את המושג "הרודן הקטן" השאלתי מתוך ספרו של קרלוס קסטנדה "האש שבפנים". דון חואן (המכשף האינדיאני שאצלו עובר קרלוס קסטנדה תהליך של חניכה), אומר שכל אחד צריך למצוא לו רודן כדי שיוכל להפוך ל"לוחם". ומהו אותו לוחם? במושגים שלנו, לוחם הוא אדם מודע, חופשי, ש"בוחר" ולא מובל, אדם ששולט בחייו. אדם הפטור מעולה של "החשיבות העצמית".
לכל אחד מאיתנו ישנו בחייו לפחות רודן אחד אתו הוא נאלץ להתמודד. לעיתים זה אדם שהוא חלק מן החיים שלנו (הורה, בעל, חמות, בוס וכדו') ושאין לנו אפשרות להתרחק ממנו פיזית, אלא רק להתמודד עמו, ולעיתים זה יכול להיות רעיון, מחשבה, הרגל, סוג של נוחות, אחריות, אשר מובילים אותנו ולא מאפשרים לנו להיות חופשיים ולבחור באמת שלנו.
המאפיין של הרודן שלנו שהוא "שולט" בנו, ושליטה זו גורמת לנו לכאב או סבל או השפלה. הדבר המתיש אותנו ביותר, או הכואב לנו ביותר במצב של "רודנות", הוא הפגיעה בחשיבותנו העצמית. כל דבר שיש בו גאווה נקרע לגזרים כאשר מעמידים אותנו במצב של אפסות.
הרודן שלנו הוא למעשה "מתנה" שקיבלנו כדי לצאת מן הכבלים של גאוותנו. ככל שהוא קשה יותר, רודני יותר, כך בהתאמה גם כוחם של כבלי הגאווה שלנו.
הרודנים הגדולים, הם מחייבים אותנו להשתנות כדי להפסיק לסבול. הם שיגרמו לנו לגדול ולצמוח מתוך הבורות של הגאווה.
סיפורו של דון חואן על הרודן הקטן
קרלוס קסטנדה, האש שבפנים, הוצאת זמורה ביתן
באותם ימים היה דון-חואן צעיר, פחות מ-20 שנה, וחזק, אינדיאני נחשל ובור החי מן היד אל הפה. בגלל חוזקו הפיזי לא התקשה למצוא עבודות מזדמנות. הוא מצא לו עבודה כפועל בבית חרושת לסוכר.
באחד הימים, בשעה שהיה מעמיס שקים כבדים, באה לבית החרושת אישה לבושה בהידור ונראה היה שהיא מאוד אמידה. היא הביטה בו, ואז דברה עם המשגיח והלכה.
המשגיח ניגש אל דון-חואן והציע לו, תמורת תשלום כמובן, שימליץ עליו לעבוד בביתו של הבוס. אין לי כסף, אמר לו דון-חואן. לא נורא. אמר האיש. כאשר תקבל את שכרך תשלם לי את החוב, וציין כי זה כבוד גדול לעבוד בביתו של הבוס.
דון חואן התמים האמין לסיפור ואף חשב שהנה באה לה הפיה הטובה והניפה את מטה-הקסמים שלה. אף על פי שמשגיח דרש סכום מאוד גדול תמורת "הטובה", הוא הסכים וסיכמו על כך שדון-חואן ישלם חלק והשאר בתשלומים.
המשגיח הביא אותו אל הבית, שהיה מרוחק למדי מן העיר, והשאיר אותו שם בידיו של משגיח אחר – איש גדול, קודר, מכוער. המשגיח חקר אותו וכשנוכח לדעת שאין לו משפחה צחק והבטיח לדון חואן משכורת גדולה ללא הוצאות, כי ילון בבית ויקבל שם את ארוחותיו. כבר ששמע את צחוקו המקפיא הרגיש שעליו לקום ולברוח מן המקום. הוא רץ לעבר השער, אלא שמשגיח חסם את דרכו וכיוון אליו אקדח. "אתה תעבוד פה עד שתיפול" אמר לדון חואן. כאן עובדים מעלות השמש עד שקיעתה בלא הפסקה. "אתה תעבוד כאן עד שתמות, ואז ייקח את מקומך אינדיאני אחר, בדיוק כמו שאתה לקחת את המקום של אינדיאני מת".
