הבהרות:
*מטרת המאמרים לשתף ידע. אין המאמר תחליף לעזרה מקצועית. שימוש במידע הוא על אחריות הקורא.
*כל הנאמר בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההפך.
מדוע נרקיסיסטים, פסיכופתים, בורדר-ליין, אנשים שמרוכזים בעצמם, שאין להם אמפתיה לאחרים ולא איכפת להם מאף אחד, רוצים ילדים?
אם נחשוב על זה באופן הגיוני, תעלה השאלה מדוע אדם אנוכי המרוכז בעצמו, שמרגיש זכאי, שתמיד רוצה להיות במרכז הבמה ושכולם יסתכלו עליו ויעריצו אותו, שהוא גרנדיוזי, פוגעני, רע… מדוע אדם כזה מעוניין להכניס ילד לחיים שלו, שרק לוקח תשומת-לב, שצריך להשקיע בו, שההורה צריך להתאים עצמו אליו, ולהשקיע בו המון זמן, אנרגיה, תשומת-לב, כסף…
מדוע שיהיה מעוניין להכניס ילד לחיים וייקח ממנו את כל הנ"ל?
הרי בסופו של דבר הנרקיסיסט ירגיש שהילד הוא נטל ואולי יזניח אותו או ייטוש אותו או יתעלל בו. אז מדוע שירצה ילד בכלל?
התשובה לשאלה הזאת מכילה מספר רבדים:
האנשים בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים פתולוגיים מאוד מעוניינים להקים משפחה וללדת ילדים.
גם הנרקיסיסט וגם בעלי אישיות גבולית רוצים להתאהב, הם לא רוצים להיות לבד, בשום מחיר. יש להם רמה גובהה של חרדה ופחד מלהיות לבד.
הנרקיסיסט רוצה להיות נורמלי, רוצה להיות מאושר, רוצה שיהיה לו מה שלעולם לא היה לו. זוהי הדרך של המיינד שלו לעבוד על הטראומה שלו, על הכאב שלו, להרגיש טוב לגבי מי הוא ומה הוא יכול להיות. אנו צריכים לזכור שהנרקיסיסט חווה בילדותו "טראומת התקשרות", גם אם באופן מודע הוא הדחיק את זה ולא זוכר את זה. הנרקיסיסט גדל בחוויה של "בדידות פתולוגית", תחושה של חוסר-ערך, שלא ניתן לאהוב אותו, בריק קיומי, בתחושה של בושה קיומית רעילה. זאת הסיבה שמלכתחילה הוא פיתח את אסטרטגיית ההישרדות הנרקיסיסטית ופיתח עצמי-כוזב.
להלן הנרטיבים שהאדם עם המאפיינים הנרקיסיסטיים בונה סביב ההורות שלו:
פנטזיית ההורה הטוב
גם לנרקיסיסט, כמו לכל אדם שרוצה ילדים, יש את "פנטזיית ההורה הטוב". אך, להבדיל, אצל אדם "בריא" הפנטזיה הזאת מבוססת מציאות. ההורה הבריא אינו מצפה שעל-ידי שיהיה אבא (או אמא) טוב.ה זה ייקח ממנו את הכאב שהוא נושא מאז שהיה ילד בעצמו. אנשים בריאים שיש להם "אהבה עצמית" רוצים להביא ילד לעולם, להיות המנטור שלו ולהדריך אותו, לעזור לו לגדול להיות אינדיבידואל מאושר, פרודוקטיבי, מסופק. לאהוב אותו כאדם, ולחוות את הסיפוק ואהבה שרק ילד יכול לתת. בעיקרון הורות היא בעניין הילד ולא בהורה. בהורות המודרנית, הילד הוא המרכז. לעומת-זאת, הנרקיסיסט צריך שהכל יהיה קשור אליו ויעסוק בו עצמו, והילד הוא רק רפלקציה שלו.
