הערה:
*מטרת המאמרים להוסיף ידע. אין לראות במאמר כמאמר פסיכולוגי מקצועי וגם לא כסמכות מקצועית.
*כל הנאמר בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההפך.
*כל המתואר בין בני-זוג מתאים גם ליחסים בין הורים וילדים, וגם למערכות יחסים בעבודה, מטפל-מטופל, סוהר-אסיר, בקבוצות אחווה שונות ובקבוצות רוחניות שבהן יש יחסים של מורה-תלמיד, וכדומה.
אזהרה: מאמר לא פשוט לקריאה…
מאמר זה מסתמך על ספרו של Ross Rosenberg – The Human Magnet Syndrome פרק 11, ועל הדרכות שלו גם של אחרים ביו-טיוב (דר' ראמאני, פרופ' סם וקנין), וספר על כתות: Lalich, J. & Tobias, M (2006) Take Back Your Life: Recovering from Cults and Abusive Relationships. כמו כן, מובאות במאמר דוגמאות מהיכרויות אישיות שפגשתי בתהליכי ייעוץ. למי שמעוניין אני שמה כאן גם קישור לסרט גזלייט משנת 1940. לדעתי, כל מי שעובר גזלייטינג חשוב שיראה את הסרט.
מה זה גזלייטינג?
גזלייטינג זהו למעשה סוג של גניבת-דעת. זוהי אסטרטגיה סמויה, של התעללות נפשית לצורך שליטה, תוך שימוש בשקרים ומניפולציות פסיכולוגיות, לצורך שטיפת-מוח (או הנדוס תודעה), שהנרקיסיסט משתמש בה כדי לבלבל, לתעתע ולשתול רעיונות במוחו של הקורבן ולפגוע בתפיסת המציאות שלו.
במילים פשוטות, הגזלייטר אומר לך ש: מה שאת.ה רואה – זה לא מה שאת.ה רואה, מה שאת.ה שומע.ת – זה לא מה שאת.ה באמת שומע.ת, מה שאת.ה חושב.ת אינו נכון, מה שאת.ה מרגיש.ה – זה לא מה שאתה מרגיש.ה, ואני אגיד לך מה נכון, כי את.ה לא יכול.ה לסמוך על עצמך.
הוא עושה זאת על מנת לנטוע ולהשריש במוחו של הקורבן נרטיבים שיגרמו לו להאמין ש"יש משהו שלא בסדר איתי" ושיאפשרו לו לשלוט בו. הרעיון הוא לקחת מן הקורבן (בן-זוג, ילד, עובד) את הכוח שלו, את תפיסת המציאות שלו, למחוק את האישיות שלו, וללכוד אותו בתוך מערכת היחסים.
יש הרבה צורות של גזלייטינג, אבל בכולן יש חוט מוביל והוא לגרום לך להטיל ספק במציאות שלך.
(ממליצה לקרוא את המאמר "המטריקס של מערכת היחסים הנרקיסיסטית")
גזלייטינג זוהי למעשה "אלימות שקופה", שמה שמייחד אותה, שהיא נעשית מאחורי הקלעים, בצורה מסוות, כך שהקורבן עצמו, בהרבה מקרים, בכלל לא יודע מה קורה, ולרוב גם המשפחה והחברים שלו לא שמים-לב ולא יודעים מה מתרחש.
בדינמיקה הזאת של גזלייטינג ישנו אחד שהוא טורף (המתעלל), וישנו אחד שהוא הטרף או הקורבן.
(הערה: לעיתים גם המתעלל עצמו אינו יודע שמה שהוא עושה זה גזלייטינג. מבחינתו, המניפולציות שהוא עושה על אנשים ומצבים, כדי שיפעלו לטובתו, זה משהו שבא לו באופן טבעי, אינסטינקטיבי. יחד עם זאת, יש סוג נוסף של גזלייטינג, והוא הסוג הסדיסטי שנעשה בכוונה תחילה, מתוך רשעות ושנאה. לרוב, אצל רוב הגזלייטרים שני הסוגים מתערבבים).
התעללות נרקיסיסטית, תמיד מעורבת עם גזלייטינג.
ההתעללות הנרקיסיסטית היא מאוד אינטגרטיבית. זוהי רשת הארוגה מהתעללות פיזית, מילולית, רגשית, רוחנית. כל דבר, הכל, הופך להיות כלי-נשק להשתמש נגד הקורבן: האנשים שמסביבו (משפחה, חברים, אנשים ממקום העבודה), תחומי העניין שלו והתחביבים שלו, הפחדים שלו, סדרי העדיפויות שלו, החלומות והתשוקות שלו, אינפורמציה חסויה ששותפה ברגעים של אינטימיות, פצעי הילדות שלו והפגיעות הרגשית שלו – הכל, אבל הכל, יכול לשמש ככלי נשק להתעללות ולשליטה.
איך המתעלל מצליח לעשות את זה?
בגדול, בתהליך שטיפת-המוח, המתעלל גורם לבן/בת-הזוג שלו, לפנות נגד עצמו.
המילה שטיפת-מוח היא קצת טריקית, כי כשאנשים שומעים שטיפת מוח הם נוטים לראות את התופעה בצורה מאוד פשוטה ומעוותים את המשמעות שלה, כי בדרך-כלל המושג שטיפת -מוח מתקשר לנו עם קומוניזם או שבי ועינויים וזה מאפשר למכחישים להכחיש את קיום התופעה של "שטיפת מוח" בתוך מערכת יחסים בינאישית.
אנחנו מדברים כאן על מערכת שליטה והשפעה מאוד מתוחכמת של "המרה", כלומר סוציאליזציה מחדש, "חינוך מחדש". בהשתלטות נעשה שימוש בשיטות שלמראית עין נתפסות כתקשורת, אבל זוהי איננה תקשורת לצורך הידברות. ההיפך, מטרת התקשורת הזאת להרחיק ולמנוע הידברות. המטרה לתמרן את הקורבן במילים כדי למנוע ממנו להבין מה מתרחש וכדי לבלבל אותו יותר ויותר, וגם כדי לגרום לו להיות חסר-אונים ועוד יותר מבולבל כאשר מרחיקים ממנו כל מידע ממשי. האלימות נשארת סמויה ועמומה, אך היא פורצת החוצה מבעד לרמיזות, לכפלי-משמעות, לערפול ולהתחמקויות. זאת הסיבה שהיא מעוררת חרדה.
