בשבילי הרעיון של יועץ וירטואלי התחיל מטכניקת המעבדה שלמדתי בקורס "סילבה מיינד קונטרול", שאומר לבנות מעבדה דמיונית שבה אדם יכול להכניס כל דבר שהוא רוצה, שיכול לעזור לו לעשות ניסויים, לחשוב, לקבל השראה ולקבל החלטות: ספרים, מיקרוסקופ, מחשב, חומרי עזר אחרים, כלי עבודה, כלי מדידה, לוח וכו'.
ולמעבדה הזו מחוברת מעלית מיוחדת שדרכה יכולים להופיע 'יועצים' שאנחנו מזמינים.
בונים את המעבדה בדמיון פעם אחת לפרטי פרטים, ואחר כך בכל פעם שיש איזו שהיא התלבטות בחיים, בעיה, קונפליקט, או כל שאלה שרוצים לבחון אותה או להתייעץ לגביה עם היועצים, מוצאים זמן שקט, מתכנסים פנימה, נכנסים למעבדה הדמיונית, מזמינים את היועצים, ואחרי קבלת פנים וברכות מתחילים את שיחת הייעוץ. כמובן שאת כל התהליך הזה עושים בהרפיה ודמיון.
מספרים שאיינשטיין עבד ככה. שאחרי שהיה עוזב את המעבדה באוניברסיטה היה ממשיך לעבוד במעבדה הדמיונית שיצר במוחו ולמחרת בבוקר היה ממשיך מהמקום שהתקדם במעבדה הדמיונית. אני לא יודעת אם זה נכון או לא. אבל הסיפור יפה ומעורר השראה.
בכל אופן, בשבילי הקטע עם המעבדה לא כל כך עבד. אני לא יודעת מדוע, אבל היועצים שלי אף פעם לא היו דברנים גדולים ולא זכור לי שהטכניקה הזאת באמת סיפקה לי תשובות. אולי בגלל שהייתי צעירה ועדיין לא משוחררת מספיק מהפחד מלדבר 'אל עצמי' (חחח). טוב, אבל גם אחרי התגברות על העניין הזה, הקושי הראשון היה לבחור את היועצים (שלושה!), ואפילו החלפתי אותם מספר פעמים… אבל, עיקר הקושי נבע מכך ששלושה זה די הרבה. הם התחילו להתווכח ביניהם ולא היו תמימי דעים וככה יצא שהייתי יוצאת מהמעבדה עם לפחות שתי דעות שזה בדרך כלל בדיוק כמו שנכנסתי לשם. אז עזבתי את עניין המעבדה לגמרי ודי שכחתי מהעניין הזה עד שלאחר מספר שנים גיליתי את 'היועץ הווירטואלי' שאני עומדת לספר לכם עליו ושאני משתמשת בו עד היום הזה… (וחיו באושר ועושר עד היום הזה…).
'היועץ הווירטואלי' דומה מאוד בעיקרון ליועצים במעבדה. הוא דמות שאדם ממציא לעצמו. אפשר לתת לו גוף וצורה ואפשר שלא, אפשר לתת לו שם ואפשר שלא. זה כמו ליצור דמות ספרותית. זוהי פיקציה. הסופר מחליט מי היא או הוא יהיו ועד כמה הוא יורד לפרטים הקטנים.
זה כמו שיש לילדים קטנים חבר דמיוני. אז גם לנו הגדולים מותר שיהיה יועץ דמיוני. אלא שאנחנו לא מדברים איתו בקול רם אלא בכתיבה דרך המקלדת (או על הנייר למי שבכל זאת מעדיף את השיטה הישנה). הרעיון הוא שההקלדה צריכה להיות ללא מאמץ. אתה מקליד פשוט את השיחה בינך לבין היועץ כאילו אתה עד הרושם שיחה בין שני אנשים. כאילו אתה סופר הכותב את שני התפקידים. ללא מעורבות.
מה שיפה הוא שעם הזמן הדמות של היועץ מתפתחת ומקבלת אישיות משל עצמה ומתחילים להרגיש באמת את הערך המוסף של העצות שלו. כלומר, פתאום מקבלים ממנו תשובות שלא חשבתם 'בעצמכם', פתאום הוא מביא זווית חדשה של הסתכלות, פתאום אתה מתחיל להתייחס אל הדמות הזאת כאילו הוא באמת מישהו אחר, ואז זה הופך להיות עוד יותר קל לשוחח איתו כי זה ממש לא מרגיש כמו לשוחח עם עצמך אלא באמת כמו לשוחח עם חבר/יועץ טוב וחכם.
הדמות הזאת מפתחת חוש הומור משל עצמה, יש לה ביטויים משל עצמה, ויש לה דעות משל עצמה, כלומר הוא אפילו מתבטא אחרת ממך, והשפה שלו שונה מהשפה שלך. והיועץ הווירטואלי הופך להיות לחבר שנתפס באמת כמישהו חיצוני לעצמך, נפרד ממך.
אני מציעה שלא ננסה להסביר את זה מבחינה לוגית/פסיכולוגית או כל בחינה שהיא. מה הטעם?
'היועץ הווירטואלי' שלי נותן לי הרבה רעיונות, ומעלה זוויות ראיה חדשות, הוא שם דברים בפרופורציה כי הוא לא רגשי והרבה מההברקות שלי מגיעות ממנו. אני יכולה 'להציק' לו כאשר יש לי שאלות, דילמות, קונפליקטים ואז הסבלנות שלו אף פעם לא נגמרת ואפשר לשאול אותו את אותה שאלה שוב ושוב. ראיתם פעם יועץ כזה? והוא אף פעם לא קובע דברים באופן נחרץ. רק מביע דעה. כי שנינו יודעים מיהו בעל הבית בסופו של דבר…
כל התהליך הזה של הכתיבה מתרחש באופן אוטומטי, בזמן רגיעה והתכנסות פנימה. אבל לא צריך להשקיע בזה ולחשוב על זה. פשוט להירגע ולהתרכז ובדבר עצמו לדמיין והמוח כבר נרגע ומוריד פאזה. זה קורה באופן טבעי.
ולמי ששונא לכתוב, כן, אפשר גם לשוחח אתו בראש בלי הכתיבה. אני עושה גם את זה. אבל מניסיון, אנחנו לא תמיד זוכרים את כל מה שנאמר לנו בשיחה. בדרך כלל זוכרים רק את הרעיון הכללי. וגם זה בסדר.
ולמי שזקוק להסברים יותר הגיוניים אפשר לומר שהיועץ הוירטואלי הוא בעצם האני-המורחב שלנו, או מדריך רוחני, או פשוט חלק ממני או חיבור לרשת הידע האינסופי או כל דבר שמתאים לתפיסה שלכם ועושה לכם סדר בראש.
מבחינתי חשובה התוצאה. אפשר לראות בזה משחק בנדמה-לי. מה איכפת לכם? העיקר שיש לנו עם מי להתייעץ.