החוק של 95/5 רק הולך ומוכיח את עצמו מסביבי. אכן רוב האנשים לא יעשו מאמצים גדולים כדי להגיע לפסגת המצוינות, כדי להגיע להישגים גבוהים. הם לא ישקיעו את האנרגיה, המאמץ, הנחישות, ההתמדה, הכאב הנדרש לפעמים, האימון החוזר ונשנה, ההשקעה הסיזיפית הנדרשת, כדי להגיע לביצועים הגבוהים ביותר.
רוב האנשים יסתפקו בלהיות איפה שהוא בתוך שאר 95 האחוזים הנותרים. יותר מזה, אני אעז לומר אפילו שרוב האנשים גם יפלו על חוק 80/20. אני לא יודעת מה יש שם, מהו הדבר הזה שיש להם ל- 5% הללו או ל- 20% הללו שבראש הפירמידה?. האם זה משהו כימי שיש להם במוח? מה המניע אותם? מהו הדבר הזה שהם רוצים יותר מכל שמאפשר להם להמשיך ולהתאמן ולהשקיע למרות שזה קשה? למרות שאת התמורה לא רואים כאן ועכשיו? למרות שההתקדמות היא כל כך קטנה כל פעם? שלא ידוע כמה זמן זה ייקח להגיע לשם? שלא ברור לאן בכלל אפשר להגיע במקסימום? מהי סוג האובססיה שצריך שתהיה לך כדי שתהייה שם ב-5% הללו?
כשילד לומד ללכת. הוא ייפול שוב ושוב אבל אין לו אופציה להפסיק ולוותר. האם זוהי סוג האובססיה הזאת? הרי בסוף הוא בטוח ילך, הוא לא יוותר ולא משנה כמה זמן ייקח, כמה פעמים יפול.
כשלומדים לרכב על אופניים זה כבר סיפור אחר. כאן כבר יש אופציה. אתה נופל, לא נוסע, נופל, לא נוסע, נופל, לא נוסע, נופל, עד שלפתע פתאום אתה נוסע. ואין אמצע. כאן כבר אין הכרח ואפשר להפסיק ולוותר על כל הסיפור של האופניים בכלל. הילד יכול בקלות לחשוב "לא מצליח לי, אני לא יכול לנסוע על אופניים" ולהפסיק לנסות.
אבל למזלו, הוא יודע שככה זה אצל כולם וכדאי להמשיך, והוא רואה שרוב הילדים רוכבים על אופניים כך שהוא מבין שזה אפשרי גם בשבילו. ויוצא מזה שרוב הילדים לומדים גם לרכב על אופניים.
אבל בחיים ישנם דברים שהם כמו התהליך של האופניים, רק שהם לוקחים יותר זמן, ואנחנו לא מכירים כל כך הרבה שעשו את זה לפנינו, ואין לנו דוגמא, ואנחנו מרימים ידיים ולא מתמידים, כי אנחנו לא ממש חושבים שזה מה שאנחנו רוצים או צריכים, וזה לא בוער בעצמותינו, פשוט חשבנו שזה יכול להיות נחמד אם היינו יכולים "לרכב על האופניים האלו", אז אחרי כמה נפילות אנחנו פשוט מוותרים ונגמר סיפור 'האופניים'…
אז מה יש בו באדם הזה שהופך אותו להיות אדם בעל הישגים גבוהים? מה מייחד אותו, מה נותן לא את הכוחות להתאמן, להשקיע, לוותר על דברים, להתגבר על כל המכשולים, כדי להשיג את האליפות? מה יש באדם זה שהופך אותו לאלוף העולם? לאדם הכי עשיר בעולם? למדען פורץ דרך?
Doug Newburg 2002 ראיין מאות אנשים בעלי ביצועים גבוהים בתחומים שונים, בעלי מוניטין בינלאומי – אתלטים, אנשי עסקים, אמנים ומנתחים – כדי לגלות מה מניע אותם.
מתוך הסיפורים שלהם עלה דפוס עקבי. אנשים אלו, בעלי הישגים וביצועים גבוהים, אמנם דיברו על מטרות, אימונים והכנות, אבל מה שמייחד את המוטיבציה שלהם הוא צורך עמוק, השתוקקות חזקה, להרגשה שיש להם כשהם במיטבם.