הבית דמה למבצר ואנשים חמושים בסכינים הסתובבו בכל מקום. ככה החלה מסכת העבדות והתעללות, שבהן המשגיח לא רק מעביד אותו בפרך אלא יורד לחייו, מכריח אותו לעבוד בנסיבות מסוכנות, לבצע את העבודות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת, לנקות את האורוות בשעה הסוסים העצבניים שהו שם, וכל זאת תחת איום מתמיד של סכין, אקדח או אלת שוטרים. כך מידי יום. בכל יום היה דון-חואן חושב שזהו יומו האחרון עלי אדמות. היה זה גיהינום. כך במשך שלושה שבועות.
לאחר שלושה שבועות ביקש דון-חואן לצאת לחופשה קצרה. הוא תירץ זאת בכך שעליו ללכת העירה לשלם למשגיח במפעל הסוכר את החוב שלו. כמובן שהמשגיח אסר עליו לצאת ואמר שאסור לו להפסיק לעבוד לרגע, וכי לעולם לא יוכל לחזיר את החובות שלו בגין הזכות שקיבל לעבוד אצל הבוס. דון-חואן הבין כי המשגיחים משתפים פעולה בעניין הזה, להשיג אינדיאנים שיכולים להעביד אתם בפרך, ולהתחלק במשכורות שלהם.
מרוב כעס הוא החל לצרוח ופרץ בריצה דרך הבית הגדול אל מעבר לדלת וכמעט הצליח להימלט, אלא שהמשגיח רץ אחריו, ירה בו בחזה והשאיר אותו שם והלך מפני שחשב שמת.
שם מצא אותו מטיבו (האיש שנעשה החונך שלו בתהליך הפיכתו למכשף) וטיפל בו עד שהחלים.
כשסיפר לו דון-חואן מה קרה, אמר לו מיטיבו כי הוא יהיה חייב לשוב לבית הזה באחד הימים. "המשגיח הזה ממש מתנה" אמר לו. "אסור לבזבז איש כזה יקר." הוא ראה בזה מזל גדול שמצאתי רודן קטן שסמכותו אין לה כמעט גבול. "רודן קטן שכזה הוא הרי אחד ממיליון" אמר.
"הייתי בטוח שהזקן השתגע", סיפר דון-חואן. "שנים עברו בטרם הבנתי ממש על מה דיבר."
שלוש שנים מאוחר יותר חזר דון-חואן לאותה חווה. אלא שהפעם הייתה לו כבר אסטרטגיה. מטיבו הרגיש שלאחר שכבר הלך זמן מה ב"דרך הידע" הוא מסוגל כבר לשלוט בשתי הסגולות הראשונות של "לוחם" שהן שליטה ומשמעת. סגולות אלו מתייחסות למצבו הפנימי של הלוחם, שבו הוא נתון לבדיקה מוחלטת ומתמדת של האני.
דון חואן הסביר כי השגיאה שבני אדם רגילים שוגים בעימות עם רודנים קטנים היא בכך שאין להם כל אסטרטגיה שיוכלו להיעזר בה. תורפתם ואסונם של האנשים הרגילים הם ברצינות הרבה שביחסם לעצמם, מעשיהם והרגשותיהם. לוחמים, לעומת זאת, לא רק שיש להם אסטרטגיה מתוכננת היטב, הם גם פטורים מעולה של החשיבות העצמית. הם הבינו כי המציאות היא הפירוש שהם מפרשים, וכשיש הבנה כזאת – החשיבות העצמית מתפוגגת.
בהתאם לתכנית, שוב מצא דון-חואן עבודה בבית החרושת לסוכר. איש לא זכר אותו. בבית החרושת הזה הרבה פועלים הולכים ובאים.
הכל פעל בדיוק בהתאם לתכנית, אלא שבהתאם לאסטרטגיה של מיטיבו, הפעם סרב דון-חואן לשלם למשגיח בבית החרושת מראש. הלה איים על דון-חואן שיפטר אותו אך דון חואן איים עליו כנגד ואמר שיילך לספר לגברת מה מעוללים המשגיחים שלה, שכן הוא יודע היכן הבית שלה ואף דרש מהמשגיח סכום כסף לפני שילך לביתה. המשגיח נתן לו כמה שטרות. נראה היה לדון-חואן שהתרצה מפני שרצה להניא אות מלקבל את העבודה בביתו של הבוס.
