המוטו: החיפוש אחר המטמון.
מתוך הספר 'רצות עם זאבים' מאת ק.פ. אסטס.
אישה צעירה, שבעלה שנסע להלחם ונעדר שנים רבות, שוחרר וחזר הביתה. אך הוא חזר אדם שונה מאוד מזה שהכירה. הוא חזר קודר וזועף ולא היה מוכן לגור בבית. הוא התבודד ביער וישן על האבנים, כפי שהיה רגיל.
היא ניסתה להביא לו ליער מאכלים מיוחדים שהכינה בשבילו, ניסתה לשוחח איתו בנעימות, אך בכל פעם שבאה, היה בועט במגשים וצורח עליה בהתקף של זעם שתסתלק ולא תבוא יותר.
פנתה אל המרפאה הזקנה וביקשה שתכין לה שיקוי שירפא את בעלה, ויחזור להיות עדין ואוהב כמו שהיה.
כן, אני יכולה להכין שיקוי כזה, אמרה המרפאה, אבל אני זקוקה למרכיב מיוחד, שאין לי. עלייך לטפס על ההר, למצוא את הדוב השחור, דוב סהר הירח, ולהביא לי שערה אחת מצווארו.
למחרת יצאה האישה אל ההר. היא החלה לטפס תוך שהיא מברכת את ההר ומודה לו על שהוא מניח לה לטפס עליו. היא טיפסה וחצתה את היער שבשולי ההר, המשיכה למעלה תוך שהיא ממשיכה להתפלל ולהודות לעצים, לאבנים ולהר על שמאפשרים לה לעבור. הדרך הלכה ונעשתה קשה. קוצים ואבנים שבדרך קרעו את ידיה העדינות ואת בגדיה. היא הלכה והתקרבה לפסגה וכבר הגיעה אל המדרון המושלג. רגילה רטובות וקפואות, עיניה כבר לא רואות מסנוור השלג, אך היא ממשיכה בדרכה.
בלילה מצאה מערה לישון בה, ולמחרת בבוקר המשכיה בדרכה למעלה.
עד מהרה גילה את טביעות רגליו של דוב סהר הירח בשלג. היא עקבה אחריהן והגיע אל מאורתו.
היא לקחה מהמזון שהיה לה ושמה בקערה שהביאה בפתח המערה, כשהיא עצמה מסתתרת במרחק מה משם. הדוב שהריח את ריח המזון, יצא מן המערה, התבונן ימינה ושמאלה, בחן את המזון מקרוב, ואז בלע הכל בביס אחד, שאג ונעלם במערה.
למחרת שוב שמה מזון בקערה בפתח המערה, אלא שהפעם עמדה במרחק קרוב יותר והתבוננה. והדוב שוב, הריח, יצא, בלע, שאג וחזר פנימה. כך חזר הטקס ימים רבים.
לילה אחד, החליטה שזה הלילה המתאים. שמה מזון בקערה ועמדה ממש ליד הפתח.
הדוב מריח את הריח ויוצא. הוא ראה לפניו את רגליה הקטנות ושאג. אך היא לא זזה. הוא התרומם על רגליו האחוריות ושאג. אך היא לא זזה. הוא שאג בקול רם יותר ושלח את זרועותיו קדימה, כשטפריו קרובים מאוד לראשה. היא רעדה מפחד אך לא זזה.
"בבקשה, דוב יקר" אמרה לו, "אני זקוקה לאחת משערות סהר הירח שעל צווארך כדי לרפא את בעלי".
הדוב חשב ונמלא רחמים. "בסדר" אמר, "נהגת בי יפה. קחי שערה אחת במהירות ותסתלקי מכאן". והוא הרים את אפו הגדול כלפי מעלה חושף את הסהר הלבן שעל גרונו. היא תלשה במהירות שערה. "תודה לך" אמרה, וקדה. הדוב רטן, ומיד פרץ בשאגה אדירה. היא נבהלה ונמלטה משם כל עוד רוחה בה.
רצה מהר ככל שיכלה חזרה אל המרפאה. בדרך נפלה פעמים רבות, בגדיה וידיה נקרעו, שיערה סתור, פניה מלוכלכים, אבל היא המשיכה בריצה.
"הבאתי את השערה!" קראה כבר מרחוק לעבר המרפאה שעמדה בפתח ביתה.
"היכנסי" אמרה לה המרפאה, "תני לי את השערה".
היא לקחת את השערה וזרקה אותה לאש.
"מה עשית!?" זעקה האישה בוכייה.
"הרגעי, אל תדאגי" אמרה המרפאה.
"האם את זוכרת כל צעד שעשית במעלה ההר? האם את זוכרת כל צעד שעשית כדי לרכוש את אמונו של הדוב? האם את זוכרת מה שהרגשת ומה שחווית שם על ההר?
לכי הביתה עם ההבנה החדשה שלך ונהגי כך בבעלך".