לפי התיאורים שלהם, כשהם בסיטואציה של השיא, הם חווים חוויה של שלמות, חוויה של מלאות, של הרמוניה, של כוליות. זהו הרגע שלמענו הם השקיעו את כל העבודה הקשה.
כל אדם הגדיר את החוויה הזו במילים שלו, בדרך המיוחדת שלו, אבל ברור שלכל אחד מן האנשים הללו הייתה חוויה רגשית מיוחדת מאוד ברגע הזה של השיא שהוא נוצר אותה בזיכרון והוא רוצה לחזור אל החוויה הזאת שוב.
Newburg קרא לחוויה הזאת 'החלום החוויתי'. החלום החוויתי הזה היה קריטי לשמירה על המוטיבציה ודיכוי של מכשולים ועיכובים.
החלום החוויתי אינו רשימה של דברים שאני רוצה להשיג. הוא אינו מטרות מוגדרות. הוא משהו שאני רוצה לחוות. הוא משהו רגשי שאני רוצה להרגיש, חוויה שאני רוצה להגשים אותה.
לכן החלום מוגדר קודם כל באמצעות התוצאה החווייתית שלו והרגש שעולה מתוך הגשמתו והוא שמניע את המטרות ולא ההיפך.
זה המנוע שיכול להניע את האימונים, החזרות, העשייה. גם כאשר ישנם עיכובים ונפילות – האנשים הללו נזכרים בחוויה הזאת, בדבר הזה שהם רוצים להשיג וזה מרים אותם שוב ונותן להם את הכוח להמשיך. הם כל הזמן מתחברים מחדש אל החלום. זה עוזר להם להתרומם מעל כל המכשולים לאסוף אנרגיה מחדש ולחזור מחויבים לאימונים.
יש כאן תהליך מעגלי: חזרה שוב ושוב אל החלום וממנו אל העשייה וחוזר חלילה.
אותה חוויה שאנו משתוקקים לחוות היא כמו סם שאנו מוכנים לרדוף אחריו כמעט בכל מחיר, לעשות כל מה שצריך כדי להשיג את הרגע הזה של השיא.
מבצעים דגולים מטפחים באופן אינטואיטיבי רגשות חיוביים בסיסיים לתוך החלום שלהם וכך הם כל הזמן נטענים באנרגיה ובמוטיבציה ואינם מתמקדים בבעיות.
ואפשר לחבר את זה לכל סוג של פעילות שדורשת עקביות, התמדה ומאמץ – תרגול קבוע של יוגה, מדיטציה, פיתוח הגוף, פיתוח המוח וכד' – החוויה, הרגש שילווה את התוצאה של התרגול ארוך הטווח הוא המנוע שעומד מאחורי ההשקעה המתמדת, ההתקדמות האיטית, המאמץ היומיומי שלא תמיד ברורה התמורה שלו…
והחדשות הטובות: אפשר ללמוד לעשות את זה.
לחבר רגשות חיוביים למטרות הגיוניות.
שתי שאלות מנחות כדאי לו לאדם לשאול את עמו אם ברצונו להגיע להישגים גבוהים:
האם אתה יודע כיצד אתה רוצה להרגיש בחייך (או בעבודה שלך)?
עצום עיניים התחבר אל עצמך ונסה לראות את עצמך ברגע השיא של ההצלחה שלך…
מה תרגיש כשתהייה שם? הדגש על ההרגשה.
מה תרגיש כשתקבל את התפקיד שאתה חולם עליו?
מה תרגיש כשתקבל בפעם הראשונה את השכר שאתה חולם עליו?
מה תרגיש כשתעמוד מתחת לחופה עם האישה שאתה אוהב?
מה תרגיש כשתקנה את הבית הראשון שלך?
מה תרגיש כשתבנה את בית חלומותיך?
מה תרגיש כשתסיים ריצת מרתון בפעם הראשונה בחייך?
וכן הלאה וכן הלאה
האם אתה יכול לעשות רשימה של מה שאתה רוצה להרגיש באותה קלות שאתה יכול לעשות רשימה של המטרות שלך?