החיים כמסע חניכה

החיים הם מסע מתמשך של שינוי וצמיחה, של אבולוציה אישית.

אבולוציה אישית מתרחשת באמצעות תהליכים של חניכה.

מהי חניכה?

החיים מעמידים בפני כל אחד ואחד מאיתנו אתגרים, בעיות, קשיים, הפתעות, שמחייבים אותנו לעשות משהו, למצוא פתרונות ולנקוט פעולות על מנת להתגבר על האתגר או הקושי העומד בפנינו. אותן סיטואציות דורשות מאיתנו גיוס כוחות פנימיים, לצאת מן השגרה ולעשות פעולות יוצאות דופן, דברים שלא היינו עושים לעולם ללא האתגר שעמד לפנינו. עלינו לפרוץ ולהרחיב את הגבולות שלנו על מנת להתמודד עם העומד לפנינו.

בתהליך כזה של חניכה, אדם משתנה, עובר מטמורפוזה. הוא מגלה בתוכו יכולות וכוחות שלא ידע על קיומם. בסיום התהליך, כבר לא יהיה אותו אדם שהיה לפני כן.

זהו תהליך של חניכה  – מעבר משלב לשלב באבולוציה האישית שלנו.

ישנן מספר סיטואציות אוניברסאליות שחוזרות ונשנות בחיים של כל אחד מאיתנו, שניתן לזהות אותן כתהליך של חניכה. אנו פוגשים אנשים, שלרוב מבלי שידעו על כך בעצמם, הם מאתגרים אותנו לעבור תהליך של התפתחות ולפיכך חונכים אותנו לשלב הבא.

כאשר אנו לא עומדים באתגר, סביר שנחווה את החוויות הללו כסבל מתמשך, שכן כדי שנוכל להתפתח, אותו סוג של אתגר יחזור ויחדור לתוך החיים שלנו שוב ושוב, מעמיד אותנו כל פעם מחדש במבחן.

ישנם מספר ארכיטיפים המייצגים תהליכי חניכה אוניברסאליים, שכולנו נתקלים בהם שוב ושוב:

הרודן הקטן

הטורף הפנימי

המכשפה

המטמון

המוות

כל ארכיטיפ מייצג תכונות מסוימות שעלינו לפתח כדי לגדול ולהתפתח ולהפוך לאנשים "טובים יותר".

הרודן הקטן מתעסק בחשיבות העצמית שלנו, בכבוד ובגאווה,

הטורף הפנימי מתעסק עם סקרנות וחקירה,

המכשפה עם גילוי הכוחות הפנימיים, אומץ ויצירתיות,

המטמון עם שאיפות ומטרות כדרך להתפתחות אישית,

והמוות עם משמעות החיים.

 

 

הרודן הקטן

 

את המושג "הרודן הקטן" שאלתי מתוך ספרו של קרלוס קסטנדה "האש שבפנים". דון חואן (המכשף האינדיאני שאצלו עובר קרלוס קסטנדה תהליך של חניכה), אומר שכל אחד צריך למצוא לו רודן כדי שיוכל להפוך ל"לוחם". ומהו אותו לוחם? במושגים שלנו, לוחם הוא אדם מודע, חופשי, ש"בוחר" ולא מובל, אדם ששולט בחייו. אדם הפטור מעולה של "החשיבות העצמית".

לכל אחד מאיתנו ישנו בחייו לפחות רודן אחד איתו הוא נאלץ להתמודד. לעיתים זה אדם שהוא חלק מן החיים שלנו (הורה, בעל, חמות, בוס וכדו') ושאין לנו אפשרות להתרחק ממנו פיזית, אלא רק להתמודד עמו, ולעיתים זה יכול להיות רעיון, מחשבה, הרגל, סוג של נוחות, אחריות, אשר מובילים אותנו ולא מאפשרים לנו להיות חופשיים ולבחור באמת שלנו.

המאפיין של הרודן שלנו שהוא "שולט" בנו, ושליטה זו גורמת לנו לכאב או סבל או השפלה. הדבר המתיש אותנו ביותר, או הכואב לנו ביותר במצב של "רודנות", הוא הפגיעה בחשיבותנו העצמית. כל דבר שיש בו גאווה נקרע לגזרים כאשר מעמידים אותנו במצב של אפסות.

