בחיים כמו בחיים, יש לנו מידי פעם "מעצורים" או "מחסומים". אנחנו רוצים משהו מסוים וזה לא יוצא או לא יוצא כמו שרצינו, אפשר שאנחנו מרגישים ששום דבר לא הולך לנו, שיש משהו אנרגטי שמבלבל, מקלקל, מפריע. העולם בחוץ יכול להיות כאוטי, דברים נכפים עלינו מטעם המדינה, מצב כלכלי, אנשים אחרים שעושים דברים שפוגעים בנו, תקופת נסיגה של כוכב זה או אחר, או מפגש דרמטי בין כוכבים שקורה אחת ל… או סתם אפילו עין רעה ואנרגיות שליליות  או "כבדות" שנכנסו עכשיו למרחב. בקיצור, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נשלטים/מושפעים על-ידי איזה שהוא כוח חיצוני או אנרגיה חיצונית. האמנם? האם זה נכון?

תמיד כדאי לנו לבחור פרשנות חיובית לכל דבר ולכל מצב.
כי ההשפעה שלנו על כל-היש היא גדולה ועצומה, בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם לא-מודעים לזה.
המחשבות שלנו, התמונות שאנו מדמיינים, האמונות שלנו, תפיסת המציאות שלנו משפיעות באופן ממשי ברובד של תבנית המציאות (רובד הבלופרינט של המציאות),
בדיוק כמו האדריכל שמשרטט את תבנית הבניין, לפני שאפשר יהיה לבנות אותו, כך אנחנו משרטטים את תבנית החיים שלנו ברובד האנרגטי של הבלופרינט, באמצעות התודעה.

אני רוצה להציע כאן נקודת מבט אחרת להסתכל על מה שקורה עכשיו (בזמן קורונה), דברים שלמדתי ממורי. יש מצב עם נסיבות מסויימות. אלו הן העובדות, לכאורה.
אבל הנסיבות עצמן אינן העניין המרכזי. העניין החשוב יותר ממה שקורה, הוא איך אנחנו חווים את מה שקורה. העובדה שדברים שקורים אינם מוצאים-חן בעינינו,
עדיין יכולה לשרת אותנו בדרך חיובית. איך? לאפשר לעצמנו את ההזדמנות לתת לנסיבות שמתרחשות פרשנות חיובית ומשמעות, שתהייה בעלת ערך עבורנו, אפילו אם אנו תופסים את מה שקורה כמשהו שלילי. ניתן להשתמש ב"גל ההלם" הזה בדרך מאוד טרנספורמטיבית. כי בזכות השחרור מהסטוס-קוו, נוצרה הזדמנות לעבור אל מציאות שאותה אנו מעדיפים יותר.

כל אחד מאיתנו הוא ביטוי אינדיבידואלי של הבורא. וכאן יש טריק. כי אנחנו גם ביטוי של הבורא, ואנחנו גם הבורא עצמו. כשאנו באים לכאן למימד הפיזי,
אנו עוזרים לבורא לדעת את עצמו דרך הבחירות שאנו עושים. ובו בזמן אנחנו רוצים שהבחירות האלה יקרבו גם אותנו לדעת את הבורא. בכל גלגול ארצי, אנחנו באופן מטאפורי 'עושים צעד אחורה'
שמקרב אותנו אל המקור שממנו באנו, אל האיחוד עם הבורא. המסר של RA, שהאנשים בסופו של דבר מתחלקים ל-2 התודעות האלה: שירות לעצמי או שירות לאחרים. וכאשר ההתפתחות הקולקטיבית שלנו תטה לרוב של 'שירות לאחרים' (שבמילים אחרות זהו הביטוי של אהבה), אז נוכל כקולקטיב לעבור למימד הרביעי.

בסיפורי המדע הבדיוני, אנחנו יכולים להיכנס למכונת זמן ובעזרתה לנוע אל העבר שלנו או אל העתיד שלנו. כשאנו מבינים את הרעיון של המציאויות המקבילות ושהכל קיים בו-זמנית כאן ועכשיו, אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת נוסעים אל העבר שלנו או אל העתיד שלנו אלא נוסעים למציאות מקבילה שמתקיימת סימולטנית אך נתפסת על-ידנו כקיימת בהיסטוריה שלנו או בעתיד שלנו. אבל זה לא באמת העבר שלנו וגם לא העתיד שלנו. אנחנו לא היינו שם באמת. כולנו מכירים את המושג "פרדוקס הסבא". אם אני נולדתי מאבא שלי, שנולד מסבא שלי, ואני נכנסת למכונת זמן ונוסעת על העבר, והורגת את סבא שלי הצעיר, לפני שאבא שלי נולד, אז לא יכול להיות שאני אוולד ועל-כן איך אני יכולה בכלל לחזור לעבר ולהרוג מישהו בכלל?

אי-וודאות, יותר ויותר אי-ודאות, זה מה שהולך לאפיין את החיים שלנו בשנים הבאות. כי:
הכל משתנה כל הזמן ומהר. לא מספיקים להבין איך המשחק הזה מתנהל וכבר יש חוקים חדשים.
מימד הזמן אינו קבוע. לפעמים מאיץ ולפעמים מאט.
אין לנו שליטה על שום דבר, חוץ מאשר על עצמנו.
כל מה שאנו רואים, מבינים ותופסים הוא רק נקודת מבט אחת, שאינה נכונה או תקפה יותר מכל נקודת מבט אחרת.
אין אמת אחת, יש הרבה אמיתות בו-זמנית.
אפילו העבר שלנו אינו קבוע.
לכן אנו נדרשים לגמישות ומחשבה וגמישות רגשית.

אם נחקור לעומק נגיע להבנה שכל סוגי הסבל, נראה שהם נובעים מאמונה ש: משהו חסר לנו עכשיו, או שיהיה חסר לנו בעתיד, או שהיה חסר לנו בעבר. אבל שפע הוא מצב של הבריאה. זהו שפע אינסופי. אין "חסר" בבריאה. "חסר" מרמז על כך שמשהו "נעלם". זה לא אפשרי. משהו יכול להיעלם משדה הראייה/התפיסה שלנו, אבל לא יכול להיעלם מן הקיום.

איך לקפוץ למציאות מקבילה? אף שהחוויה שלנו, של זמן, נתפסת בעינינו מאוד אמיתית, למעשה הזמן נוצר בתודעה שלנו. במציאות לא קיים זמן. זמן הוא אשליה.
הכל מתקיים בו-זמנית, כולל עבר וכולל עתיד. התודעה שלנו היא כמו מקרן סרטים המתמקד על פריימים שונים בסרט הצילום, אלא שהיא מתמקדת לא על סרט צילום אלא על תמונות מציאות המתקיימות בו-זמנית במצב סטטי. ככה נוצרת החוויה של תנועה ושל זמן ומרחב…