כולנו מכירים את ההרגשה הזאת שמשהו או מישהו מעוררים בנו "נוגדנים". התערורות של "נוגדנים" בדרך-כלל איננה נובעת מסיבה רציונאלית. זוהי הרגשה פנימית, שאין לה הסבר והיא איננה מודעת. משהו שהתעורר בעקבות חוויה שאנו מפרשים אותה כמלחיצה או לא-נעימה.
משכבר התעוררו "נוגדנים" לא נותר לנו אלא לתת לעצמנו הסברים הגיוניים, לספר סיפור, על הסיבות "החיצוניות" שגרמו לנו להרגיש את ההרגשה הזאת. ההסבר מרגיע אותנו ומאפשר לנו להדוף על הסף כל דבר שמהווה איום על הסטטוס קוו הנפשי שלנו, על תפיסת המציאות שלנו ועל האגו שלנו. אנחנו לא רק הודפים את חוסר הנוחות הפנימית, הלא-מודעת, שעלתה בנו, אלא שיש לנו כבר "אשמים" ואנחנו "צודקים" והכל מתיישב כמו שצריך, אפשר להמשיך בשגרה מבלי שתופרע ע"י "איומים" כאלה ואחרים על השלמות שלנו.
בתהליך הגדילה וההתפתחות שלנו, אנו יוצרים מפה מוחית פנימית המייצגת את המציאות. אפשר לומר שזוהי יותר ממפה זוהי תכנת הפעלה שבה כל מה שנקבע כ'נכון' ו'צריך' ו'איך הדברים עובדים' הופך להיות ברירת המחדל, אקסיומות שרק לעיתים רחוקות המוח שלנו מחליט להטיל ספק באמיתותן. מפה זו היא התפיסה הפנימית שלנו של מי אנחנו, מהו העולם ואיך אנחנו קשורים אליו. אנו עושים זאת כך כדי שנחווה מקסימום ביטחון בתוך המשפחה שלנו.
למשל, במפה אפשר שנדכא רגשות מסוימים או אספקטים של עצמנו מפני שזה לא בטוח לבטא אותם במשפחה שלנו. כמבוגרים אנו יכולים לגלות שאותם דברים מסוימים במפה ששרתו אותנו כילדים חסרי כוח, כבר לא משרתים אותנו כל כך טוב.
למשל, ילד לומד שלא כדאי לשתף את ההורים שלו ברגשותיו כי הם מבקרים אותו על הרגשות הללו. (למשל, לועגים לו כשהוא פוחד). אבל כאשר אתה פועל כך עם בן-זוג, זה יכול למנוע ממך מלחוות אינטימיות.
ברמה לא-מודעת אנו קושרים את הדפוסים והאמונות שלנו מן הילדות עם בטחון. אף שבגרנו, תכנת ההפעלה שלנו עדיין מקשרת את אותן אמונות ודפוסי מחשבה ודפוסי התנהגות עם פחד.
באופן מודע, אתה אומר: "כן, אני רוצה את השינוי הזה", אבל חלק ממך, ברמה הבלתי מודעות, אומר: "מה? האם אתה מטורף? לשנות את זה? לא ולא! זה מה ששמר עליך כל השנים הללו!" אז אתה נאחז – אתה מתנגד.
איך מתבטאת ההתנגדות?
בכל פעם שאתה חווה כל סוג של אי-נוחות – זוהי התנגדות.
התנגדות יכולה להתבטא בכעס, דחייה, שעמום, דיכאון, וסימפטומים גופניים שונים כמו כאב ראש, צוואר תפוס וכו'.
בדרך כלל, היות וההתנגדות שלנו איננה מודעות, אנו נותנים לעצמנו הסברים הגיוניים ומספרים לעצמנו סיפורים מדוע הדבר הזה, האיש הזה, ההרצאה הזאת, הם דבר רע, דוחה, טיפשי, משעמם, מרגיז, לא מקצועי וכדו'.
לא אחת קורה לנו שאנו שומעים הרצאה, או רואים ראיון עם אישיות פוליטית בטלוויזיה, וממש, אבל ממש, כועסים על האיש ועל השטויות שהוא מדבר, עד כדי כך שאנו "עוזבים" באמצע כאקט של מחאה, או אם זה טלוויזיה מקללים את אמא שלו… מכירים את זה? זוהי התנגדות!