הגזלייטר רוצה ליצור שינוי בתפיסת העולם של הקורבן, לגרום לו לאמץ מערכת אמונות חדשה, גישות והתנהגויות חדשות, כשהמטרה היא "למחוק" את האישיות האינדיבידואלית של הקורבן ושיהפוך למעין "שלוחה" של המתעלל, שהאישיות שלהם "תתמזג". המתעלל צריך "לשבור" אותך כדי לשעבד אותך.
השינויים הללו הם תוצאה של "תכנות" מכוון באמצעות טכניקות שכנוע ושליטה התנהגותית. כדי ליצור "סוכן" שיעבוד עבורי, שימלא את הצרכים והרצונות שלי, אבל שיהיה "מאמין אמיתי", שיפעל מתוך "מסירות הלב" ובמחשבה ממוקדת רק על זה שהוא "עובד עבורי". כתוצאה מכך מתרחש בהדרגה שינוי משמעותי באישיות של הקורבן.
הטכניקות: מניפולציות רגשיות, שקרים, שכנוע נצלני, מסגור מחדש, יצירת תלות, ביטול עד כמה שניתן של מחשבה עצמאית ופעולות עצמאיות, ביטול של תחושת ערך ומסוגלות אישית, תובענות ודרישה להיענות לדרישות ולגחמות של המתעלל, לציות נוקשה, "שיהיה "פח זבל" שאפשר לזרוק לתוכו את הטינה והמירמור והרעילות שיש לתוקף בפנים, ביקורת בלתי פוסקת, האשמה בלתי פוסקת, ערעור תפיסת המציאות והתנהגויות ילדיות.
לעתים קרובות התוקף מתחיל את התהליך על-ידי כך שהוא מסתמך על איזושהי חולשה של בן/בת-הזוג
שיכולה להיות משהו קטן ולא משמעותית (כי למי אין חולשות כאלה ואחרות?),
או אפילו להמציא חולשה.
חלק מהתחכום שיש בתהליך הזה, שהוא בוחר להתביית על משהו שניתן להאמין בו.
(למשל אם יש לך ידיים שמאליות, או לא כל כך מסודרת, או לא בודקת את חשבון הבנק,
או שיש לך עמית בעבודה שיש לך קונפליקט אתו ואת משתפת אותו בזה,
או משהו שאת מבקשת עזרה כי את מתקשה בו…).
ואז הוא מתביית על משהו, מרחיב אותו, מגדיל אותו, ובונה עליו מגדלים,
ומשכנע אותך שיש לך בעיה, והבעיה הזאת הרבה יותר גרועה ממה שאת חושבת.
למשל, אם לבת-הזוג יש חרדה קלה
(יכול להיות אפילו חרדה חד-פעמית, או סוג של דאגת ייתר בתחום מסוים,
הוא יעצים את החרדה על-ידי יצירת תנאים סביבתיים ורגשיים
שיגרמו לזוגתו להיות יותר ויותר חרדה,
ואז ישתול במוחה את הנרטיב שהיא אדם חרדתי.
"את מפחדת מהצל של עצמך",
איך תיסעי לבד, כל דבר מפחיד אותך",
"אני לא מציע לך לנסות את זה כי זה עלול להסתיים ב…",
"את לא מבינה בזה אז איך תתמודדי אם יקרה כך וכך…".
ובאותו הזמן, שהטורף יוצר טריגרים לעורר ולהגביר את החרדה שלך,
ומדבר על זה כל שוב ושוב, ואחרי שתומרנת להאמין שהחרדה שלך בעייתית,
הוא מעמיד פנים שהוא אמפתי, והוא דואג לך ואכפת לו ממך.
והדבר הנורא בזה הוא שאת באמת מתחילה להאמין בזה ומזדהה עם הסיפור הזה שהושתל במוחך.
וכך חרדה קטנה יכולה להפוך לחרדה עמוקה שפוגעת בתפקוד.
אז איך זה שבת-הזוג של הנרקיסיסט הסמוי, המתעלל, נופלת בפח?
האם היא לא רואה, לא שומעת, לא מבינה?
איך הוא מצליח לעשות זאת?
בשלב הראשון הוא יוצר נרטיב (סיפור מסגרת).
הוא מתחיל בשטיפת-מוח והטמעה של רעיונות שהוא רוצה שתאמיני בהם:
"את טיפשה. את כל כך טיפשה שלא ייקחו אותך לעבודה הזאת."
"את מכוערת, אף אחד לא ירצה אותך."
"את שמנה. מי ירצה לצאת איתך?"
"את כל כך חסרת-בטחון והערכה העצמית שלך כל כך נמוכה, מי ירצה להיות חבר שלך?"
"את בזבזנית. צריך לעשות משהו עם הבזבזנות הזאת שלך."
"את רגישה מידי. זה לא טוב בשבילך להיות רגישה מידי. את צריכה להיפטר מאורלי הרגישה."
"את נאיבית מידי. כל אחד יכול לעבוד עלייך."
באופן שיטתי הוא אומר לך שהרגשות שלך לא נכונים,
לא נותן תוקף לרגשות שלך,
ומוכיח לך שכל התפיסה שלך את המציאות, שבגללה את מרגישה כפי שאת מרגישה, היא רק בדמיון שלך, ואין לה כל בסיס. ולכן אין בסיס לרגשות שלך.
הוא גם באופן שיטתי, כאשר יש לך דעה או תפיסה לגבי המציאות, הוא אומר לך שאת טועה, ובגלל שזה שיטתי, את לומדת לא לסמוך על הרגשות שלך, ולא לסמוך על האינטואיציה שלך.
הוא משתמש נגדך בשמות תואר או אפיונים מסוימים
(כמו, עצלנית, מרחפת, בזבזנית, חרדתית, לא-מפרגנת…),
כדי לתאר אותך גם בפנייך וגם מדבר עלייך בתיאורים האלה עם אחרים.
