כאשר אנו בוחנים את הפירמידה המייצגת את התפלגות האוכלוסייה בארה"ב לפי מעמד סוציו אקונומי נראה כי למעלה בטופ – האנשים בעלי הצלחה יוצאת דופן – מהווים רק 5% מן האוכלוסייה.
החלק הגדול ביותר של הפירמידה הוא מעמד הביניים שגם הוא מחולק לשניים, בינוני גבוה, ובינוני נמוך. ובחלק התחתון של הפירמידה, שהוא חלק מעט יותר קטן מהבינוני – המעמד הנמוך.
לפיכך, סטטיסטית, הסיכוי של ילד שנולד בארה"ב לא להיות שייך ל-5% שבטופ הוא 95 מול 5.
מדוע?
אם נסתכל על אנשים שהשיגו הצלחה יוצאת דופן נראה שהם אינם חכמים יותר או מוכשרים יותר מהאדם הממוצע. אלו אנשים רגילים, כמוני וכמוך.
מדוע אם כך הסיכוי להיות חלק מהטופ פייב כל כך קטן?
העובדה שיש כאלה שעשו את זה מוכיחה כי זה אפשרי! אז מדוע זה לא אפשרי ל-95% מן האנשים בחברה שלנו?
התשובה היא פשוטה מאוד: רוב האנשים לא יודעים שזה אפשרי! רוב האנשים לא יודעים שיש להם אופציה לבחור באיזה מעמד הם רוצים להיות. הם נולדים לתוך מעמד מסוים והם מסתפקים בדברים המקובלים.
תופעה מעניינת היא שדווקא אנשים עם מוגבלויות או מהגרים שהגיעו לארץ השפע חסרי כל, פרצו את הגבולות, ובכוח הרצון והשאיפה והשקעה הצליחו להגיע להישגים יותר גדולים מאשר אנשים אשר גדלו במעמד הבינוני, שיש להם את כל האפשרויות אך אין להם אותו כושר התמדה וכוח רצון. דווקא האנשים שהולכים על הקשה להשגה, הם המצליחים ביותר? מדוע?
ילדים לוקחים את הסביבה שלהם כמובן מאליו. ילד גדל בסביבה מסוימת והוא מקבל את העולם כפי שהוא מבלי שמשקיע בזה מחשבה בכלל. הסביבה שלו הופכת להיות חלק טבעי ממנו. מה שילמד בבית הספר יהיה בעל השפעה מעטה בלבד עליו. הסביבה שלו היא הגורם המשפיע והוא יהפוך להיות מותנה לדברים שראה אצל הוריו ושכניו. הוא ידבר כמוהם והוא יגדל ויהפוך להיות תמונת המראה של הסביבה שבה גדל.
כל האנשים שהוא אוהב הם באותה קבוצה. הוא חושב כמו האחרים בקבוצה הזאת.
אם לא ייתקל בחייו במשהו שיגרום לו לפרוץ החוצה, הוא יהפוך להיות חלק בלתי נפרד מן הקבוצה שלו.
הוא עושה את זה מפני שזה הדבר הטבעי ביותר לעשות.
המטרות וחוסר-המטרות של קבוצת ההתייחסות שלו, הופכות להיות המטרות שלו: בית נחמד, עבודה קבועה, הכנסה בטוחה, אישה טובה, ילדים טובים וכו'. הוא מתנהל על מינימום כל חייו. הוא לעולם לא יוצא מהילוך ראשון.
בארה"ב, אנשים לא צריכים לעבור להילוך שני כדי להשיג את הדברים המקובלים . וכך לגבי רוב המקומות האחרים בעולם. ואכן, אנשים אינם מוכרחים לעבור להילוך שני אם אינם רוצים להשיג "יותר", ומסתפקים בדברים המקובלים.
בחברה שלנו, האישה, כאשר ילדיה קטנים, היא האדם שעובד הכי קשה. אין לה מערכת עבודה של 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע. היא עובדת 16 שעות ביום 7 ימים בשבוע. גם היא, כמו בעלה, אינה מודעת לחלוקה הזאת של שתי קבוצות בחברה 95/5.
בארה"ב קיים מעמד הביניים הכי גדול מכל המדינות בעולם. והם לא מבינים שיש להם אופציה לבחור באיזה מעמד, באיזה חלק של הפירמידה הם רוצים להיות.
הם לא יודעים שככל שאתה גבוה יותר בפירמידה הזאת, הנוף יפה יותר, האוויר צלול יותר והרבה פחות צפוף. וזה חשוב מאוד לדעת.
אבל צריך להשקיע יותר מאמץ כדי לטפס בפירמידה. זה הרבה יותר קל להסתפק בשכבות הנמוכות. לא צריך ללמוד כל כך הרבה ולא צריך להשקיע כל כך הרבה.
