קודם כל, שיהיה ברור, שאין דבר כזה 'סתם בנאדם'. כל אחד הוא יחיד ומיוחד וחשוב ומשמעותי. זהו רק מושג שבחרתי שישמש אותי בעברית כתרגום של המושג NOBODY באנגלית, וכהיפוך של המושג SOMBODY.
כולנו רוצים להיות 'מישהו' מוכר וידוע וחשוב ובעל משמעות. זהו צורך אנושי אוניברסאלי. וכדי להיות 'מישהו' אנחנו כל הזמן מחפשים הכרה שאנחנו שווים ומיוחדים.
מתי אתה נרגע, מפסיק להוכיח? והאם זה בכלל טוב להפסיק לרצות להוכיח שאתה "מישהו"?
אומרים לנו "אתה יחיד ומיוחד" כי נולדת יחיד ומיוחד. אין עוד אף אחד בבריאה הזאת כמוך. אבל זה לא מספיק כי השאיפה של המוח היא להיות יוצא דופן, מיוחד. האגו צמא ורעב להכרה שאתה "מישהו". אחד משיג את החלום הזה דרך עושר, מישהו אחר משיג את חלום הזה באמצעות כוח, פוליטיקה, מישהו אחר יכול להשיג את החלום הזה דרך עשיית ניסים, מישהו אחר ממציא פטנטים או מדען, אחר כותב ספרים, שחקן קולנוע, אבל החלום נשאר זהה:
אני לא יכול לסבול להיות 'אף אחד' (או 'סתם בנאדם').
וככל שאתה צעיר יותר ככה האגו שלך לא רגוע והוא מחפש הכרה.
וישנו אגו גדול יותר, וישנו קטן יותר. כל אחד קובע את גודל המגרש שבו הוא משחק. כמה הכרה אתה צריך? של מי? מתי זה מספיק? כמה כוח, עושר, כבוד, מיוחדות, הצלחה אתה צריך? האם זה אי פעם נגמר? האם האגו שלך יגיע אי פעם לידי סיפוק? האם אתה יכול להיות "סתם בנאדם"? להיות קיים מבלי להיות 'נוכח', להיות אדם רגיל בדיוק כמו כל אחד אחר, לא להיות מיוחד, לא לבקש שום הכרה?
סיפור זן – המסטר, הגנן והאורח
"באחד הימים קרה שבאנקי בדיוק עבד בגינה.
הגיע מחפש (אדם המחפש מורה) והוא שואל את באנקי "גנן, איפה המסטר?"
באנקי צחק ואמר: "היכנס דרך הדלת ובפנים תמצא את המורה."
האיש הלך מסביב ונכנס. הוא ראה את באנקי יושב על האבן (של המורה).
"זה אותו האיש שהיה הגנן שבחוץ."
המחפש אמר: "אתה עושה ממני צחוק? תרד מהאבן. זהו חילול הקודש. אינך מכבד את המסטר."
באנקי ירד למטה ישב על הרצפה ואמר:
"עכשיו זה מאוד קשה. עכשיו לא תוכל למצוא את המסטר כאן… מפני שאני הוא המסטר."
ואני אומרת, 'חכם' הבאנקי הזה. במגרש הביתי שלו, כולם יודעים שהוא המסטר. מה יש לו להוכיח? אדם שכבר הגיע לדרגת מסטר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא כבר עשה את כל המסלול של 'ההוכחה'. הוא כבר לא 'סתם בנאדם' הוא המסטר אז הוא יכול לשחק בלהיות הגנן או בלשבת על הרצפה או בלהעמיד פנים שהוא אדם רגיל מן השורה. הוא לא מבקש שום הכרה.
זה כנראה עובד ככה. אפשר לראות הרבה אנשים שהצליחו והוכיחו – נרגעו. האגו שלהם נרגע. הם הפסיקו לרדוף אחרי הכבוד.
ישנם את אלו שלעולם לא נרגעים. לא משנה כמה שהצליחו להשיג, רוצים עוד ועוד. הם לעולם לא יגיעו אל הבגרות, אל השקט…
אבל יש את אלו כמו המסטר, שבגרו, שהגיעו אל המנוחה והנחלה ונרגעו. האגו שלהם נרגע. אינם מחפשים יותר להוכיח כלום לאף אחד. הם כבר לא מפחדים להיות 'אף אחד'. הם יכולים להתמזג, לא לבלוט, לא לקפוץ בראש, לא להכריז על מיוחדותם. שלא נאחזים בשם שלהם ובמכובדות שלהם, לא תרגיש שהם שונים כאשר יעברו ברחוב. נראים 'רגילים', כי הם כבר לא רודפים אחרי הכבוד, הכבוד הוא כבר בתוכם, השקט של ההישג הוא כבר בתוכם. הם התבגרו.