העניין האכזרי כאן הוא, שאלו לא באמת מאפיינים שלך.
ועכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות ואת בכלל לא כזאת.
אבל זה גורם לאנשים להאמין בזה ובסופו של דבר גם לך להאמין בזה.
ואז זה גורם לך לרצות כל החיים לעבוד על לתקן את החסרונות שלך.
לדוגמא:
אף שאת עושה את כל המטלות בבית
(והוא לא רק שלא ממש עוזר, גם לא מעריך וגם יש לו טענות),
ואין לך בגופך ונפשך אפילו גרם אחד של פינוק,
הוא קורא לך מפונקת ואומר לכולם שאת מפונקת.
זה מכניס אותך למעגל של להוכיח שאת לא מפונקת,
וזה גורם לך לוותר עוד יותר על עצמך ועל החיים שלך כדי למלא את הצרכים שלו.
ואחרי שהוא אמר לכולם שאת מפונקת, גם אחרים אומרים לך שאת מפונקת,
ואת מתחילה לקבל פידבק לא-נעים כאשר נפגשים עם חברים או עם המשפחה המורחבת,
והם מסתכלים עלייך בזכוכית מגדלת ובמשקפיים מעוותות,
כך שבכל פעם שאת יושבת ונהנית יחד עם כולם,
את מפונקת ומצפים ממך לקום ו"לשרת" (בשעה שאחרים שיושבים יחד איתך, הם בסדר גמור).
זוהי דוגמא לנרטיב שלילי שהוא משתיל במוחך ובאחרים,
שיחשבו שאת לא בסדר על ידי אינפורמציה שקרית.
זאת השיטה. הנרקיסיסט המתעלל חוזר על הנרטיב שהוא יצר שוב ושוב בווריאציות שונות,
ועם הזמן אף מגביר את העוצמה והכמות.
לרוב בת-הזוג, אינה "שומעת" את הנרטיב שלו.
היא כמו כבשה "תמימה" ההולכת לטבח, כי ההנמכה והאיון שלה (מלשון "אין"), נעשית בדרך שאינה נראית.
וכשהיא כבר כן "שומעת" משהו לא תקין, הוא שנראה לה שדיבר אליה לא-יפה, הוא אומר לה: "מה כבר אמרתי? בסה"כ אמרתי שאת…, וחוץ מזה אני אומר רק את האמת או אני אומר רק מה שאני רואה…"
כל הזמן הוא מזכיר לך, תוך שהוא מצביע על דברים שקורים כהוכחה:
"את רואה. את כל כך חרדה. תראי איך זה יוצר לך בעיות בעבודה".
"את רואה, את לא יודעת להסביר את עצמך ואנשים לא מבינים אותך."
"אולי יש לנו כאן הסבר למה אנשים לא אוהבים אותך."
דוגמא
משפטים שהוא כל הזמן חוזר עליהם, שמכילים בתוכם מערכת שלמה של מסרים שליליים, שכמו רעל חודרים טיפין טיפין מתחת לעור. בגלל החזרתיות הבלתי-פוסקת, מבנה המשפטים, טון הדיבור (המוסיקה של המילים) ושפת הגוף המאיימת, למילים ולמשפטים הללו יש השפעה היפנוטית, סוגסטיבית, והם ממש, אבל ממש, יוצרים תכנות מחדש של המוח.
"הקודים" הנרקיסיסטיים האלה, הופכים למערכת הפעלה אוטונומית שכבר נמצאת בתוכך.
לכן הפגיעה של המילים הללו כל כך קטלנית, פוגעת לטווח ארוך וקשה מאוד להכחיד את מערכת ההפעלה הזאת.
כתוצאה מכך, הגזלייטר יכול להפעיל אותך רק ע"י מבט מסוים או מילה או משפט.
הוא לוחץ לך על כל הכפתורים ממש בקלות. שלא לדבר על פגיעה קטלנית בביטחון ובתפיסת העצמי.
מה שמדהים הוא, שכל הגזלייטרים אומרים, פחות או יותר, את אותם המשפטים. כאילו שהם למדו באותו "בית-ספר". משפטים אלה ודומים להם ניתן לשמוע לא רק בזוגיות אלא גם בין הורה לילד, ובסוגים שונים של יחסים.
להלן משפטים שאספתי מפי הלקוחות שלי:
"למה לא עשית…?"
"אי אפשר לסמוך עלייך."
"כמה פעמים בקשתי ממך?"
"למה לא הבאת…?"
"לא אכפת לך ממני."
"את לא מסתדרת עם אף-אחד."
"את אגואיסטית, עסוקה בעצמך, אם רק היו יודעים מי את באמת…"
"את לא באמת רוצה שאני אגיד לך מה אני חושב עלייך."
"את פשוט מפונקת."
"את לא יודעת להסתדר עם כסף."
"את לא יודעת לנהל כספים."
"יש בך טירוף."
"את הוזה."
"את בלתי נסבלת."
"את צריכה להגיד לי תודה."
"מי כבר השפיע עלייך."
"לא, את לא רוצה לבכות עכשיו."
"את לא אחראית."
"את עצלנית."
"את מסבכת."
"את בייכנית."
"את לא מתחשבת."
"את בעייתית."
"את ממציאה דברים."
"את לא מסוגלת ל…"
"ממתי את מבינה ב…?"
"את לא פיסיקאית."
"את לא מנהלת. אין לך יכולת לנהל אנשים/דברים."
"אין לך בכלל מודעות לעצמך."
"את לא מושכת."
"את לא נשית מספיק."
"את חיה ללא דאגות. אני דואג להכל."
"שום דבר לא מעניין אותך."
"את לא רואה מה נעשה סביבך."
"במשפחה שלך כולם…"
"אף אחד לא מכיר אותך כמוני."
"את משוגעת. צריך לאשפז אותך."
"כולם יודעים שאת משוגעת, רק את לא."
"את לא יכולה בלעדי."
"בלעדי את לא שווה שום דבר."
"אני יותר מידי טוב בשבילך."
"את כלום ואת שום-דבר."
"את לא מבינה כלום מהחיים שלך."
