה).
מה שנדרש מאיתנו כדי לקחת שליטה זה בראש ובראשונה לחדול מן השקר העצמי. להיות מודע לשקר: להתחיל להודות כי "אני עושה את זה כי זה שולט בי" ולא לומר "אני עושה את זה כי אני רוצה". ("אני פשוט אוהב לעשן, אני יכול להפסיק מתי שארצה", "אני פשוט אוהב לאכול – אני לא מוכן לוותר על… חיים רק פעם אחת").
הצעד הראשון להחלמה מתוך 12 הצעדים של "אלכוהוליסטים אנונימיים" ו "אכלנים כפייתיים" הוא להודות שאני חסר אונים מול האלכוהול/אוכל/סמים/מין, שאבדה לי השליטה על חיי. באופן פארדוקסלי, דווקא הויתור על השליטה הוא הדבר שמאפשר להם את השליטה בסופו של דבר.
המציאות שלנו היא שאין לנו שליטה על "הדחף", אך 'תפיסת המציאות' שלנו מתכחשת לאמת כפי שהיא, ואנו ממציאים סיפורים איך בעצם אנחנו "בוחרים" לוותר על השליטה שנמצאת בידינו ונוכל להפעיל אותה מתי שנרצה. הפער בין שתי המפות, זו המתקיימת וזו שבראשנו, יוצר בעיות והתנגדויות…
שינוי מעמיק בחיים דורש החלטה ומשמעת, והוא כולל התבוננות פנימית, לראות כיצד אני פועל בעולם. (מ-ו-ד-ע-ו-ת).
הצעד הראשון אינו קשור בשינוי התנהגות חיצונית, אלא בבדיקה עצמית, בהתבוננות.
לעקוב אחר האופן שבו מתנהלים היחסים בין התשוקה ובין ההחלטה ובין המעשה.
למה אני משתוקק רוב הזמן?
מתי?
איך זה מרגיש כשמתעוררת התשוקה?
מתי אני פועל בכפוף למה שמכתיבה לי התשוקה?
מתי אני אוחז במושכות ומכפיף את התשוקה למשמעת שגזרתי עליה?
מהו הדיאלוג שמתרחש בתוכך בין ה"אני הרוצה" לבין ה"אני המתבונן"?
"סיפוק צרכים" ו"התבוננות" אינם יכולים להתרחש בו-זמנית. באותו רגע ש"סיפוק התשוקה" ניצח, האדם נעשה עיוור וחסר הכרה, הוא רק עסוק בסיפוק האני, הוא "מכבה" את ההכרה המודעות והוא פועל מתוך שינה. במצב הזה מתרחש "נתק מוחי".
לעומת זאת, כאשר המוח עוסק ב"התבוננות", הסיפוק המיידי של התשוקה לא יכול להתרחש, והוא לפחות נדחה ואולי אף, במקרה הטוב, עובר התמרה למשהו חיובי יותר.
היכולת לסרב לתשוקה, למשול בה, היא יכולת המותנית במשמעת עצמית, בהתאפקות. זהו סוג של אימון שהוא גם מנטאלי וגם התנהגותי.
לכל אחד ישנה איזושהי תשוקה שאינו יכול לשלוט בה. התשוקות המוכרות ביותר קשורות באוכל ומין אך ישנן תשוקות מורכבות יותר ופחות מודעות, כמו פחד. פחד זוהי תשוקה להימנע ממשהו המזוהה כמסכן את הקיום או כואב. תשוקה להרגיש בטחון. סוג זה של תשוקה גורם להימנעות ממצבים של אובדן שליטה.
הפחד גורם לאימוץ של הרגלים מנטאליים (דפוסי חשיבה, פרדיגמות, תפיסת מציאות) ודפוסי התנהגות המאפשרים לאדם לחוש כי הוא יכול להימנע ממה שעלול להכאיב לו.
כדי להיפרד מדפוסים והרגלים (חשיבתיים והתנהגותיים) יש קודם כל לכבד אותם. לקבל אותם, להשלים עמם, לקרוא להם בשם, להתבונן בהם. בודאי שלא להדחיק ולהתעלם מהם.
רבים "שונאים את עצמם" בשם הדפוסים ההרסניים, שלא עולה בידם לנטוש. אולם שנאה עצמית אינה תרופה יעילה לכאב.
אחד שונא את עצמו על כך שהוא כל הזמן מרצה, ומנסה להיות נחמד ולא עומד על שלו.
אחר שונא עת עצמו על התלות הרבה שלו באהבתו של בן-זוגו, עד שהוא קוטע את מערכת היחסים באופן מפתיע בשביל סיבה שטותית או מפתח מערכת יחסים נוספת ("בוגד")
ואחר, שונא את עצמו על כך שאינו שולט באוכל שהוא מכניס לפיו.
זכרו, לכל אחד ישנו אזור של אי שליטה, לפחות אחד בחייו.
באוכל, במין, ביחסים אינטימיים, בדחיינות, בלהיות נחמד, בלרצות, בקנאה, בהתקפי-זעם, וכן הלאה.
השלב הראשון בתהליך של לקחת שליטה הוא התבוננות: איך מתנהלים היחסים בין הדחף לבין ההחלטה לבין המעשה.
וכמובן, כדאי מאוד ללוות את התהליך בכתיבה. למעשה, אי אפשר בלי זה…
הערה: לנושא התשוקה והשליטה על התשוקה נעזרתי בספר "להרבות טוב בעולם – בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה" מאת אסתר פלד, הוצאת רסלינג. (ספר מעניין מאוד ומומלץ ביותר).