בקיצור, הנרקיסיסט רוצה ילד כדי לגרום לעצמו להרגיש טוב. שבדרך כשלהי כשיהיה לו ילד זה ירפא, יתקן או יתגבר על הבושה ועל הטראומה שהוא דחק אל הלא-מודע, וירגיע אותו. יש לו פנטזיה חד-ממדית לגבי מה זה להיות הורה. ובפנטזיה הזאת הוא כן חושב "יהיה לי ילד, ואני אוהב אותו והילד שלי יאהב אותי". זה נותן לו תקווה למצוא שמחה ומשמעות עמוקים יותר שאין לו יכולת להגשים. אבל כשזה קורה במציאות, הכל קשור אליו. אין לו יכולת להבין את המאפיינים האישיותיים שלו, הוא אינו מודע לאנוכיות המפושטת שלו, הנזקקות האינסופית (להזנה) שלו, והוא בונה סיפור, נרטיב חדש: "נרטיב ההורה הטוב" שבו הוא מפנטז להיות הורה מזין, מקבל, אוהב. כמו אלוהים שיש לו את הכוח להביא מישהו לעולם כדי לתת חיים.
אני אהיה ההיפך מההורה שהיה לי
הנרקיסיסט מאמץ עמדה לא-ריאלית ולא הגיונית שהוא יאהב, יכבד וידאג לילד שלו בדרך שההורים שלו אף פעם לא היו בשבילו, ויגדל את הילד שלו בדיוק ההיפך מאיך שגידלו אותו. הוא רואה את המשימה המורכבת של גידול ילדים באופן מאוד פשטני. מערכת האמונות שלו לא הגיונית: "אם רק אעשה ההיפך ממה שעשו ההורים שלי, אז אני אהיה מאושר, אנחנו נהייה מאושרים והילד שלי יהיה מאושר, וכולנו נחיה באושר ועושר והכאב ייעלם. הבעיה היא, והוא אינו יודע את זה, שזה לא עובד ככה. בסופו של דבר במציאות אתה צריך להקשיב לילד שלך, שתהייה לך אמפתיה אליו, לשחק אתו כדורגל או לשחק איתה בבובות – זה משהו שצריך לבצע. כאשר הנרקיסיסט מתעמת עם הצרכים האמיתיים של הילד, הפנטזיה שלו מתפוצצת והוא חווה פגיעה נרקיסיסטית.
אני אראה לכולם שהם טעו לגבי או
תסתכלו עלי עכשיו, תמיד הייתי טוב
אם הוא נתפס על-ידי כולם במשפחה (הורים ואחים) כילד בעייתי או כ"הזרע הרע" של המשפחה, ואם הוא היה ילד אגרסיבי, אגואיסט המרוכז בעצמו שלא רואה אף אחד אחר, אימפולסיבי ועם התקפי זעם, הוא חווה דחייה מן המשפחה. והוא פגוע וכועס לגבי השיפוט שלהם לגביו. וזה מאוד כואב לו.
הוא חושב שאם יהיה לו ילד הוא יוכל להוכיח לעולם שהם טועים לגביו, שהוא אינו אנוכי המרוכז בעצמו ולא אכפתי. אם הוא יהיה הורה הוא יוכיח שהכל שקרי.
או אם מדובר בנרקיסיסט שהיה ילד מופנם וביישן ואסטרטגיית ההישרדות שלו הייתה "להעלם" מתחת לראדר, או שהיה ילד מוזנח, עכשיו הוא רוצה להיראות, להיות מוערך והוא מאמין שהילד שלו יביא לו את תשומת-הלב של כל האנשים שלא רצו להיות בחיים שלו, שלא התייחסו אליו כאדם שלם.