"אין לך לאן לרדת יותר. את בתחתית."
"איפה תמצאי גבר שירצה אותך כמוני. אני רוצה להיות אתך כל חיי."
"תפתחי את העיניים. את לא רואה מה יש לך ביד (מתכוון לעצמו)."
"אם היינו יותר צעירים לא הייתי נשאר איתך."
"את יותר מידי נחמדה לכולם. את צריכה להיפטר מ'חדוה הנחמדה'."
"אם את אוהבת אותי אז את צריכה ל… " (כאן בא פירוט של איך את צריכה להתנהג).
"אני לא רואה איך אני סולח לך על זה, לעולם…"
"כולם מנצלים אותך, תפסיקי להיות כל כך טובה לכולם."
"אני רוצה שתבטיחי לי ש…" (והוא לא מרפה את שתבטיחי).
"תפסיקי עם הלימודים האלה. הם לא נותנים לך שום-דבר."
"תפסיקי להקשיב למה שאנשים אחרים אומרים לך. הם לא רוצים בטובתך. אני לטובתך."
"את לא מדברת יותר עם …!"
"אל תהיי בקשר עם החברה הזאת."
"אני מאוד מאוכזב ממך."
"תבדקי את עצמך."
"זה לא טוב לך."
"את הבאת אותי למצב הזה."
"עברת את הגבול, אבל אני אצטרך למחול לך."
"את תשלמי על זה, זה יעלה לך ביוקר…"
"בואי, תתחייבי לי שתמיד/אף-פעם (איזשהו תנאי שאת צריכה לעמוד בו)."
"לא, לא, את תתחייבי עכשיו!"
"אני פוחד מכל הגורואים האלה שמשפיעים עלייך."
""זה מישהו אחר מדבר מהגרון שלך."
"מאז שאת הולכת אליה (אל הפסיכולוגית) את… בטח היא דוחפת אותך לגירושין."
"אני אדאג שהפוקוס יחזור לאן שהוא צריך להיות."
"… שזה לא יגרום לך לעוף על עצמך."
"מה את מבינה? את לא יודעת להחליט אם הדף יהיה בצד הזה או בצד הזה."
"כמה פעמים צריך להסביר לך ושום דבר לא נלקט?"
"את הורסת את הילדים שלך."
"תקשיבי, הלכתי למומחים וכולם אמרו פה-אחד: היא לא שפויה."
"אם היית יודעת מה אמא שלך אמרה עלייך היית מתאבדת."
"זה (על משהו שאת אומרת שחשוב לך) כל כך לא חשוב ביחס לתמונה הגדולה."
"תראי מה גרמת לי לעשות."
"איזה חבל, אם רק היית מסכימה לטפל בעצמך."
הוא אומר להורים שלך: "היא לא שפויה הבת שלכם."
הוא מזמין אותך לשיחה שמטרתה "ליישר אותך": "בואי החוצה" (גינה/מרפסת) או "בואי לחדר".
"בואי, תסלחי לעצמך, תמחלי לעצמך, בואי, את אהבת חיי, אם ילדי."
"את זונה, שרמוטה… שכבת עם כל העיר."
"בסוף תראי שרק אני צודק."
"את מדברת שטויות. אין לך שום דבר חכם להגיד."
"יש בי המון אהבה לתת! המון! אבל אני לא יכול לתת את זה, אני צריך תנאים מסוימים… ודיברנו על זה. ואני לא מבין למה אין אותם. זה ממש פשוט…"
"את לא רואה אותי, רק את עצמך."
"תתמודדי עם ההשלכות של המעשים שלך."
"אני אדאג שהכל יישאר פה בבית, ששום דבר לא ידלוף החוצה."
"את תצטרכי לתקן את המצב, כי אני לא מוחל על זה, שתדעי."
"אני רוצה לחזור להיות כמו בהתחלה. למה את לא יכולה לחוזר למה שהיית?"
"אני רוצה למצוץ לך את הדם." (הוא מבטא כך את התשוקה כלפייך).
"אני סימנתי אותך, את בבעלותי."
"הלוואי והיית שולטת על עצמך יותר."
"מה שהיה לא יחזור לעולם."
"תסתכלי לי בעיניים, תגידי לי…"
"תסתכלי על עצמך, 100ק"ג של תסכול ושנאה עצמית שמחפשים קורבן בחוץ."
"ועכשיו תרוצי ותספרי לחברות שלך…"
"עד עכשיו דאגתי לך מעכשיו אני דואג רק לעצמי. הגיע הזמן שאני אבחר בעצמי …"
לדוגמא – איך המשפטים האלה עובדים:
"אם היה אכפת לך ממני…"
מערכת המסרים שיש בתוך המשפט הזה היא:
1. לא אכפת לך ממני.
2. את צריכה להוכיח לי שאכפת לך ממני / שאת אוהבת אותי.
3. כדי להוכיח לי שאת אוהבת אותי את צרכיה להיות/לעשות א',ב', ג'.
וככה, מבלי לשים לב את נכנסת לעמדה של "להוכיח שאת אוהבת, להוכיח שאכפת לך".
העמדה הזאת היא 'בור ללא תחתית'. תמיד תהיי 'לא מספיק טובה' והדרישות לעולם לא תגמרנה.
"אף אחד לא מכיר אותך כמוני…"
מערכת המסרים שבתוך המשפט הזה:
1. את כולך שקר אחד גדול, העמדת פנים.
2. את מסתירה את האני האמיתי שלך, אנשים חושבים שאת נחמדה.
3. את 'רעה' (או טיפשה או משהו אחר, או הכל ביחד…).
4. אני רואה אותך ויודע שאת 'רעה'.
5. אם אני אספר לכולם מי את באמת אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך, אף אחד לא יאהב אותך.
6. את בכלל צריכה להודות לי שאני נשאר עם אחת כמוך.
"כל דבר צריך להגיד לך שלוש פעמים…"
מערכת המסרים שבתוך המשפט הזה:
1. את סתומה, לא מבינה מה מדברים אלייך.
2. את לא אחראית, אי אפשר לסמוך עלייך.
3. את לא זוכרת מה שמדברים אלייך.