השאיפה של כל צעיר היא להיות נאהב ע"י החברים שלו. כך שהוא מתחיל לעשות מה שילדים אחרים עושים. וילדים אחרים עושים מה שאחרים עושים וכו' – כולם פועלים כמו כולם. מתלבשים דומה, מדברים דומה, צוחקים מאותן בדיחות – בקיצור קונפורמיים, הולכים אחרי העדר. הם לא שואלים את עצמם: האם האנשים שאני קונפורמי איתם הם בעלי הכישורים והיכולת להנהיג אותי? השייכות לקבוצה היא הדבר החשוב והיא גם המלכודת.
אם לא נשתחרר החוצה מן המלכודת הזאת, במקודם או במאוחר נשאר בתוכה כמבוגרים. זה מדהים איזו כמות של מבוגרים חיים בתוך המלכודת הזאת, עדיין מנסים להיות אחד מהקהל, אחד מהנערים. האנשים רוצים להיות שייכים. זה נותן להם את הזהות שלהם.
המצליחים אינם זקוקים לשייכות לקבוצה בשביל הזהות שלהם. הזהות שלהם בלתי תלויה.
הם יודעים מה הם ומה הם שווים באופן עצמאי, ולא בהקשר לקבוצה אליה הם שייכים.
נראה שהם אינם פוחדים ללכת לאיבוד.
אנשים מצליחים הולכים בדרך עצמאית, לא תלויה. זוהי הנקודה החשובה לזכור. בנקודה מסוימת של חייהם הם התרחקו מן העדר ובחרו בדרך משלהם. וזהו הדבר הבוגר והאינטליגנטי שעל אדם לעשות.
כשהם בוחרים בדרך עצמאית, הם אינם לבד בהכרח. אלא, שהם כעת שייכים לקבוצה הרבה יותר קטנה של אנשים דומים בחשיבתם. לא ניתן לקחת את כל העדר ל- 5% העליונים.
היה נפלא אם היו מסבירים לנו את זה בגיל 2-13. אם היו מסבירים לנו שיש לנו אופציה.
בחור צעיר וזוגתו, אמריקאים ממוצעים, חיים את חייהם בצורה ממוצעת. אבל הם בהחלט אינם אנשים ממוצעים. עם המוטיבציה הנכונה הם יכולים להיות אנשים מאוד מיוחדים ולעשות דברים בלתי רגילים.
האם מישהו מהם חקר את פוטנציאל החזקות והכישרונות שלו?
האם אתה יודע שאין שום מגבלה על הסכום שאתה יכול להרוויח?
כמה אתה רוצה להרוויח?
מאוד נעים להיות ב- 5% העליונים, ואם תכוון לשם, תוציא ממך את הטוב ביותר שבך.
האם הם בכלל יודעים מה זה אושר? מה מביא את הסיפוק והשמחה? מה אתה רוצה לעשות? האם אתה יודע שהתמורה שתקבל כל ימי חייך תתרחב בהתאם לתרומה שלך? לשירות שלך לאחרים?
רובנו בריאים. זוהי נטייה טבעית להיות בריא. כך הטבע עובד. יש לנו את החיים שלנו.
רק 5% מהאנשים משיגים הצלחה יוצאת-דופן בחייהם. אנשים אלו מרוויחים הרבה, חיים בשכונות יפות וטובות, בעלי השכלה גבוהה, וזוכים לכל הדברים הטובים שיש לחיים להציע. והם בתגובה נותנים תרומה גדולה יותר לקהילה. הם נוטים לדבר אנגלית טובה יותר ושולחים את הילדים שלהם לבתי ספר טובים יותר. תמיד יש יוצא מן הכלל, אבל ככה זה הרוב. הרוב מ-5% המצליחים הם כאלה. הם מסודרים לכל החיים והם נהנים מן החיים.
וגם אתה יכול. עצם העובדה שאתה קורא את המאמר הזה כבר מעידה עליך שאתה מוכן להעביר להילוך שני.
השקע בעצמך. למד. יידע הוא כוח.
ככל שאנו לומדים יותר כך האופק שלנו מתרחב. הצב מטרות, פתח שאיפה ל"יותר", חקור מהם הכוחות שלך והיכולות שלך ומה חוסם אותך. כל יום חשוב איך אתה יכול להגדיל את הפרודוקטיביות שלך. שאל את עצמך, כיצד אני יכול להשתמש ביום הזה, השימוש הטוב ביותר?
אתה יודע, בסופו של דבר הימים נגמרים. חשוב כמה יקר הזמן שלך. הדקות שלך מצטברות לשעות, שמצטברות לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים, וזה קורה כל כך מהר שאתה בכלל לא שם לב.
אל תלך מידי יום ביומו אל העבודה כמו סוס ההולך לאורווה, כדבר שבשגרה, מבלי לחשוב על איך אתה רוצה שיראה היום שלך, מבלי מודעות לתרומה שאתה נותן שם. אל תכנס לעשייה אוטומטית. עצור וחשוב. עצור והתבונן בעצמך ובסביבה. שאל את עצמך שאלות.
האם אתה רוצה להמשיך את חייך בהילוך ראשון?
Erl Nightingale – Lead The Field