כך, לפי התכנית, הביא אותו אל הבית. מיד כשהגיעו אל הבית, רץ דון-חואן פנימה לחפש את האישה. כשמצא אותה כרע על ברכיו ונישק את ידה מתוך הכרת תודה. שני המשגיחים נעשו חיוורים.
המשגיח המקומי לא שינה ממנהגו הקודם, אלא שהפעם דון-חואן היה מצויד, בשליטה, במשמעת, באורך-רוח ועיתוי – 4 האיכויות של הלוחם.
הטקטיקה הייתה לעשות כל מה שהאיש דורש.
"עשיתי בשמחה כל מה שרצה שאעשה. הייתי עליז וחזק. הן גאוותי והן פחדי לא היו שווים בעיני כאסימון שחוק. באתי לשם כלוחם נקי מרבב, מישהו דורך עליך ובדיוק ברגע ההוא אתה מכונן את כוחך. לזאת ייקרא שליטה."
במקום לרחם על עצמו, נכנס דון-חואן למלאכת מיפוין של נקודות החוזק של האיש, חולשותיו, כל הזרויות שבהתנהגותו.
חוזקו של האיש – טבעו האלים והעזתו.
חולשתו הגדולה – שהוא אוהב את עבודתו ולא רצה לאבדה, ושיש לו משפחה שגרה בצריף ליד הבית. (הוא לא ינסה להרוג את דון-חואן בתחומי החצר עצמה ולאור יום).
"ללקט את האינפורמציה בשעה שהם מכים בך – לזאת ייקרא משמעת." אמר דון חואן.
האיש היה רודן קטן מושלם – לא יכולת למצוא בו אף שמץ של זכות.
בקיצור, דון חואן מספר על התעללות יומית, מכות שוט, השפלות, עבודה קשה – אבל הוא היה מאושר. האסטרטגיה הייתה להמשיך למחרת מבלי לשנוא ולתעב את האיש. לדעת שאני מחכה. והדבר שלו אני מחכה הוא הגורם לשמחה.
האסטרטגיה של מיטיבו להציק לאיש הייתה למצוא לעצמו את חסותה של סמכות גבוהה יותר, דהיינו בעלת הבית. כל פעם שדון-חואן היה רואה אותה היה כורע לפניה, קורא לה "קדושה" ומתחנן שתיתן לו את צלמו של הקדוש פטרונה, כדי שיוכל להתפלל לבריאותה ושלומה. יותר מכך הוא שכנע את כל המשרתים שיתפללו בלילות לשלומה של הגברת. "הגבירה חשבה שיש לי את כל הנתונים להיות איש חסיד ביותר."
המשגיח היה מזועזע כל כך מכך שנתנה לו את הצלם ומכך שארגן את המשרתים להתפלל, שנראה שכמעט חטף התקף לב. זה הרגע שהחליט כנראה להרוג את דון-חואן. הוא לא יכול היה לתת לזה להמשיך.
מאז לא יכול היה דון-חואן לישון לילה אחד בשקט. מידי לילה היה עולה לישון על הגג. משם היה רואה את המשגיח מחפש אותו. כוונתו הרצחנית הייתה גלויה.
מידי יום היה משליך את דון חואן אל הסוסים בתקווה שהם ימחצו אותו למוות. אלא שדון חואן בנה לעצמו מסתור לאחר שגרר עצים וקרשים לגידר בהם את אחת הפינות באורווה. המשגיח, שתיעב סוסים (שזו הייתה אחת מחולשותיו) לא נכנס לאורווה וכך לא יכול היה לדעת על המסתור.
האיש לא ידע אלא אלימות ובאלימות היה מטיל איה בכל. כשלא היה יכול לנהוג באלימות, היה חסר אונים לחלוטין. דון חואן ידע שלא יעז להרוג אותו במקום שאפשר לצפות ממנו מן הבית ולכן, יום אחד בנוכחותם של פועלים אחרים ואף לעיני הגבירה, העליב אותו וכינה אותו פחדן, שכן הוא מפחד מאישתו של הבוס.