4. את לא עושה מה שמבקשים ממך.
כשאת מתעצבנת מהמשפט הזה (כי הוא ממש לא נכון) אז הוא יגיד:
"מה כבר אמרתי?
בסה"כ אמרתי שכל דבר צריך להגיד לך שלוש פעמים.
וזה גם נכון.
תבדקי את עצמך למה זה כל כך מעצבן אותך…"
"בואי, תסלחי לעצמך, תמחלי לעצמך, בואי, את אהבת חיי, אם ילדי."
יש כאן משפט אחד המכיל שני מסרים הפוכים זה לזה:
תסלחי לעצמך, תמחלי לעצמך (חזרה פעמיים על המסר לחזק אותו) על כך שאת עושה כאלה "חטאים", שאת כזאת נוראית.
ובחלק השני "את אהבת חיי, אם ילדי" (שוב מציין שני דברים לחזק את המסר) שאומר שאפילו שאת כזאת נוראית שאת צריכה לסלוח לעצמך, אני אוהב אותך ורוצה אותך. שימו לב שהוא משתמש במילים שהן "קלישאות" שאין שום דבר מאחוריהן אבל הוא יודע שהמילים הגדולות האלה משפיעות עלייך.
"מאיפה את יודעת? בדקת את זה?"
כשאת מביעה את דעתך על משהו…
זוהי שאלת התרסה שמבטלת את דעתך ויוצרת חוסר בטחון והטלת ספק בהבנה שלך את המציאות.
המסר הסמוי בשאלה התמימה לכאורה הוא:
את לא יודעת על מה את מדברת.
הדברים שאת אומרת אינם מבוססים על שום דבר ואין להם תוקף.
קחו את הדוגמאות האלה, ותכפילו אותם פי מאה. גם בווריאציות של המשפטים, גם בצירופים שלהם וגם באינטנסיביות שהם נאמרים. והעניין הוא שהאמירות הללו הן כמו הרעלה רדיואקטיבית: לא רואים את זה, לא מריחים את זה, לא שומעים את זה. אבל זה משפיע עלינו באופן קטלני.
דבר נוסף, לכל המשפטים והאמירות הללו יש גם אלמנט "חינוכי":
ללמד אותך איך את צריכה להתנהג (או מה לא לעשות), בעתיד, כדי לרצות אותו…
כאשר הנרקיסיסט, המתעלל, כבר השריש במוחך את הנרטיב, הוא מוכיח לך ומראה לך כל הזמן שיש לך את הבעיה הזאת, או האופי הזה, או ההתנהגות הזאת, או חוסר הבטחון הזה…
ואז הוא מתנהג כאילו הוא "המגן" שלך, הוא האדם הנחמד שמעולם לא יעזוב אותך.
"אבל אני אוהב אותך ואני תמיד אגן עלייך".
"יש לך רק אותי".
הוא גורם לך להאמין שהוא בעל הברית היחיד שלך.
כלומר, אפשר לתאר את זה כך, שהוא תופס אותך בגרון וכל הזמן חונק יותר ויותר.
ובכל הזמן הזה, אינך רואה שזה קורה. את באמת מתחילה להאמין שאת הבעייתית.
הוא עושה מניפולציה על הסביבה (למשל משנה משהו בסביבה, מסתיר חפצים וכדו') ואז מכחיש שהוא עשה את זה. לדוגמא, אם שמת את מפתחות הרכב על השידה בכניסה (את שמה אותם תמיד שם) וכשאת רוצה לצאת הם לא נמצאים. "ראית את המפתחות של הרכב?" את שואלת אותו. "לא, לא נגעתי בהם" הוא אומר. כאשר למעשה הוא החביא אותם. ואת אומרת לעצמך "מה קורה לי? אני לא שמה דברים במקום או לא זוכרת איפה אני שמה דברים" כי התופעה הזאת חוזרת ונשנית עם כל מיני חפצים "שזזים מהמקום שלהם". השאלה "מה יוצא לו מזה?" למה הוא עושה את זה? התשובה היא שזוהי דרך לשגע אותך, לגרום לך להטיל ספק בעצמך ובזיכרון שלך, לגרום לך לחשוב שאת "מאבדת את זה".
השאלה היא, איך אף אחד לא רואה את זה?
כאן זה נעשה באמת קריפי.
הנרקיסיסט, המתעלל, מבודד את הקורבן.
גזלייטינג דורש בידוד מהמשפחה המורחבת ומחברים.
הוא יוצר את הבידוד בשתי דרכים:
- הוא גורם לך להאמין
ש"אף אחד לא אוהב אותך".
"את ככה וככה, מי ירצה להיות איתך?"
"אחותך מקנאה בך, תזהרי ממנה."
"החברות שלך מקנאות בך. לאף אחת אין את מה שלך יש."
"אפילו המשפחה שלך לא לטובתך. תראי איך הם מקפחים אותך/ לא מתייחסים יפה/ לא נותנים מספיק/ מעדיפים את אחיך/ מרכלים עלייך/ מזלזלים בך וכו' וכו' וכו'"
בפרק ב': "הילדים שלך מנצלים אותך/מזלזלים בך."
- הוא גורם לאנשים להפנות לך עורף על-ידי שקרים וסיפורים מעוותים.
האסטרטגיה שלו היא "הפרד ומשול", ליצור יריבויות.
הוא יספר לחברה הטובה שלך משהו בסוד, שהיא לא יודעת עלייך, ויגיד שאת כזאת וכזאת,
ו/או גם לאחותך ובכלל לכל מי שבסביבה הקרובה שלך.
ככה הוא יוצר לך תדמית שתיצור אנטגוניזם (התנגדות) כלפייך.
והוא ישביע אותם לא לספר לך כי נורא תפגעי.
הוא ישתמש בשקרים כדי להסית אותך נגד אותם אנשים בדיוק.
למשל, יכול להגיד לך שאחותך מחזרת אחריו ועושה לו סימנים בעלי כוונות רומנטיות,
וכנ"ל לגבי החברה הטובה שלך, כדי שאת בעצמך תאבדי את האמון בהן,
תראי בהן אויבות ותתרחקי מהן, ובכך תפסידי את מקור התמיכה החזק ביותר שלך.
