שעיר לעזאזל ("Scapegoat") היא פעולה של הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל" – כאשֵמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הם הגורמים לו ובין אם לא. משמעותו הסוציולוגית והפסיכולוגית של הביטוי, היא "חף מפשע המואשם בפשעי אחרים ונדרש לכפר עליהם". במאמר זה אתייחס בעיקר לאדם שנושא את התפקיד של השעיר-לעזאזל במשפחה רעילה: מה זה אומר? מה הפונקציה שלו במשפחה? איך תפקיד הזה משפיע עליו בחייו הבוגרים?

מחשבות שליליות (הנובעות ממתן פירושים שליליים, מאיימים או קטסטרופליים לדברים). מתן חשיבות מופרזת למחשבות האלה. הן חודרניות (האדם מתקשה לשלוט בהן). האדם לא יכול להשתחרר מהן (רעיון או רגש ש"כובש" את המוח). אינן תכליתיות (אינן מובילות לשום מטרה מוגדרת). לא הגיוניות ואינן מבוססות על המציאות. מופיעות ברמת אינטנסיביות לא פרופורציונלית. מתאפיינות בחזרתיות וממכרות. (אובססיה זוהי התמכרות). מובילות למצוקה רגשית ופסיכולוגית גדולה.

מהי אהבה אובססיבית?
מצב שבו אדם הופך להיות אובססיבי לגבי אדם אחר, מסוים, שהוא או היא חושבים שהם מאוהבים בו. זוהי אהבה שצורכת את כולך, בולעת אותך, משתלטת עליך. אהבה שהיא התמכרות. זוהי אהבה פתולוגית, דיספונקציונלית, ויש לה שורשים בילדות ובחוויות חיים אחרות. אנשים שסובלים מאהבה פתולוגית מזניחים פעילויות ותחומי עניין אחרים. אפילו כאלה שהיו מאוד חשובים להם בעבר, בגלל שהם שמים את השותף הרומנטי בעדיפות עליונה. אהבה אובססיבית היא התמכרות התנהגותית. איך מתקשרת אהבה אובססיבית לאנשים רעילים? המשיכו לקרוא…

מהן ההשלכות של התנהגות ההורה המאפשר על הילד הבוגר שגדל במשפחה נרקיסיסטית?
כשאדם (הבוגר) גדל במשפחה שבה הורה אחד הוא נרקיסיסט וההורה השני אינו נרקיסיסט, לרוב אנחנו בעיקר מתעסקים בכעס של הילד הבוגר כלפי ההורה הנרקיסיסטי, ולא נותנים מספיק מקום לחוויה הרגשית שיש לילד כלפי ההורה השני, שהוא ההורה "הבריא" לכאורה, שאינו נרקיסיסט שבוחר להישאר לחיות עם הנרקיסיסט, ושבאמצעות שתיקתו הופך להיות ל"מאפשר" או "משתף פעולה" שמגן ומצדיק את ההורה המתעלל.
ההורה הבריא יכול להיות "בלם" חשוב ביותר של ההתעללות הנרקיסיסטית. אבל ברוב המקרים, הורה שנשאר במערכת יחסים נרקיסיסטית, הוא למעשה ב"הכחשה", והוא מסייע למתעלל אם במודע ואם לא-במודע.

הגדרה: גילוי עריות רגשי הוא הפרה ופלישה לתוך הגבולות הרגשיים של הילד, והיפוך תפקידים בין הורה וילד. ההורה נסמך על הילד שלו, לסיפוק הצרכים הרגשיים שלו ולתמיכה רגשית.
במשפחות שבהן הקשר הזוגי אינו יציב, והילד מספק להורה את רוב הסיפוקים והצרכים שהיו אמורים לקבל מענה בקשר הזוגי. (במשפחות נרקיסיסטיות' או במשפחות שלהורה יש בעיה נפשית סמויה, או התמכרות, כאשר בן-הזוג מרוחק ומזניח, או שההורה בעצמו גדל אצל הורה מרוחק רגשית או לא-נוכח). היחסים עם הילד זוהי הדרך של ההורה ל"התקשרות-יתר" או "לכידות-יתר" על-מנת לפצות עצמו על החסכים הרגשיים ועל הריקנות שהוא או היא מרגישים בחיים שלהם. מדובר בדרך-כלל על הורים שאינם בוגרים רגשית EIP – Emotionally Immature Parent – שמבחינה רגשית נשארו ילדים בני חמש אך בגוף של מבוגר, שהם אגוצנטריים ומרוכזים בעצמם, וגם מנותקים רגשית מעצמם ומאחרים, כולל הילדים שלהם.

"טראומת בגידה" שונה מאוד מסוגים אחרים של טראומה (כמו בעקבות תאונה, מלחמה, פיגוע, פשיטת רגל, אסון טבע וכדו'), מכיוון שהיא כוללת לא רק את חוויית השבר והניפוץ של החיים כפי שהאדם הכיר אותם לפני התרחשות האירוע הטראומתי, אלא גם, ביחד עם זה, את החוויה של בגידה על ידי מישהו שיש לך אתו מערכת יחסים מרכזית, שהוא דמות התקשרות ראשונית, כגון הורה, מטפל, אפוטרופוס, בן-זוג,  או אחר משמעותי, או אדם אחר שעליו מסתמכים לתמיכה וביטחון. לא מדובר על אדם זר אלא מישהו שאתה אוהב עמוקות, שאתה קשור אליו רגשית, ובחיים לא היית יכול לחשוב על אפשרות שיעשה לך דבר כזה.

רגשות של כעס הם חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו כועסים, מוציאים את הכעס "החוצה", נרגעים ועוברים הלאה. אצל הקודיפנדנטס (אנשים שהם תלויי-יתר) זה לא עובד ככה עם כעס. כעס הופך להיות מלווה קבוע ותופס חלק נכבד מההוויה שלנו, במודע ושלא במודע, וברוב הזמן זהו "כעס מודחק". במערכת יחסים רעילה כולם כועסים כל הזמן. גם אם אנחנו לא צועקים, לא מרימים קול וגם אם מנסים להעמיד פנים שאנחנו לא כועסים – אנחנו כן. העויינות הזאת זורמת מתחת לפני השטח, שוכנת ב"חדר החושך", אותו חדר שאליו אנו דוחקים את כל הרגשות שאנו לא מרשים לעצמנו להרגיש, ומחכה להזדמנות לפרוץ על פני השטח. על כן, לעיתים קרובות הזעם פורץ החוצה כמו לבה מלועו של הר-געש.

מדוע נרקיסיסטים צריכים להנמיך ולהקטין אנשים אחרים? התשובה היא פשוטה ביותר: כדי שהם עצמם ירגישו "גדולים. מהו מנגנון ההקטנה/ההנמכה הנרקיסיסטי. איך הם מקטינים את הקורבן שלהם? מהן השיטות שהם משתמשים כדי להקטין באופן קבוע ומתמשך את האדם שנמצא לידם? הכרת מנגנוני ההנמכה וההקטנה מאפשרת לקורבן לזהות שהוא/היא נמצאים ביחסים רעילים/מתעללים. אלו הם "דגלים אדומים" שכל אחד חייב להכיר ולזהות. במערכת יחסים בריאה, בן הזוג שלנו לעולם לא ינסה להנמיך אותנו ולהקטין אותנו. להיפך, אנשים האוהבים זה את זו רוצים להעצים אחד את השני.