מערכת היחסים שלנו עם הרודן נראית כאילו מורכבת משני צדדים, שאחד מהם הוא הרודן והשני הוא קורבן. רודנים יכולים להפוך אותך להיות או קורבן או להפוך להיות רודן אלים וגס רוח כמוהם. מי ש"חלש" ואינו יכול לפעול באלימות גלויה ולהיות גס רוח, נועד להיות "קורבן". הוא בוחר בדרך של "חוסר אונים", מובל על-ידי מישהו אחר, הולך בתלם. הרודן מכה מידי פעם עם השוט או משטה בך את הכלב : "שלא תזוז יותר מידי".

שני הצדדים משלימים זה את זה. כל רודן זקוק לקורבן וכל קורבן זקוק לרודן. שניהם עיוורים, שניהם פועלים כמכונות אוטומטיות המופעלות על-ידי כוחות חיצוניים.

 

חשיבותו של הרודן המופיע בחיים שלנו הוא לעורר אותנו. מישהו "דורך" עליך, משפיל, פוגע בגאוותך. לא תוכל להמשיך כרגיל, עליך לעשות משהו בעניין!

מהו הדבר המאפשר לרודן הקטן שלנו לשלוט בנו?

לפי דון-חואן: הרצינות הרבה שאנו מייחסים לעצמנו, למעשנו ורגשותינו, והרצינות הרבה שאנו מייחסים למעשים ולרגשות של הרודנים שלנו.

בעברית יש לנו ביטוי "עבד כי ימלוך" כדי לתאר את טיפוס "הרודן".

מהו הפיתרון?

לא לאפשר לכבוד ולגאווה לשלוט בך.

אמנם אי אפשר להיפטר לחלוטין מן החשיבות העצמית, אבל בהחלט ניתן להיות מודע לשליטה האוטומטית שלה בכל ההוויה שלנו. (ברגשות, במחשבות ובהתנהגות).

אדם המנוהל על-ידי כבוד, מאמין שכבודו יותר חשוב מחייו (או מחיי הזולת), והוא מוכן להרוג או להיהרג בשם הכבוד. "כבוד הוא ערך עליון!".

גאווה יכולה לגרום לנו לירות לעצמנו כדור ברגל. בגלל גאווה אנו יכולים להפסיד חברים, להפסיד כסף, לוותר על משהו שחשוב לנו מאוד, לעשות פעולות הרסניות כלפי עצמנו וכלפי אחרים. ישנם אנשים שפגיעה בכבודם משולה ל"מוות קטן", עד כדי כך. כל אחד כמידת הגאווה שלו, וכמידת החשיבות העצמית שלו, כך גודל הרודן שהחיים יפגישו לו.

הרודן שלנו הוא למעשה "מתנה" שקיבלנו כדי לצאת מן הכבלים של גאוותנו. ככל שהוא קשה יותר, רודני יותר, כך בהתאמה גם כוחם של כבלי הגאווה שלנו.

לכל אחד מאיתנו יש מספר רודנים. חלקם קטנים כל כך עד שהם הופכים להיות אי-נוחות קטנה ותו לא, ועל כן אנו ממשיכים לחיות איתם.

הרודנים הגדולים, הם מחייבים אותנו להשתנות כדי להפסיק לסבול. הם שיגרמו לנו לגדול ולצמוח מתוך הבורות של הגאווה.

לחצו כאן, לקריאת הסיפור של דון-חואן.

 

הטורף הפנימי

 

את המושג "הטורף הפנימי" לקחתי מן הספר "רצות עם זאבים" מאת קלאריסה פינקולה אסטס, הוצאת מודן.

"הטורף" הינו כוח חיצוני (בדרך כלל אדם אחר) שמגביל אותנו, ששם לנו גבולות ברורים עד היכן מותר לנו להתקדם, אילו שאלות אסור לשאול ומה אסור לחקור, ובקיצור לאן אסור לנו "להכניס את האף שלנו". הטורף נראה על פניו אדם נאור, מתקדם, מבין ורגיש. הוא לכאורה מרשה לנו הכל, חוץ מדבר אחד קטנטן… זהו סוג של כלוב מזהב,  או גן עדן לטיפשים.