ובאותו זמן, זה מעלה את ערכו. הוא נתפס בעינייך נאמן, כי הוא גילה לך "סוד"
וגם נתפס בעינייך שווה, מישהו שנשים אחרות רוצות אותו עד כדי כך שמוכנות לבגוד בך.
- הוא משתמש באנשים אחרים כדי להתעלל בך באופן עקיף.
אנשים אלה נקראים בשפת הפסיכולוגיה העממית Flying Monkeys (ראה ויקיפדיה).
(אקרא להם "הקופים המעופפים").
"קופים מעופפים" זהו מושג שמשתמשים בו בהקשר של התעללות נרקיסיסטית.
אלו הם אנשים שפועלים בשמו או בעבורו של הנרקיסיסט,
כלפי צד שלישי (הקורבן) בדרך-כלל בעקבות קמפיין של הכפשה
שהנרקיסיסט עשה באופן שיטתי כלפי הקורבן שלו, והם באמת מאמינים לסיפורים שלו.
המושג "קופים מעופפים" שאול מהסרט "הקוסם מארץ עוף" משנת 1939,
שבו הקופים המעופפים הם הזרוע המבצעת שמוציאה לפועל
את המעשים הרעים של המכשפה המרשעת מהמערב.
אנשים אלו, שהנרקיסיסט עשה עליהם מניפולציה, והם מאמינים לאישיות המזוייפת שלו,
הופכים להיות קבוצת התמיכה שלו, ועוד זרוע מבצעת להוסיף לעינוי של הקורבן.
ההתנהגות שלהם יכולה לכלול: ריגול, הפצת רכילות, איומים,
להציג את הנרקיסיסט כקורבן וכמסכן ואת הקורבן האמיתי מציגים כ"טורף".
ייתכן ו"הקופים" ינסו לשכנע אותך שהנרקיסיסט עצמו אינו מעורב בכלל,
ובדרך-כלל אין להם עצמם מושג שהם "מנוצלים".
בקיצור, הוא יגרום לכך שאו שאנשים יתרחקו ממך, או שאת תתרחקי מהם.
ובעיקר חשוב לו לנתק ממך את מערכות היחסים שיכולות לתמוך בך.
מאותה סיבה הוא יגרום לה להפסיק טיפול, או להפסיק לקחת תרופות,
או שיגרום לך להתפרץ בהתקפי-זעם ואז לומר לך שאת משוגעת, וצריכה אשפוז.
כל דבר שהוא יכול למצוא אצלך כ"חולשה" ישרת אותו לצורך שתילת נרטיבים מחלישים: ערך עצמי, דימוי גוף, בעיות פסיכולוגיות, קושי בעבודה, קונפליקטים עם הילדים, תפקוד בבית. לא צריך להתאמץ, כי לכולנו, מעצם היותנו אנושיים, יש חולשות, נפילות, קשיים, ומשברים רגשיים.
את נתונה לביקורת בלתי-פוסקת. והביקורת נאמרת בביטחון מלא, כעובדה גמורה שאין עליה עוררין.
יש לו רק טענות ותביעות והוא מטיח בך עלבונות לעיתים קרובות. מהר מאוד זה מתחיל לחלחל ואת מתחילה להאמין לביקורת הזאת. הוא כל כך מתוחכם ויש לו יכולת לנמק ולהסביר כל דבר בצורה כל כך משכנעת גם אם זה משהו מופרך לחלוטין. אפילו שבתוכך, הבטן שלך מרגישה שזה לא נכון, כל התפיסה שלך את עצמך מתערערת. כל הדברים שאת מאמינה בהם, הדברים שאת יודעת על עצמך – התפיסה שלך נסדקת עד לשלב שכבר אין לך תפיסה משלך על שום דבר. את מתחילה לשנוא את עצמך ואת המצב שבו את נמצאת אבל את כבר מאמינה לגמרי שאינך יכולה לצאת מזה.
אפשר לדמות את ההשתלה של הרעיונות במוח של הקורבן, לווירוס במחשב.
ברגע שהאקר החדיר וירוס למחשב, ואז הווירוס הזה משכפל את עצמו,
מפיץ את עצמו ומשחית את התיקיות, וגורם למחשב לעבוד בדרך שהגזלייטר רוצה שהוא יעבוד.
וככה שולט בו מרחוק.
הווירוס מתוכנת מלכתחילה לחדור, לשנות ולהשחית את התכנה.
הוא מזהם את המחשב, משתלט על מערכת ההפעלה,
כך שהמחשב כבר לא עובד עבור הבעלים שלו (בת-הזוג, למשל) אלא עבור ההאקר.
כל זה סמוי. בעל המחשב עדיין מאמין שהוא שולט במוח שלו
ומתעלם מן העובדה שמישהו השתלט על המחשב.
ואם נדמה את זה לווירוס ביולוגי,
ככל שהווירוס נשאר בגוף של הקורבן, ומתחזק, הוא מתחיל להשפיע גם על מערכות אחרות,
והמשאבים הפנימיים (המערכת החיסונית) שלה/שלו לא יכולים להלחם בווירוס הזה,
במיוחד אם חסרה אהבה עצמית והערכה עצמית.
בתהליך הזה, הקורבן מתחילה לראות את "הבעיות שלה", מתחילה להזדהות איתן, ומתחילה לאבד תקווה שזה יכול להשתפר.
כי בסופו של דבר, הקורבן התנתקה מהעצמי שלה,
הזהות שלה כבר אינה מבוססת על המציאות,
לקחו ממנה את המשאבים החיצוניים גם (חברים ומשפחה)
והיא באמת מאמינה שאדם היחיד שיאהב אותה ויטפל בה,
זה האחד שעושה לה את הגזלייטינג.
עדות אישית:
הוא מכניס לי דברים לראש: "את נוסעת כמו משוגעת","את לא יכולה לחיות בלי קפה". דברים כאלה שחוזר עליהם כל הזמן.
כל הזמן הסתובבתי והאשמתי את עצמי בדברים שאני לא. והאמנתי שהוא צודק.
שאלתי את עצמי: "למה את לא מרוצה?" "תהיי יותר טובה".