או במקרה שמישהו סובל מסימפטום פיזי כלשהו והולך לכל מיני מרפאים ורופאים למיניהם רק כדי לומר שאף אחד לא יכול לעזור לו… זוהי התנגדות!
משהו "שם" בחוץ, מעורר גירוי פנימי, הצפה רגשית, שאנו רוצים לפוגג אותה בכל מחיר, להעלים אותה, שלא תפריע לשלום הפנימי בתוכנו. והשלום הפנימי הזה הוא לא באמת "שלום" אלא שהוא דבר מוכר וידוע ומשרה עלינו בטחון, מדומה אמנם, אבל בטחון.
חשוב לזכור שהמפה הפנימית שיצרנו איננה המציאות. היא רק מייצגת את המציאות. היא איננה מי שאתה, היא רק מייצגת את התפיסה שלך את עצמך.
ועוד חשוב להבין, כי הגירוי החיצוני שנדמה שגרם להתנגדות (לאי-נוחות) אינו הסיבה. הוא רק הגירוי שהעלה את הדברים כל פני השטח. הסיבה השורשית להרגשה של אי-נוחות היא ההתנגדות של האדם לשינויים שמנסים להתרחש.
ועוד סייג אחד, או יותר נכון לומר, הבהרה, שלא תחשבו שמעתה ואילך כל דבר שאתם מתנגדים לו, דהיינו שיש לכם דעה שלילית לגביו או דעה שונה ממישהו אחר – זוהי התנגדות. לא ולא! כבני אדם בעלי מוח חושב, שיקול דעת ובחירה חופשית, זוהי לא רק זכותנו אלא אף חובתנו לבדוק, להטיל ספק, לנקוט עמדה. ה"התנגדות" שבה אנו עוסקים כאן, היא תגובה אוטומטית (ללא כל שיקול דעת!) למשהו שגורם ל"הצפה רגשית", שמאיים על השלמות הפנימית שלנו. רק אחר כך אנחנו כבר בונים את הסיפור, את האליבי, לתגובה שלנו ומצדיקים אותה בהיגיון, כאילו שאכן היה פה שיקול דעת.
אם כן, מה עושים עם ההתנגדות?
הסוד הוא לא להתנגד להתנגדויות!
לתת להן להיות. לראות בהן משהו שמייצג את הצורך שלנו לשלוט ולהחזיק בכוח במפת המציאות הישנה, בתפיסה הישנה שלנו ופחד מפני שינוי ואי-ודאות.
התנגדות היא שער למודעות. היא הדלת שמסמנת את הכניסה למקום פנימי של פחד, למקום פנימי של אמונות לא פונקציונאליות, שאינן משרתות אותנו, שאיננו מודעים להן, ואף על פי כן מנהלות אותנו בדרך מאוד לא יעילה בעולם האמיתי.
על כן, כשעולה התנגדות, כל מה שיש לעשות זה להרשות לה להיות, להיות מודע לכך שזוהי התנגדות, ולראות בה רמז שיכול להוביל לתהליך של חשיפה וגילוי, של "הדבר" הזה שהתעורר אצלנו.
כאשר אנשים מבינים, לפחות באופן תיאורטי, שהכאוס ממנו אנו פוחדים הוא רק הקדמה לשינוי חיובי, זה עוזר למתן את ההתנגדות. גם מקל לדעת שההרגשה של חוסר בטחון/פחד, איננה מעידה על חוסר בטחון אמיתי, ואם אנחנו יכולים להסתכל באובייקטיביות מסביב ולראות שאין שום דבר לא בטוח בסביבה שלנו, אנו יכולים לקשור את הרעיון שהרגשה של חוסר בטחון קשורה עם משהו טוב יותר שמגיע, במקום להרגיש אותה כסכנה.
כך אנו יכולים לקבל בברכה את ההרגשה הזאת של התנגדות כחלק מתהליך השינוי.