אבל כמובן שגם זה לא יעבוד. כי האימפולסים הנרקיסיסטים תמיד ישתלטו עליו והוא לא יהיה מסוגל להחזיק לאורך זמן את "האבא הטוב", ומצד שני גם אם הילד מקסים ונהדר, יפה ומוצלח, זה לא משנה את החוויה הפנימית שלו, זה אף פעם לא מספיק כדי לחסל אל הבושה הקיומית שלו. ואפילו אם מדובר בנרקיסיסט סמוי והוא כן יהיה מוערך ונערץ על "ההורות הטובה שלו", מאחורי הקלעים יהיה כאוס ופגיעה שנופלת על הילד.
אני אהיה "הורה מושלם" המגדל "ילד מושלם"
הנרקיסיסט מצפה שאם הוא יהיה הורה מושלם המגדל ילד מושלם, טראומת ההתקשרות, לפחות בחלקים שהוא מודע לה, תתרפא באופן קסום. כמובן שציפייה זאת איננה ריאלית ולא אפשרית. מה שיקרה שבסופו של דבר, שהוא לא יכול להיות הורה מושלם כמו שיש לו בפנטזיה, וכמובן שהילד לא יכול להיות "מושלם". בסופו של דבר הילד ימצא את עצמו "חוטף" בצורות שונות.
לאדם עם מאפיינים נרקיסיסטיים יש תפיסה עצמית שהוא חייב להיות מושלם. הוא חושב שהפרפקציוניזם הזה יעזור לו לפתור את הכאב והבושה המציקה, והערך-העצמי הנמוך. כך הוא משליך את הצורך הפרפקציוניסטי שלו על הילד/ילדה שלו: איך הם צריכים להיראות, להיות, להשיג, להתנהג, לפי הסטנדרטים של הנרקיסיסט כך שאנשים אחרים יוכלו לראות שהוא הורה טוב/מושלם/מצוין. אבל זה לא בעניין הילד ולא בעניין אהבה או בעניין של מי הילד ומי שהוא יהיה. זה אך ורק בעניין ההורה הנרקיסיסט (הכל קשור אליו). את זה רוב האנשים לא יכולים לראות.
סוף סוף מישהו "צריך" אותי
הנרקיסיסט שסובל מטראומת התקשרות מאמין שכאשר יהיה לו ילד יהיה לו סוף סוף מישהו שיאהב אותו ללא תנאי, יכבד אותו, ידאג לו, שלעולם לא יעזוב אותו, והוא הנרקיסיסט לעולם לא יחווה שוב את כאב הדחייה והנטישה. (זה מאפיין גם את האישיות הגבולית).
הילד שלי נותן לי חיי-נצח, המשך השושלת שלי
הנרקיסיסט הוא גרנדיוזי והוא מאמין שעל-ידי כך שיש לו ילד הוא ימשיך לחיות לעד. השם של הילד הזה, המורשת שלו, תמיד תצביע עליו והוא ייזכר ויהיה מקודש בזיכרון של כולם. דמיינו את זה כמו פורטרט ענק תלוי על הקיר של הילד בבית והפורטרט הזה עובר מדור לדור וכולם מדברים על האדם הנפלא שהוא היה. הילד גורם לכך שלחיים שלו יש משמעות.
אבל כמו כל הנרטיבים האחרים, גם הנרטיב הזה מתפרק כי זה מעולם לא היה קשור לילד או בהקשר לילד.
לסיכום, הנרקיסיסט רוצה ילדים כדי להעלים את הכאב שלו, להימלט מהטראומה שרודפת אחריו כל החיים, מהבושה ומהחוויה שהוא לא מספיק טוב, לא מספיק אהוב, לא מספיק מכובד. מאחר והילד לעולם לא יוכל לקחת ממנו את הכאב, הנרקיסיסט לעולם לא יימלט ממנו, והילד נמחץ מזה. אם הילד יוכל להתאים עצמו לפנטזיה, הוא יהיה הילד המועדף שיקבל מאבא/אמא שלו יותר מכל אחד אחר במשפחה, אך אם לא, הוא יימחץ ויתעללו בו.
מקור:
Why Narcissists Want Children – Yet Scar Them for Life. Expert on Narcissism Explains – Ross Rosenberg