בחיים הזוגיים שלנו, יש הרבה פעמים שאנחנו היינו רוצים לומר לבן הזוג שלנו "לא" על משהו אבל מרגישים שזה לא לגיטימי או לא רוצים להיכנס לעימות.
בימים אלה שלפני החג, ובגלל שהתגרשתי ואני כבר לא מארחת את כל אותם שהיו פעם המשפחה שלי,
אני יושבת לי בנחת וללא מאמץ יום לפני ערב חג ונזכרת איך זה היה אז. לא במובן של געגוע או נוסטלגיה, אלא דווקא במובן של התענגות על החופש ועל שבירת כל המוסכמות שקשורות לחגיגה הזאת שנקראת "ליל הסדר".
וזה גם הזכיר לי שתמיד בבוקרו של ערב החג, אני והאיש שלי היינו רבים.
אני לא יכולה לזכור את הסיבות שהיו טריגר, כי הן לא באמת היו משמעותיות, אבל אני כן זוכרת שזה היה ריטואל קבוע. קצת רבים, הוא יוצא והולך, ואני ממשיכה בהכנות…
אתם מכירים את זה, שבן הזוג שלכם או אפילו הילד שלכם, מתפרץ פתאום באופן לא פרופורציונלי על משהו פעוט שלא קשור לכלום?
על זה אני מדברת…
וככה התחברתי לנושא של היום, שתמיד רלוונטי בחגים ובזמנים שהמשפחה הרבה ביחד, והוא: ה"לא" הלא-מדובר.
דוגמאות:
- האיש יוצא כל יום חמישי לשתות עם החברים-בנים שלו ואני לא אוהבת את זה,
ואני לא מרשה לעצמי לומר את ה"לא" הזה – ה"לא" הזה לא הולך לשום מקום והוא נשאר בתוכי והופך להיות לא-מדובר. - אם אני אוהבת לצאת לסופי שבוע של סדנאות רוחניות כאלה ואחרות, פעם בחודש, והאיש לא אוהב את זה אבל מרגיש שאין לו שום זכות לומר "לא" ולמנוע ממני את זה – ה"לא" הזה נשאר חי בתוכו.
- אם הוא הולך כל יום אחרי העבודה לחדר כושר ואני רוצה שיהיה בשעות האלה דווקא בבית איתי ועם הילדים, אבל הוא קובע עובדה ואין לי אמירה.
ה"לא" הזה הוא לא-מדובר והוא יושב בתוכי ומחכה לשעת הכושר לצאת החוצה…
ככל שיש יותר "לא" שאינו מדובר, כך מצטבר מטען של כעס וטינה שמן הסתם ייצא במקום אחר שבכלל אינו קשור.
מצד שני עומדת השאלה " האם היא תקבע לי מתי ללכת לחדר כושר?" האם אני צריך לבקש רשות לרכוב על אופניים בשבת?
השיח יכול להיות:
"מאמי, אני הולך לחדר כושר ישר מהעבודה, זה בסדר לך?"
או יכול להיות: "מאמי, אני הולך לחדר כושר ישר מהעבודה, אבוא מאוחר."
הראשון פותח אפשרות לומר "לא", לאפשר לבת/בן הזוג לבטא צורך, לבדוק אם זה מתאים היום, אולי להתגמש ולשנות תכניות.
או ההיפך, פותח אפשרות לאחר להתגמש ולהפוך את ה"לא" ל"כן" אם זה משהו שמאוד חשוב לי.
אבל החשוב מהכל, זה לתת אפשרות לבטא את ה"לא" ולנהל משא ומתן עם ה"לא". הוא מאפשר דיאלוג.
בצד אחד עומד החופש האישי – יחסים או זוגיות אינם בית סוהר וכל אדם יכול לעשות את בחירות שלו, לבטא את עצמו ולעשות את הדברים שהוא אוהב.
בצד השני עומדת הזוגיות וההתחשבות ההדדית. לראות את האחר שהכי קרוב לנו, שהכי חשוב לנו להבין את הצרכים שלו ולהתחשב ברצונות שלו.
בזוגיות, במשפחה ובכל מערכת יחסים אנחנו כל הזמן נמצאים במשא ומתן על פני הרצף הזה.
זה לא או-או, זה גם וגם.
אני גם חופשי לעשות מה שאני רוצה ואני גם מתחשב בצרכים של אחרים.
אם אהיה רק מתחשבת – אפגע בעצמי.
אם אהיה רק חופשיה – אפגע באחר.
יחסים פירושם לנוע עת הציר הזה לפי המצב ולפי המשמעות של הדברים בשביל האחר.
לפעמים לוותר על עצמי בשביל לזכות במשהו גדול יותר שהוא "אנחנו",
שהוא לתת ולקבל אהבה,
שהוא לסמוך,
שהוא לדעת שאני אהוב.
אלו יכולים לתת לנו משהו שהוא הרבה יותר גדול מאשר החופש הרגעי שאני רוצה לקחת לעצמי עכשיו.
והמשא ומתן הזה צריך שיהיה גלוי. לא לפחד לומר "לא" ולא לפחד לשמוע "לא". לבוא בדיאלוג עם ה"לא" ולעשות בחירות.
האלטרנטיבה היא שאני אעשה מה שאני רוצה, שלא "אבקש רשות", לכאורה, אבל יצטבר שם בינינו "לא" שאינו מדובר. והלא הזה הוא כמו טיפות של רעל שמטפטפות לאט ובהדרגה לתוך הגוף הזה של הזוגיות. טיפה אחת לא הורגת אבל כשהן מצטברות בכמות גדולה, הן יוצאות במקום אחר, ללא הקשר, כהתפרצות זעם לא פרופורציונלית או בריב על משהו פעוט שאינו קשור, ואפילו יכול להגיע למאבקי כוחות ולעשות דווקא ודברים לא נעימים אחרים.
מה עושים?
שאלת המפתח: "אני רוצה ל … זה בסדר לך?"
חג שמח
שלכם, אירית