בסיפור אדם וחוה, הטורף הוא "כוח עליון" שמבטיח חיים שלווים ומאושרים בגן עדן, ורק דבר אחד קטן אסור – לאכול מעץ הדעת. כאן עומדת בפני אדם וחוה דילמה. הסקרנות הטבעית, הנטייה ללמוד ולחקור, הרצון לדעת מה יש שם שהוא "אסור" מול ההבטחה לחיים בגן עדן.

הטורף יכול להופיע בכל צורה. הוא יכול להיות בצורת שליחי האינקביזיציה שאוסרים עליך לכפור בעובדה שהשמש היא המסתובבת סביב כדור הארץ, והוא יכול להופיע בצורת בעל עשיר שנותן לך את מה שכסף יכול לקנות אבל אוסר עלייך לבלות עם החברים שלך שאינו אוהב, וכדומה. מה שהטורף עצמו רוצה זה שליטה…

מה תפקידו של הטורף (פנימי ו/או חיצוני)?

הטורף הוא המאתגר אותך לצמוח, לפעול למען החופש שלך, לפרוץ את הגבולות שלך. עליך לבחור – האם להמשיך לסבול את עולו של השליט הטורף? או האם למצוא דרך, או תחבולה, ולבצע אותה על מנת להוציא אותו מחיי?

הטורף שמחוץ לנו, מטרתו להחליש אותנו, לסגור אותנו ולא לאפשר לנו צמיחה. הוא עושה זאת כאמצעי לשליטה.

הוא מייצג את ה"כוח שכנגד" שבתוכנו: הכוח שהוא נגד התפתחות, נגד הצד הפראי והחופשי שלנו.

טורף חיצוני מייצג תמיד טורף פנימי. הוא גורם חיצוני שאנו בוחרים להכניס לתוך החיים שלנו (בדרך כלל לא במודע), כדי שישמור עלינו מפני הסקרנות שלנו והרצון שלנו לגדול, שישמור עלינו מללכת אחרי האינסטינקטים הטבעיים שלנו. "תחזיק אותי…" אנחנו מבקשים ממנו.

ומי הם הטורפים הפנימיים שלנו?

• הציפיות של אדם מעצמו, נורמות התנהגות, הגדרות האני.
• תבניות מחשבה ואמונות (דעות קדומות)
• פחד משינוי והצמדות למוכר
• תלות רגשית בזולת וצורך באישור מתמיד מן הסביבה

החיים הם בית ספר של חופש הבחירה. אנו נתקלים כל הזמן באתגרים ובשיעורים הקשורים בחופש. הטורף הוא החונך שלך אל החופש. במקום שאתה חש לכוד, חש שזכויותיך נלקחות ממך – שם אין שמחה אלא כעס וחוסר אונים.

החרות לגדול, לחקור ולשאול, להיות בלתי צפוי, פראי, טבעי – היא זכות מולדת שאיננה ניתנת ואיננה יכולה להילקח ממך. אתה יכול לבחור לוותר עליה או לדרוש אותה. זה תפקידו של תהליך החניכה המציב בפניך את הטורף.

הסיפור "כחול הזקן" מייצג את המוטיב של הטורף. לקריאת הסיפור לחצו כאן.

רעייתו של כחול הזקן חושפת את האמת, היא חושפת את העובדה שבעלה רוצח. היא יכלה להישאר מוגנת בבורותה ובתמימותה, אבל היא בחרה להשתמש במפתח ולחקור את הלא-נודע. וברגע שנעשתה מודעת, אין דרך חזרה. היא כבר לא יכולה לחזור לאחור. היא גדלה. כעת עליה להתמודד עם ההשלכות של המודעות הזאת, עליה להרוג את הטורף שלה.

כמו פנדורה שפתחה את התיבה למרות שנאסר עליה לעשות זאת במפורש, ובו ברגע שחררה אל העולם את כל הצרות והבעיות והפורענויות שבאו לעולם. ורק בסוף, נשארה בתוך התיבה התקווה שעליה לשחרר גם אותה כדי שאפשר יהיה להתמודד עם כל הצרות שבעולם.