פתאום פתחתי את העיניים. התחלתי לכעוס על עצמי שאני לא מבינה, כי הוא אומר לי 'אשתי אהובתי'.
הוא הצליח להפחיד אותי שאם דברים לא ישתנו הוא יקום ויעזוב.
השיטה העיקרית שלו הייתה ביקורתיות. אני צריכה לאכול בריא, אני צריכה לעשות ספורט, אני צריכה להשקיע יותר בבישול שהאוכל יהיה טעים ומושקע, אני צריכה לצאת לטבע, אני צריכה לדעת להיות עם עצמי. הכל היה אומר בצורה שזה נשמע למעני. הוא לא אמר "את אפס" או "את שמנה" אלא "יעשה לך ממש טוב אם תאכלי פחות שוקולד", "למענך את צריכה לעשות… (והייתה רשימה של דברים). הדבר המבלבל היה, שלכשעצמם אלו דברים טובים. הם באמת דברים שיכולים לעשות טוב. אנחנו כבר כמה שנים גרושים ואני "שונאת" לעשות את כל הדברים האלה אפילו שאני יודעת שזה יעשה לי טוב, כי הם מחוברים לקול שלו ואני לא מצליחה לנתק אותם מהקול שלו. למרות שבישלתי בריא, שהייתי יוצאת להליכות, שלא נגעתי בממתקים ורק שקדים ותמרים, לא תפסתי את עצמי אוכלת בריא, למשל. תמיד אני כישלון, תמיד לא מספיק טובה, תמיד דרישה מעיקה ובלתי פוסקת. היום כאני רוצה לעשות דברים שעושים לי טוב, נניח פילאטיס, נניח לשחות, לצאת עם הילדים לקמפינג, זה מכווץ אותי במקום להרחיב לי את הלב. איכשהו הוא בחר את כל הדברים שעושים לי טוב: טבע, יצירה, מים, כל הדברים של גוף-נפש וגרם לי שתהייה לי התנגדות אליהם, מחסום אליהם.
אני קולטת עכשיו, כשאני מספרת לך את זה, שעד עכשיו, שלוש שנים אחרי הגירושין, הייתי עסוקה מאוד בלשבור את החוקים שהוא קבע: אסר עלי כל מיני דברים כמו לא להשתמש במיקרוגל, לא לקחת כדורים, כמו לא לקנות טבעול או לא לתת אוכל מוכן לילדים, ודברים כאלה שהיה אסור, והוא הצליח לשכנע אותי לרמה כזאת שכבר האמנתי בזה לחלוטין. היה לי קשה לשבור את האיסורים האלה. הוא כבר לא גר פה ואני עדיין חייתי בשבי של החוקים האלה. עכשיו אני מבינה שיש עוד כל כך הרבה דברים שמפעילים אותי, שאני עדיין שומעת את הקול שלו בראש שלי. פתאום הבנתי שיש גם חוקים של "כן", מה אני כן צריכה לעשות. לעשות לטובתי כמובן. זה היה כל כך מתוחכם שרק עכשיו אני מבינה כל ה"לטובתי" היה עוד טקטיקה להעביר עלי ביקורת ולומר לי שאני לא מספיק טובה. העבודה שלי עכשיו לנתק את העשייה של הדברים הטובים האלה מההקשר שלו ומהתחושה שהטמיע בתוכי שאני כישלון.
ואז אחרי שהיא עברה לגמרי שטיפת-מוח, והיא בשליטתו, הוא מתחיל לפעול ללא-חשבון.
הוא ינהל רומן מחוץ לנישואין,
הוא יכול לאבד שליטה בסוג של התמכרות,
הוא ימנע ממנה משאבים כלכליים,
הוא יבקש ממנה לדווח לו על כל דבר שהיא עושה,
הוא יעקוב אחר שיחות הטלפון שלה (עם מי דיברת? אמרתי לך לא לדבר עם X כי היא רוצה ברעתך ואת לא מקשיבה לי…),
והוא למעשה ינהל אותה ברמת המיקרו, בדברי היומיומיים.
והאבסורד הוא שהיא חושבת שהיא הגורם לבעיה, והיא מפחדת לאבד אותו.
כי אז, מי ידאג לה? ולכן היא נאחזת באדם שפוגע בה.
דוגמא:
את תופסת אותו בבגידה (או אפילו משהו אחר), ומתעמתת אתו.
ואז הוא מגביר אל הגזלייטינג:
"את יודעת כבר שיש לך בעיות עם החשיבה שלך",
"את יודעת שאת הוזה".
והוא הופך את זה כך, שאת מטילה ספק בתפיסת המציאות שלך.
דוגמא (ראו את השלבים של התהליך):
- הוא משכנע אותך להתפטר מהעבודה (מכל מיני נימוקים לטובתך:
"את יותר מידי טובה בשבילם, לא יודעים להעריך אותך,
תחפשי משהו שיהיה לך יותר קל" "בשביל המשכורת שאת מרוויחה עדיף שתהייה אמא
במשרה מלאה עד שהילדים יגדלו קצת" וכיוצ"ב). - ואז אחרי שאת עוזבת את העבודה הוא מכחיש שהוא אמר לך לעזוב.
- ואז מתחיל להגיד לך שאת עצלה ולא טובה בשום דבר.
- ואז, את מתחילה לחפש עבודה, שזה דבר קשה בפני עצמו,
והוא כל הזמן מוריד לך את הביטחון ונותן לך עצות (לטובתך)
שמנטרלות כל סיכוי למצוא עבודה, ומוכיח לך שאת לא שווה ושאף אחד לא ירצה אותך.
ואת כבר לא עובדת תקופה… - את מתחילה להאמין לדברים האלה לגבי עצמך. הביטחון שלך ברצפה.
- הוא אומר לאנשים מסביב שאת עצלה, שעזבת עבודה מבלי לחשוב על העתיד, ובניגוד לעצתו…
- הוא גורם לך להאמין שאנשים אחרים (ההורים שלך, אחותך, החברים…)
מסכימים אתו בעניין הזה. הוא יצטט את מה שהם אומרים לגבייך, כדרך לפגוע ולבייש אותך. - את מפנימה את התיאור הכוזב של המתעלל לגבייך.