זה הזמן עבורם פשוט להיות.
האמת היא, שאם אינך זן מסטר לעולם אינך נפטר מן האגו, ולעולם לא תהייה לגמרי 'אף-אחד' או 'סתם בנאדם', אבל ביחסיות של העולם המטורף הזה, אתה יכול להיות קרוב יותר אל השקט…
כשאתה עדיין צעיר, הדרך עוד לפניך, אתה עדיין בשלב ה'מחפש'. כמו בסיפור. זהו השלב שבו אתה זקוק להוכחה. להוכחה לגבי עצמך ולהוכחה לגבי אחרים. אתה עדיין מופעל על ידי האגו. אבל האגו אינו בהכרח שלילי. הוא הכוח החיובי שידחוף אותך קדימה להישגים והצלחה אם תשתמש בו בתבונה ובמודעות.
לא, אל תזרוק את הכבוד שלך ואת השם שלך ואת האישיות שלך ואת השאיפות שלך, לא אל תהייה 'סתם בנאדם' – ההיפך – זה עוד לא הזמן שלך להירגע. קבע מטרות, שאף להישגים ומצוינות, תבלוט, חייה חיים מלאים, גם אם יש לך פחדים, וציפיות ואכזבות. ולכשתתבגר ותגיע לדרגת 'מסטר' בתחומך, תוכל גם אתה לוותר על האגו ועל סממני הכבוד.
כולם מפחדים להיות 'אף אחד', כולם. רק אנשים נדירים ויוצאי דופן אינם מפחדים להיות 'אף-אחד'. הצורך של האגו הוא בנפרדות, בזהות נפרדת, בהכרה, להיות יוצא דופן.
להיות 'אף-אחד', זוהי אחת מהחוויות הגדולות ביותר של החיים. אתה קיים ובאותו זמן אינך קיים.
להיות 'אף-אחד' הוא בעצם להיות אחד עם הכל, להבין שאין נפרדות, לראות את האחדות של הדברים. ההפרדות הן רק במוח, ההפרדות הן רק של האגו.
הבעיה שלנו כבני אדם היא שאנו רואים את עצמנו כ'אף-אחד' או כ'סתם בנאדם' באופן שלילי, ככלום, כלא-שווים. אנשים מפחדים שכל האישיות שלהם תעלם. השם שלהם, התהילה שלהם, המכובדות שלהם, במקום לראות את הצד החיובי של ההתבטלות – חלק מן האחדות, כחלק מן הנצח, חלק של הקיום כולו. אם נסתכל על זה כך, מעט מאוד אנשים יגידו: "או, אינני רוצה לחיות אחדות עם הכל".
"החוויה של 'אף-אחד' של כלומיות היא המשמעות של נירוונה, של כלום, של שקט מוחלט, ללא אגו, ללא אישיות. במובן מסוים אתה כאן ואתה לא כאן. אתה כאן בגלל הקשר שלך עם הגוף אבל אתה לא כאן. וזהו הנצח – אתה נצחי. אין לך ממה לפחד כי אין לך מה להפסיד.
ככל שאתה יותר 'מישהו' כך אתה יותר קטן.
ככל שאתה יותר 'אף אחד' כך אתה יותר גדול.
תהיה לגמרי 'אף אחד' ותהיה אחד עם הקיום כולו."
(הסיפור והציטטה מהאתר: http://www.osho.com/
אז כפי שאתם רואים הדבר תלוי באיזה שלב בחיים אתה נמצא:
להיות 'אף-אחד' זוהי באמת חוויה חיובית, שיכולה להיות מיוחדת במינה לאנשים שהתבגרו, במובן הזה שכבר עשו דרך והצליחו, שאינם זקוקים יותר לחיזוק האגו ולהכרה או לסממני כבוד. דווקא אנשים שמאוד הצליחו, שיכולים להרשות לעצמם ללכת כל הזמן כמו טווסים, לחיות את חייהם בדרישה אחר הכבוד וההכרה שמיגעים להם (אכן מגיעים להם!) יחוו חוויה יוצאת דופן ככל שיהיו 'אף-אחד'.
לעומתם, צעירים שעדיין מחפשים, מובלים על-ידי האגו, עדיין זקוקים להכרה, עדיין בשלב הנפרדות, עדיין בונים את זהותם, את אישיותם רק כדי שאחר כך יוכלו לוותר עליה…
"ככל שאתה יותר 'מישהו' כך אתה יותר קטן.
ככל שאתה יותר 'אף אחד' כך אתה יותר גדול.
תהיה לגמרי 'אף אחד' ותהיה אחד עם הקיום כולו."