מאז "פרץ" תחום האימון האישי לתודעה הקולקטיבית יצאו מן הארון גם מושגים כמו "ייעוד" ו"חזון".
השפה והמילים שאנו בוחרים כחלק מרפרטואר הביטוי שלנו, מבטאים בראש ובראשונה את דרכי החשיבה, ואת הדגשים והשינויים האישיים והתרבותיים שאנו עוברים כפרטים וכחברה.
לא במקרה המילים "ייעוד" ו"חזון" הפכו להיות שגורות במילון שלנו. הם "צצו" דווקא עכשיו כי אנו נמצאים בעידן "ההתפתחות האישית", בעידן שבו "מימוש עצמי" הופך להיות מטרה אפשרית ונבחרת, להרבה מאוד אנשים.
ועם זאת המושגים הללו כל כך מבלבלים ומתסכלים. איך יודעים מהו הייעוד? מי קובע מהי התכלית שלנו בעולם הזה? האם נולדים לתוכו? ואם כבר יודעים, האם מוכרחים להגשים אותו? ומה קורה למי שלא מגשים את ייעודו? האם אפשר להחליף ייעוד?
לאף אחד מאיתנו אין תשובות חותכות. החיפוש עצמו אחר הייעוד הוא חלק מן הייעוד, חלק מן הגילוי העצמי, חלק מן התהליך של ההתפתחות האישית והמימוש העצמי.
ועם זאת, הייעוד אינו רק משהו "עתידי". הוא נמצא במהות שלנו כאן ועכשיו, במה שאנו עושים עכשיו, גם אם אנחנו לא מודעים לו.
(במאמר אחר, אני מציעה לכם מספר כלי עזר לענות על השאלות הללו.)
הגישה הרווחת לגבי הייעוד והתכלית שלנו היא מאוד רומנטית. נדמה לנו שאם רק נדע מהו, החיים שלנו יהיו קלים ומאושרים. אבל בדיוק ההיפך – הייעוד דורש השקעה, מחויבות, התמדה ונחישות. האושר אינו קשור לתפיסה הרומנטית של מצב הוויה של "אור ואהבה" – אלו רק מילים. אנחנו לא יכולים ל"רחף" לנו בוואקום של אור ואהבה ולהיות מאושרים לעד. כבר יצאנו מהרחם ואי אפשר לחזור לשם. אז בבקשה, בואו נרד אל האדמה: האושר הוא הוויה הקשורה לעשייה !!! סיפוק ומימוש עצמי תמיד קשורים בעשייה. סיפוק ומימוש עצמי, כמו כל דבר אחר, פועלים לפי חוק סיבה ותוצאה, והם תוצאה של ההשקעה שלנו.
נדמה לנו, שאם נצא לחופשי, לחופש תמידי, בלי שום אחריות ומחויבות, נהייה מאושרים. האומנם?
אני מביאה לכם סיפור שכתבתי בשם "שמש". כל אחד מאיתנו הוא שמש בשביל מישהו. את מוסר ההשכל כבר תבינו לבד.
שמש
השמש התעייפה מאוד. היא רצתה לצאת קצת לחופשה. כל יום היא זורחת, כל יום שוקעת, בוערת באש, דואגת כל הזמן לשמור על האש וללבות אותה, מאירה ומחממת את הכוכבים, במשך מיליוני שנים.
פנתה השמש לאלוהים וביקשה ממנו שייתן לה חופשה. "אני עייפה", אמרה לו. "אני זקוקה לחופש. אני עובדת כל כך קשה! אני רוצה לנוח! לשוטט בעולם, לראות דברים שעוד לא ראיתי. כל הזמן אני עומדת במקום. אני רוצה לשוטט ביקום ולראות מה עוד יש, ואני רוצה להיות חופשייה".
אלוהים התלבט. אי אפשר להשאיר את העולם בלי שמש אפילו לא רגע אחד.
פנה אל המלאכים והתייעץ אתם. לאחר דיונים רבים החליטו שאם השמש כל כך עייפה וזקוקה לחופש, כדאי לשחרר אותה ולברוא שמש אחרת במקומה.