Bill Harris בספרו Thresholds of the Mind כותב על "המשולש הקדוש של ההתנגדות":
"גירויים חיצוניים מסוימים, שמלחיצים אותנו או גורמים לנו הרגשה של אי-נעימות, הם גירויים שלמעשה גורמים לנו ל"הצפה" של חומרים מהתת-מודע, והצפה זו היא שגורמת לנו את החוויה הלא-נעימה ו/או המלחיצה. כאשר אנו נדחפים ל"סף" שלנו, אנו חוזרים לדפוסי התנהגות הרסניים, שפיתחנו מלכתחילה כדי לא להתמודד עם אותם הדברים שהדחקנו. כך, אנו נשענים על הרגלים ישנים, גם אם הם כבר לא פונקציונאליים, גם אם הם גורמים לסבל וכאב, בעבור נוחות ובטחון.
לדוגמא:
אדם שמתמודד עם קשיים כלכליים מתנתק מכל החברים שלו.
סטודנטית שבמקום לעשות שיעורים במתמטיקה 'בורחת' לקרוא רומן.
בת בוגרת שמוצאת עצמה שותה הרבה אלכוהול כ'הכנה' לביקור של אמא שלה.
הבעיה עם התמודדויות מהסוג הזה, שיש להן חיים משלהם. ברגע שהם הפכו לדפוסי התמודדות שכיחים נוספו לך בעיות הנובעות מעצם הדרך שבה בחרת להתמודד עם הבעיה. כמו שנאמר: "התרופה גרועה מהמחלה".
ניתן להבחין ב- 3 אסטרטגיות לא פונקציונאליות להתמודדות, כאשר אנו נדחפים ל"סף" שלנו:
פיזור אנרגיה
חסימת אנרגיה
הסחה
פיזור אנרגיה
זוהי דרך להוציא החוצה את כל האנרגיה שהמערכת שלך אינה יכולה להכיל. מה ש"נכנס" עובר את היכולת הנוכחית שלך לשחרר אנרגיה ולכן עליך לשחרר אותה בכוח החוצה, כמי שמציל ספינה טובעת.
הדרכים המקובלות לשחרר את הלחץ: דיבור, סקס, פעילות נמרצת.
צורות יותר קיצוניות: בכי, התנהגות כפייתית, כעס.
בקיצור, כל מה שדוחף אנרגיה החוצה מן המערכת מתאים לקטגוריה הזאת.
האסטרטגיה הזאת מוציאה את התסכול החוצה.
הבעיה עם האסטרטגיה הזאת, שבשעה שהיא מורידה את הלחץ באופן זמני, היא לא מאפשרת למערכת להבנות ולהתארגן לרמה גבוהה יותר, להעלות את ה"סף" של הלחץ כך שתוכל לספוג יותר input ללא הצפה. כשאתה דוחף החוצה את האנרגיה העודפת ייתכן ותרגיש הקלה זמנית, אך המערכת שמגדירה מי אתה, המפה המוחית שלך לא השתנתה, ובפעם הבאה שתהייה מגורה באותה צורה, תהייה שוב "מוצף" באותה דרך ותגיב באותה דרך. שורש הבעיה, שאיתו אתה צריך להתמודד, הוא שהסף שלך נמוך מידי מכדי לטפל בסביבה שבה אתה נמצא (כלומר, אין התאמה בין המציאות לבין המפה האישית שלך של המציאות).
בחברה שלנו, כעס הוא התגובה השכיחה ביותר שבאמצעותה אנשים מנסים להתמודד כאשר הם במצב שלוחצים אותם מעבר לסף האמוציונאלי שלהם.
חסימת אנרגיה
המכניזם השני של התמודדות הן התנהגויות אשר מנסות למנוע מאנרגיה נוספת להיכנס למערכת שכבר נמצאת בעומס יתר.
זה כולל: רצון להתבודד או במקרים קיצוניים דיכאון. (בדיכאון אנו נסגרים מבחינה מטבולית, אנו נושמים פחות, ואפילו אישוני העיניים מצטמצמים כאילו להקטין את כמות האור הנכנסת). אנו רוצים להיות לבד ולהתרחק מכל סוג של input.
התנהגויות אחרות שהן ניסיון לחסום כניסה נוספת של אנרגיה: איבוד תיאבון וצורות שונות של חולי.
באסטרטגיה הזאת התסכול מופנה פנימה.