רגע זה היה מתוכנן היטב. דון חואן ארב להזדמנות הזאת כדי להפוך על הרודן הקטן את עולמות. האחרון שבעבדים שם לפתע את הרודן ללעג, מתגרה בו, מבזה אותו לעיני האנשים שהוא מחשיב, ואז מסתלק מן המקום ולא נותן לו שהות להעניש אותו כגמולו – האיש יצא מכליו מכעס, בשעה דון חואן כרע על ברכיו לפני הגבירה, שואל ודואג לשלומה.
לאחר שנכנסה הגבירה הביתה, קראו לו המשגיח וחבריו לבוא אל אחורי הבית. האיש היה חיוור. לבן מחימה. דון חואן הבין את אשר הוא זומם. הוא עמיד פנים כמציית אבל לא הלך אל מאחורי הבית אלא רץ אל הארוות. הוא סמך על הסוסים שיקימו מהומה גדולה עד שבעלי הבית ייצאו לראות מה קורה. הוא ידע שהאיש לא יעז לירות בו כאשר הם רואים כי פחדו אבד את משרתו היה חזק ממנו וגם ידע שהאיש לא יקרב אל הסוסים אלא אם יופעל עליו לחץ שלא יוכל לשאתו.
"קפצתי על מעבר למחיצה של הזכר הפראי ביותר" אמר דון חואן, "והרודן הקטן, שכעסו סימא את עיניו, שלף את סכינו וקפץ בעקבותי. כהרף עין הייתי מאחורי מתרס הקרשים שלי. הסוס בעט בו פעם אחת, והכל נגמר".
"שהיתי בבית ההוא שישה חודשים, ובמשך כל התקופה ההיא אימנתי את עצמי בארבע הדגולות של היות-לוחם, ותודות להן – הצלחתי. לא ריחמתי על עצמי אף לא פעם אחת, ומעולם לא בכיתי בכי של אין-אונים. הייתי שמח ושלו. היו בי שליטה ומשמעת והן היו חריפות ומלוטשות כשם שלא היו מעולם, ויכולתי להשקיף מקרוב ולראות מה תועלת עשויים לוחמים שאין בהם רבב להפיק מאורך-הרוח ומיכולת העיתוי. אף פעם אחת לא רציתי שהאיש ימות."
חשיבותו של הרודן בחיינו
מערכת היחסים שלנו עם הרודן נראית כאילו מורכבת משני צדדים, שאחד מהם הוא הרודן והשני הוא קורבן. רודנים יכולים להפוך אותך להיות או קורבן או להפוך להיות רודן אלים וגס רוח כמוהם. מי ש"חלש" ואינו יכול לפעול באלימות גלויה ולהיות גס רוח, נועד להיות "קורבן". הוא בוחר בדרך של "חוסר אונים", מובל על-ידי מישהו אחר, הולך בתלם. הרודן מכה מידי פעם עם השוט או משטה בך עם הכלב : "שלא תזוז יותר מידי".
שני הצדדים משלימים זה את זה. כל רודן זקוק לקורבן וכל קורבן זקוק לרודן. שניהם עיוורים, שניהם פועלים כמכונות אוטומטיות המופעלות על-ידי כוחות חיצוניים.
לכל אחד מאיתנו יש מספר רודנים. חלקם קטנים כל כך עד שהם הופכים להיות אי-נוחות קטנה ותו לא, ועל כן אנו ממשיכים לחיות איתם.
חשיבותו של הרודן המופיע בחיים שלנו הוא לעורר אותנו. מישהו "דורך" עליך, משפיל, פוגע בגאוותך. לא תוכל להמשיך כרגיל, עליך לעשות משהו בעניין!
מהו הדבר המאפשר לרודן הקטן שלנו לשלוט בנו?
לפי דון-חואן: הרצינות הרבה שאנו מייחסים לעצמנו, למעשנו ורגשותינו, והרצינות הרבה שאנו מייחסים למעשים ולרגשות של הרודנים שלנו.
מהו הפיתרון?
לא לאפשר לכבוד ולגאווה לשלוט בך.
אמנם אי אפשר להיפטר לחלוטין מן החשיבות העצמית, אבל בהחלט ניתן להיות מודע לשליטה האוטומטית שלה בכל ההוויה שלנו. (ברגשות, במחשבות ובהתנהגות).
אדם המנוהל על-ידי כבוד, מאמין שכבודו יותר חשוב מחייו (או מחיי הזולת), והוא מוכן להרוג או להיהרג בשם הכבוד. "כבוד הוא ערך עליון!".