המכשפה

מי לא מכיר את המכשפה שמפתה ילדים תמימים באמצעות ממתקים וכולאת את אותם כדי לפטם אותם ולאכול אותם אחר כך. ואם לא מכשפה אז אם חורגת, כמו אמה החורגת של שלגיה או אמה החורגת של סינדרלה.

מכשפות הן לעולם רעות, נוראיות, קנאיות, שתלטניות, אוכלות ילדים, עפות על מטאטא, הופכות נסיכים לצפרדעים, ובכלל, מקלקלות כל שמחה. ואף על פי שמכשפה היא בסיפורים נקבה, במציאות שלנו את תפקיד המכשפה יכול למלא בהחלט גם זכר, וישנם לא מעטים כאלה. הסיבה לכך שמכשפות בסיפורים הן נקבות מפני שהאיכות של הארכיטיפ הזה, היא איכות נשית. דהיינו, אין לה חוקים, אין לה גבולות, אין לה הגיון. יש לה כוח, יכולת לעשות קסמים, היא פתיינית ופועלת לפי אינטואיציה ועל סמך ידיעה של "סודות" ודברים סמויים שקורים מתחת לפני השטח.

איזה תהליך חניכה מעבירה אותנו המכשפה?

מפגש עם מכשפה תמיד מאתגר אותנו להוציא מתוכנו את העוצמה שלנו. המכשפה מעמידה אותנו במבחנים קשים מאוד, מבחנים שבהם אנו עומדים בסכנת חיים, או בפני שבר נורא, שכל מה ומי שאנחנו נמצא בסכנה, עומד בפני הכחדה. העולם המוכר שלנו נעלם. המכשפה נמצאת שם כדי ליצור סיטואציה של עוצמה.

בזמן שהמכשפה נמצאת בשטח היא נתפסת כדבר רע. בדיעבד, אם נשארנו בחיים, נוכל לראות שהופעתה של המכשפה בחיים שלנו, הייתה אחד הדברים הטובים שקרו לנו.

המכשפה זורקת אותך לחיים חדשים, מחייבת אותך לעשות שינוי. כל מפגש עם מכשפה מחייב אותך בכח רצון, באומץ לב ובכושר המצאה ויצירתיות. אי אפשר להילחם עם מכשפה. היא תמיד תנצח. הכוחות אינם שווים. הדרך היחידה להתגבר עליה היא למצוא תעוזה ולעשות דברים "חדשים", לפעול אחרת, ללא היגיון, למצוא פיתרון בלתי צפוי, לחבל תחבולה.

בכל מפגש עם מכשפה, אם אתה לא מת, תגלה בתוכך משהו חדש שלא הכרת בעצמך. המפגש איתה תמיד יגרום לך להשתנות. מילד תמים וחסר אונים שנופל ברשת, לגיבור שגילה והוציא את האיכויות שלו מן הכח אל הפועל, שהצליח לגבור על המכשפה. לאחר שעוברים אצלה חניכה היא ברוב הסיפורים, מתה.

בחיים, המכשפה, לאחר שגורמת לך להשתנות, מלאה את תפקידה. או שנעלמת מחייך או שפשוט מפסיקה להיות מכשפה ולעיתים קרובות יכולה גם להפוך להיות החבר/ה הכי טוב שלך.

ואיך נראות המכשפות בחיים היומיומיים שלנו?

לכל אחד מאיתנו יש מכשפה בחיים שלו. זה יכול להיות פקיד ממשלתי, שכן טרחן ומציק, בוס, חמות (הבוס והחמות מככבים בכל סיפורי החניכה), מתחרה עסקי, האישה האחרת, תביעה משפטית בלתי צפויה, משבר כלכלי עולמי וכדו'.

 

המטמון

 

כאשר אנו מחפשים אוצר אבוד על אי בודד או במעמקי הג'ונגל, או בבטן האדמה, תמיד כרוך בכך סיפור הרפתקאות, ומכשולים שיש לעבור כדי למצוא את המטמון. והאוצר הזה יכול להיות "פרח לב הזהב" שיש להביא לאמא חולה כדי שתבריא, או תיבת אוצרות באי-המטמון, או הקוסם מארץ עוץ שיודע איך להחזיר אותנו הביתה. מטמון תמיד טומן בחובו דרך, דרך האבנים הצהובות, שיש לעשות על מנת להשיגו, ומכאן גם חשיבותו.