למרות שהניסיון לחסום או להקטין כניסה של גירויים יכול לתת למערכת הזדמנות לנוח ולפוגג את עומס הייתר, התוצאה הסופית היא בדיוק אותה תוצאה כמו באסטרטגיה של פיזור אנרגיה החוצה: המערכת נשארת באותו מקום ואינה מתפתחת לרמה גבוהה יותר. כך, שבפעם הבאה שתתקל באותו גירוי תגיב באותה צורה של "סבל".
הסחה
האסטרטגיה השלישית להתמודד עם "הצפה" שמעוררת התנגדות היא להסיח את הדעת הרחק מהבעיה באמצעות שימוש מופרז בסמים, אלכוהול, סקס, טלוויזיה, אכילה ועד אסטרטגיות קיצוניות יותר כמו הפרעות אישיות ופסיכוזות.
כל אלו מסיטים אותך, מונעים ממך את מה שקורה, והם ניסיונות להתעלם מן ההרגשה של "הצפה". אתה מרגיש כיצד הכאוס הפנימי שלך גדל, כאשר המערכת שלך מתקרבת לרגע האמת שיכול לגרום לך למהפך – וזה לא נוח.
זוהי האסטרטגיה הכי פחות אפקטיבית מתוך השלוש, מפני שהיא מאוד הרסנית ואיננה מאפשרת למערכת הקיימת שום סיכוי לאסוף את עצמה מחדש.
רוב האנשים משתמשים באחת משתי האסטרטגיות הראשונות, של פיזור אנרגיה וחסימת אנרגיה, כמכניזם הראשי להתמודד עם ההרגשה של אי-נוחות וסבל הנגרמת מ"הצפה" של פחד וחוסר בטחון כאשר המערכת הפנימית, המפה הפנימית שלהם, "מאוימת" בשינוי.
שכיח גם לראות שהתמודדות באמצעות אחת הטכניקות הללו, עוקבת בגיבוי של הטכניקה השנייה. כלומר, ישנם שמגיבים קודם כל בכעס ואחר כך, אם נדחפים עוד קצת, נסוגים והופכים למדוכאים. וישנם ההיפך, שקודם כל נסוגים ומתכנסים בתוך עצמם ונעשים מדוכאים ורק אחר כך, אם נדחפים עוד קצת, מגיבים בכעס.
הטכניקה השלישית היא יותר קיצונית ויותר הרסנית והיא פחות שכיחה, למרות שהיא נמצאת ברקע כל הזמן..
כל הטכניקות הללו עובדות לטווח הקצר, בבחינת שחרור זמני של הלחץ. ואכן אנשים עשויים להרגיש טוב יותר לזמן מה. אבל למעשה לא התרחשה שום התקדמות, מפני שלמערכת לא ניתנה אפשרות להגיע לנקודת השיא בחוויה, שבה היא באופן ספונטאני מארגנת את עצמה מחדש."
לסיכום, לכולנו יש התנגדויות! אל לנו לשפוט את עצמנו לחובה על עצם החוויה הזאת של התנגדות. עלינו לקבלה כי ממילא אין לנו שליטה עליה. הרגשות שלנו "פורצים" להם מבלי שנדע מדוע, איך ומתי זה יקרה. הדבר היחיד שכן בשליטתנו זה לבחור את התגובה או אי-תגובה. לשים את הטייס האוטומטי בהולד.
מודעות לחוויה של "ההתנגדות" עצמה ולאסטרטגיה המעודפת עליך, מאפשרת לבחור באופן מודע לא להיסחף להגיב באף אחד מן האסטרטגיות הללו, ופשוט לתת להתנגדות להיות, אף על פי ההרגשה של אי-הנוחות שהיא גורמת.
מעצם הרשות שאנו נותנים לה להיות, אנו יכולים להתבונן באותו הדפוס הרגשי ו/או במודל שנמצא במוחנו שמרגיש ברגע זה מאויים, לבחון אותו ואת הפונקציונאליות שלו לחיים העכשוויים שלנו, להיות מודע לו, ולהתחיל תהליך של שינוי והתפתחות אישית.
כאשר אתם מרגישים "נוגדנים" קבלו אותם בברכה, תנו להם להוביל אתכם למודעות חדשה.