מה פתאום? בטח שלא נכון.
ובשביל זה בדיוק כתבתי את הכותרת הזאת. כדי שאתם שם, מהצד השני שלי, מיד תגיבו ותגידו לעצמכם שאתם ממש, אבל ממש, לא בסרט הזה.
אבל אני לא מוותרת לכם.
האם אין תחום אחד, אירוע, או חוויה בחיים שלכם שאינכם מרוצים ממנו ומישהו אחר אשם שזה קורה? נגיד הממשלה (אתם במעמד הביניים ולא גומרים את החודש?), הבוס (קמצן, אולי?), השכנים (לא שומרים על ניקיון חדר המדרגות?), האישה/הבעל (הם תמיד אשמים בה-כ-ל!).
האם אין תחום אחד, אירוע או חוויה בחיים שלכם שאינכם מרוצים ממנו ויש לכם הצדקה לכך? זה לא היום שלי, אני לא יכול לעבוד באווירה כזאת, אין מספיק זמן לעשות את זה כמו שצריך?
האם אין תחום, אירוע או חוויה בחיים שלכם שאתם מקטרים לגביו? אין משהו אחד שאתם מתלוננים עליו?
אין. אין אדם שאף פעם לא מאשים, לא מצדיק את עצמו ולא מתלונן. השאלה היא כמה. ובשביל זה אני פה. לשים קצת מודעות על העניין הזה ולומר לכם מדוע כדאי מאוד להפסיק להאשים, להצדיק ולהתלונן, מיד. כי יש לזה תוצאות לא נחמדות בעולם האמיתי.
אז מה ההתנהגויות הללו אומרות עלינו?
שאנחנו משחקים את 'הקורבן'.
ולהלן ההסבר:
אשמה
'זה לא אני, זה הוא'. רוב הקורבנות הם מומחים במשחק האשמה. העניין של המשחק הזה היא להצביע על כמה שיותר אנשים ועל כמה שיותר מצבים מבלי בכלל לראות את עצמך. קורבנות מאשימים את הכלכלה, את שוק המניות, את יועץ ההשקעות, את סוג העסק שלהם, המעסיק שלהם, העובדים שלהם, המנהל שלהם, את ההנהלה, את שירות הלקוחות, את מחלקת המשלוחים, את השותף, את האישה, את אלוהים וכמובן תמיד הם מאשימים את ההורים שלהם. זה תמיד מישהו אחר או משהו אחר אשמים. תמיד הבעיה היא מישהו אחר או משהו אחר מלבד הם עצמם.
הצדקה
אם הקורבן אינו מאשים, תמצא אותו לעיתים קרובות מצדיק או מסביר בהגיון את המצב שלו. אם הוא לא מצליח להשיג משהו הוא יגיד שזה לא באמת חשוב ושהוא לא ממש רוצה או מוכן להתאמץ בשביל זה, אם הוא נכשל ביחסים הוא יגיד 'אף פעם לא באמת התאמנו', אם אין לו הרבה כסף הוא יגיד שכסף זה לא הכל בחיים ויש דברים יותר חשובים מכסף וכן הלאה.
תלונות
להתלונן זה אחד הדברים הכי גרועים שאתה יכול לעשות בשביל הבריאות והעושר והאושר שלך. כשאתה מתלונן אתה הופך להיות מגנט חי ונושם ל'זבל'.לפי החוק "מה שאת מתמקד בו – מתרחב", כאשר אתה מתלונן אתה מתמקד במה שלא עובד בחיים שלך. (אינך מתלונן על מה שכן עובד בחיים שלך, נכון?). ומאחר ומה שאתה מתמקד בו מתרחב, מאחר ואתה מתמקד במה שלא עובד, אתה ממשיך לקבל עוד מאותו הדבר. בקיצור לפי חוק המשיכה 'דומה מושך דומה' כשאתה מתלונן אתה מושך עוד 'זבל' לתוך החיים שלך. והמתלונן יגיד, בטח שאני מתלונן, תראה איך החיים שלי בזבל. והוא לא מבין שהחיים שלו קשים, וכל מה שיכול להתקלקל גם יתקלקל כי הוא מושך את זה. ע
עכשיו שימו לב: כל ההרגלים הללו יוצרים הלך-רוח (State of Mind) של 'חסר'. שזה מגנט חזק ביותר. מגנט אנטי-שפע (חסר), אנטי חוזק (חולשה), אנטי שליטה, ואנטי הערכה-עצמית. וחוק המשיכה יביא לכם את כל אלה ועוד איך…
ומה יוצא לאנשים המשחקים את הקורבן? – תשומת לב.
האם תשומת לב חשובה? אין ספק. בצורה כזו או אחרת זה הדבר שכולנו חיים למענו. ולמה כולנו רוצים תשומת לב? רוב האנשים עושים טעות קריטית. אנחנו מבלבלים בין תשומת לב ואהבה.
זה לא אפשרי להיות באמת שמח ומצליח אם כל הזמן אתה משתוקק לקבל תשומת לב. בגלל שאם אתה רוצה תשומת לב אתה נתון לרחמיהם של אחרים, אתה הופך להיות מרצה המתחנן לאישור. חיפש אחר תשומת לב הוא גם בעיה כי אנשים נוטים לעשות מעשים טיפשיים לקבל אותה. חשוב ביותר לנתק את הקשר בין תשומת לב והאהבה. כי כאשר אתה מחפש תשומת לב זוהי אינה אהבה באמת. כאשר אתה מנתק תשומת לב מאהבה אתה משחרר עצמך לאהוב את האחר בעבור מי שהוא במקום בגלל מה שהוא עושה בשבילך.
ועכשיו החלק המעשי. שיעורי הבית:
במשך שבעת הימים הקרובים תקשיבו לעצמכם. בכל פעם שאתם שומעים עצמכם (גם במחשבות בלבד) מאשימים, מצדיקים או מתלוננים תעשו לעצמכם סימן לבדוק את זה אחר כך. מומלץ כל יום בערב לסכם את ההרגל ההרסני הזה. ולכתוב תשובה לשאלה: איך אני יצרתי את כל אחת מן הסיטואציות הללו? מה היה החלק שלי ומה היה החלק של המעורבים האחרים?
תרגיל זה יגרום לכם להיות מודעים לטריגרים ולתחומים שבהם האסטרטגיה שלכם היא "כולם אשמים, אני צודק והחיים בזבל".
אז כמו כל ההמלצות שלי, עכשיו גם אני הולכת לעשות את זה השבוע. ואם תהייה תובנות לשתף אתכם אז כבר תשמעו ממני.
כתבו לי אם אתם רוצים גם לשתף אחרים.