 

כאשר אנו יוצאים לחיפוש המטמון, אין אנו יודעים בדיוק מה נעבור בדרך ומה נצטרך לעשות כדי למצוא אותו. לעולם אין דרך סלולה אל המטמון. לחפש מטמונים זוהי דרך חיים.

החיים שלנו הם סוג של חיפוש תמידי אחר משהו. זה יכול להיות חיפוש ושאיפה למטרות חומריות וזה יכולה להיות רדיפה אחר מטרות "פסיכולוגיות" או חווייתיות, אבל תמיד מאחורי כל חיפוש מסתתר החיפוש אחר משמעות.

 

ומדוע חיפוש אחר המטמון הוא מסע חניכה?

 

בני אדם אינם יכולים לחיות כמו פרות באחו, "לזרום" עם החיים ללא מטרה, יום רודף יום, לאכול ולהעלות גירא. ללא מטרות, החיים יותר דומים למוות. המטרות נותנות כיוון דרך, ונותנות מוטיבציה לעשייה.

המטמונים אינם חלומות, הם מטרות. ומטרות, קטנות כגדולות, אי אפשר להשאיר אותן בתחום החשיבה, הן דורשות תכנון ועשייה, הן דורשות הליכה בדרך. והדרך תמיד כרוכה בלמידה, בהתגברות על מכשולים, אי-נוחות, כאב, חשיפה, אינטימיות, כניסה פנימה וגילוי עצמי, קבלה עצמית, בטחון עצמי, הקשבה לעצמי, סקרנות, חדשנות ויצירתיות – חוויות שרק ההתנסות הפיזית בעשייה, והחיכוך עם המציאות ועם אנשים שפוגשים בדרך, יכולים לתת לנו.

 

כולנו מכירים את התופעה שכאשר משיגים את המטרה, אנו מאושרים לרגע, ומיד מוצאים משהו חדש לרדוף אחריו. אחרי שמשיגים מטרה, היא כבר לא מעניינת אותנו. מדוע? כי הדרך אל המטרה היא הדבר המעניין והמאתגר. הדרך אל המטרה היא שמפגישה אותנו עם עצמנו. ומה שחשוב באמת, הוא התהליך שאנו עוברים בדרך וההתפתחות האישית שלנו תוך כדי.

 

כאשר אדם יוצא למסע חיפוש אחר המטמון, הוא לעולם לא יהיה אותו אדם שהיה כשיצא למסע הזה. זהו תהליך של התבגרות!

 

לדוגמא של "חיפוש אחר המטמון" לחצו על הלניק – דוב סהר הירח (סיפור יפני).

 

המוות

 

המוות הוא ארכיטיפ שמייצג את המחזוריות של החיים. אנחנו כל הזמן "מתים" ו"נולדים מחדש". המוות מציב אותנו בפני תהליך של פרידה, סוף, המלווה בחשבון נפש, אנחנו מתאבלים על מה שמת ונותרים עם חלל, עם ריק שהותיר אחריו המוות, שלתוכו ייכנסו בסופו של דבר, כוחות של חיים חדשים.

תהליכי פרידה ואבל מתרחשים לא רק כאשר אנו פוגשים מוות פיזי. גם גירושים, בגידה, הגירה, סיום בית ספר וגיוס לצבא, ואפילו מעבר דירה אנו עוברים "מוות קטן" – הישן "נגמר" באופן סופי, יוצא מן החיים שלנו, ומשאיר חלל שיתמלא על ידי משהו חדש, משהו שייוולד. זוהי המחזוריות של החיים, ככה זה עובד.

למוות ישנן 2 פאזות:

 אחת היא פאזה סימבולית. המוות הסימבולי מייצג כל דבר שנגמר סופית, שלא יהיה קיים יותר, שנגמר באופן בלתי הפיך.

הפאזה האחרת היא המוות הפיזי, המוות הממשי של הגוף החי.

המוות הפיזי גם הוא תהליך חניכה – מוות של אדם קרוב או עמידה על סף-המוות של האדם עצמו.

כאשר המוות מבקר בביתו של אדם, זהו אירוע טראומתי המשנה סדרי עולם.