וכך היה. אלוהים ברא שמש חדשה, והשמש הוותיקה יצאה בשמחה לשוטט ברחבי היקום. כיוון שיצאה לחופשה, הפסיקה השמש לתחזק את הבערה המתמדת, הפסיקה לדאוג לאש, והאש הלכה ודעכה, הלכה ונחלשה. אבל לשמש לא היה איכפת. היא רק רצתה חופש…
כך הסתובבה לה נטולת דאגות, בלי חובות ובלי אחריות. בהתחלה זה היה נעים ומשעשע, אבל השמש, שהייתה רגילה להיות מרכז העולם, מי שכוכבי הלכת סובבים סביבה, זקוקים לה, מי שנותנת חיים ואי אפשר בלעדיה, השמש הזו החלה לפתע פתאום להרגיש בדידות. פתאום היא הצטמקה, עוצמת האש שלה כבר לא האירה ולא חיממה ואיש לא היה זקוק לה עוד. הסתכלה השמש על עצמה וראתה שגופה גוסס. פתאום הבינה שברגע שתכלה האש היא תמות. בכל כוחה החלה שמש לנסות להבעיר שוב את האש, להעצים אותה, אבל האש הייתה כל כך חלשה שכבר לא היה אפשר לעשות דבר.
בשארית כוחותיה באה שוב אל אלוהים, בכתה והתחננה שיציל אותה. "אלוהים, אני גוססת! תן לי חיים חדשים, תציל אותי!"
"אני לא יכול לעזור לך עכשיו," אמר לה אלוהים. "זו הייתה בחירה שלך. רצית להפסיק להיות שמש ואני כבר בראתי שמש אחרת במקומך. את כבר לא שמש."
בכתה השמש בכי תמרורים. מה אעשה? הפסקתי להיות שמש, ועכשיו אין לי קיום יותר. אף אחד לא צריך אותי! אני הולכת למות!…
סיום א'
יצאה השמש בוכייה ודמעותיה זלגו בלי הרף. היא בכתה על טיפשותה, בכתה על אובדן גופה. ועוד היא בוכה ובוכה, ודמעותיה מכבות את עצמה לדעת.
סיום ב'
באין עזרה, אספה השמש את כוחותיה והחליטה לחפש לעצמה מקום חדש וכוכבים אחרים, שלהם תוכל להיות שמש. היא התגלגלה לה באיטיות עם גופה שהיה כמעט כבוי והציעה את עצמה לכוכבים ברחבי היקום, אבל הם דחו את הצעתה.
פעם אחת פגשה קבוצה של כוכבים דוממים ושחורים ששייטו בתוך האינסוף החשוך, בלי זוהר, בלי שום חיים, בלי כיוון ובלי מטרה. "אולי אתם רוצים שאהיה לכם לשמש?" שאלה. "אני אאיר לכם ותוכלו לסובב סביבי וחיים חדשים יצמחו אצלכם".
"את?" לעגו לה, "את רוצה להיות השמש שלנו? איך את יכולה להיות שמש? את קטנה וחלשה. הסתכלי על עצמך, עלובה שכמותך, את הרי ממש גוססת. עוד מעט תוכלי להצטרף לעולם השחור שלנו בעצמך. לא! אנחנו זקוקים לשמש חזקה, עוצמתית, יוקדת. לכי לדרכך!"
נעלבה השמש וכל כך כעסה, עד שהרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
אני חלשה? אני עלובה? אני אראה להם! הם לא יודעים מי אני. אני שמש! אני נתתי אור וחום וחיים. אני השמש הגדולה! ושוב חזרה ואמרה , "אני השמש הגדולה!, אני השמש הגדולה!". פתאום הרגישה שגופה מתחיל להתרחב. היא נעמדה על מקומה והתחילה לעודד את עצמה בהתלהבות ולצעוק: "אני שמש!, אני שמש!, אני שמש!" עם כל צעקה התרחב גופה עוד ועוד. הוא התחיל להשמיע קולות נפץ ואש התפרצה ממנו, והנה עוד פיצוץ ועוד פיצוץ… השמש המשיכה לצעוק, "אני שמש!, אני שמש!, אני שמש!" וגופה הוסיף להתפרץ ולהתפוצץ ולגדול, עד שהחלו לצאת ממנו קרני זהב אל תוך החלל השחור. השמש הרגישה את הבערה העצומה שבקרבה, והבינה שכוחה ועוצמתה חוזרים אליה. "אני שמש! אני חיה! לא איכפת לי מה אומרים. אני בוערת בשביל עצמי, כי אני שמש! וכעת אני חיה! חזרתי לחיים!" הכריזה.
הדי התפוצצויות שלה התגלגלו בכל היקום, ואורה התפשט למרחקי אינסוף. הכוחות המגנטיים שלה היו עתה חזקים מתמיד, וכוכבים התחילו להסתובב סביבה, נמשכים לאורה ולעוצמתה.
כך מצאה השמש את מקומה וזרחה בשמיים החדשים שלה, שמחה ומאושרת על שהיא יכולה להקרין מאורה, להעניק חיים ולתת מכוחה גם לאחרים.