במיוחד כאשר מדובר על מוות שבא בחטף או מוות שבא טרם זמנו. הוא מעמיד את האדם מול צער ואובדן, מול ההכרה בארעיות החיים, ומול ההכרה באפסיותו ובחוסר השליטה שלו במוות.

מוות מעצם טבעו הוא חלק מן החיים. כל דבר שקיים ימות בסופו של דבר. זהו חוק הטבע, חוק ההתחדשות. יחד עם זה אין החוק הזה נמצא בהכרה שלנו בחיינו היומיומיים. אנו לא קמים בבוקר עם תודעה של הארעיות החיים, עם השאלה איך אנצל את הזמן העומד לרשותי בדרך הטובה ביותר. אנו מדחיקים את האפשרות שייתכן והמוות אורב בשטח. וזה לא רק לגבי עצמנו אלא לגבי כל האנשים הסובבים אותנו. ייתכן שזוהי הדרך הטובה ביותר לחיות לצד המוות.

אבל במקום שבו המוות ביקר, במיוחד כאשר הוא לקח אנשים צעירים (אבל לא רק), שם יכולה לחול טרנספורמציה אישית של האנשים הנוגעים בדבר.

האדם החווה את האובדן והשכול, לא יהיה אותו אדם שהיה לפני כן. תהליכי חשיבה משתנים, תפיסות עולם משתנות. ישנם אנשים שהופכים להאמין בבורא עולם, ישנם שהופכים להיות אפיקורסים. ישנם שהמוות גורם להם להתחיל לחפש תשובות לשאלות לגבי מה קורה לאחר המוות ומוצאים מענה באמונה בגלגול נשמות, ישנם שנעשים אדישים לחיים ומחליטים להפסיק לחיות, והופכים להיות מתים בעודם חיים, וישנם כאלה שמתחילים ליהנות ולמצות את החיים ללא גבולות, מבזבזים ללא הכרה את כספם ולמעשה הופכים להיות הדוניסטים חסרי אחריות לגבי החיים שלהם עצמם. ישנם כאלה שפונים להתנדבות ולעזרה בזולת. ישנם שמתחילים לקחת את החיים ברצינות ופונים לעשייה ויצירה. וישנם שמעמידים פנים כאילו כלום לא קרה.

התגובות אל המוות שונות מאדם לאדם, אך לתגובות תהייה השפעה מתמשכת. לאחר כל טראומה, לא כל שכן טראומת המוות, מתחיל אדם לשאול שאלות לגבי החיים בכלל ולגבי החיים שלו עצמו בפרט, שאלות שלא היו נשאלות בשגרת החיים לולא המוות ביקר בביתו. שאלות על משמעות החיים, שאלות לגבי גורל ומזל, שאלות לגבי החיים שלאחר המוות, שאלות לגבי סדרי עדיפויות, שאלות לגבי הגשמה עצמית והחמצה, שאלות של תכלית, שאלות של מי אני ומה אני, שאלות לגבי אלוהים וכדו'.

להבדיל מתהליכי החניכה האחרים שציינתי פה, מוות כאירוע טראומטי אינו דבר שמתרחש בחייהם של כל האנשים. לכן גם קשה יותר לקבל אותו כחלק מן הטבע. הוא מעורר לא רק אבל וצער אלא גם כעס, כאב תסכול וחוסר אונים. הוא כל כך מזעזע את השלמות הרגשית שלנו, שאנו נשארים מפורקים ומרוסקים. כשקורה, מוות (של מישהו קרוב) או סף-המוות (של אחרים ושל עצמך) אין לאדם כוחות נפש להסתכל עליו כעל תהליך של חניכה, כקטליזאטור לתהליכים של שינוי וטרנספורמציה, של התפתחות אישית. אבל זה עדיין לא סותר את העובדה שהוא אכן כך. רוב האנשים שחוו את טראומת המוות יוכלו להסתכל על המוות בעיניים רק ממרחק הזמן ורק לאחר שאספו את הרסיסים.

תהליך החניכה הקשור עם מוות לרוב אינו מודע. בדרך כלל זהו תהליך אינטואיטיבי של התמודדות עם הטראומה ויצירת "אני" שונה ממה שהייתי קודם.