שימי לב שיש כאן מפעיל של תיאטרון בובות שמושך בכל החוטים…
דוגמא:
- הוא אומר לך שאת מוזרה ולא יודעת להסתדר עם אנשים.
- לפני שאת תפגשי אנשים חדשים (נגיד חברים שלו, או אנשים מהעבודה שלו שאת לא מכירה), הוא כבר הכין אותם לגבייך. למשל "היא חומרנית מאוד, רק כסף מעניין אותה" או "היא אוהבת את עצמה ברמות-על ואף אחד לא מעניין אותה".
- ואז כשאת פוגשת את האנשים, את לא יודעת שיש להם כבר דעה קדומה עלייך, ואת מרגישה לא-נוח, כי את קולטת שהם מעט "מרוחקים" או "זהירים" אתך.
- וכשאת חוזרים הביתה הוא נותן לך את זה כהוכחה שיש לך בעיה חברתית ואנשים לא מחבבים אותך.
- וזה עובד טוב עם הרצון שלו למנוע ממך ליצור חברויות. כי חברים "חיצוניים" מחלישים את האסטרטגיה שלו.
- הוא יגיד: מזמינים אותך כי מרחמים עלייך", הם חברים שלך רק כי הם רוצים ממך משהו", "כולם משקרים לך ומעמידים פנים לידך", X אמר לי שהוא דיבר עם Y והיא אמרה עליך ש…" ככה הוא יוצר פרנויה וחוסר בטחון, ולוקח ממך את כל האינסטינקטים שלך.
דוגמא:
ובתוך כל ההתעללות הזאת, כל התפרצות שלך, פחד, חשש, הוא ישר מתייג אותך:
פסיכית, פרנואידית, היסטרית, לא-נורמלית, את צריכה לקחת תרופות,
את פסיכית כמו אחותך, כל המשפחה שלך משוגעים,
אבא שלך כל החיים בגד באמא שלך – ואת זה הוא אומר במסווה של דאגה,
של "אני אוהב אותך ורוצה בטובתך".
דוגמא:
הוא יודע כיצד לגרום לך להתפרצות, ואז כשאתם בציבור הוא לוחץ על הכפתורים שלך,
ואת נוגסת בפיתיון ומתפוצצת. ועכשיו הוכחת לו וגם לכל העולם וגם לעצמך,
שאת לא יכולה לשלוט במזג שלך ושאת זאת שאלימה ולא הוא. והוא עוד יכול להגיד לך: "זה לא היה יוצא אם זה לא היה לך בפנים", ואת מרגישה בושה. ובסופו של יום את חושבת שהוא צודק. "אני לא שולטת בעצמי".
לתגובה התוקפנית של הקורבן, לאחר שמוציאים אותה מדעתה, קוראים "אלימות תגובתית".
דוגמא
הוא מנמיך, מעליב, פוגע אפילו ללא מילים. באמצעות הבעות פנים, או תנועות יד.
למשל, הוא מסתכל עלייך, מודד אותך בעיניים, לפני שיוצאים מהבית, לא אומר מילה, אבל הבעת פניו משדרת "תראי איך את נראית" או "זה הכי טוב שאת יכולה? או "נו טוב, אין מה לעשות איתך". הוא לא אומר את המילים האלה, המסר עובר דרך הבעות פנים של זלזול, דחיה ואפילו גועל…
נימת הקול גם היא מרמזת על טענות שאינן נאמרות ו/או על איומים מסווים. קול קר, אטום, חד-גוני שאין בו כל נימה רגשית. זהו קול מקפיא, מדאיג או לחילופין קול רווי לעג ובוז. נימת הקול הזאת מעמידה אותך מיד על המשמר ומעוררת פחד.
מבט – הוא משתמש במבט מאיים, נוקב וגורם לך להרגיש לא נוח, לשאול את עצמך "מה עשיתי לא בסדר?"
דוגמא
הוא מתחמק מכל שאלה ישירה. עיקר התקשורת שהוא יוצר היא בהערות אגביות פה ושם. שום דבר אינו נאמר במפורש. הכל נרמז בחצי-פה, במשיכת כתפיים באנחה. זה גורם לך לתהות ולרצות להבין: "מה עשיתי?", "מה יש לו נגדי?". מאחר ששום דבר לא נאמר לך במפורש, אפשר להאשים אותך בכל דבר.
כאשר יש נושא שאת רוצה לדון עליו הוא מתכחש לטענות שלך או מתכחש לכך שיש בכלל בעיה. זה משתק אותך כי אינך יכולה להתגונן. סירוב לדון בבעיה ולחפש לה פתרון כמוהו כהתקפה. אילו הסכסוך היה גלוי אפשר היה לדון בו ואולי למצוא פתרון, אך בתקשורת אלימה כזאת, נמנעת ממך האפשרות לפתח את הנושא, לחשוב, להגיב להבין. הסירוב הזה לקיים דו-שיח, מאיין אותך. מצד אחד הוא יכול להטיל עלייך אשמה, אך מצד שני אין לך זכות שקולך יישמע וגרסתך אינה חשובה או רלוונטית והוא אינו מוכן לשמוע אותך בכלל.
דוגמא
הוא בכוונה משתמש בשפה מעורפלת ולא מדויקת שמחוללת בלבול. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים מבלי לסכן את התדמית הטובה שלו. הוא יכול לא לסיים משפטים, להשאיר רמזים תלויים באוויר, לומר דברים שאין קשר ביניהם. למשל: הוא כועס על משהו או מסרב להיענות לאיזו בקשה שלך. ואת שואלת אותו "למה?" והוא אומר: "את צריכה לדעת!". ואת ממשיכה לשאול: "אבל אני באמת לא יודעת" או "אני לא מבינה" ואז הוא יגיד לך "אז תתאמצי יותר!" ובכך מעורר אצלך רגשי אשמה שעשית או אמרת משהו לא בסדר ואפילו אינך יודעת מה.
דוגמא
הוא משתמש במסרים עקיפים ובהכללות ובכך ההתקפה שלו היא עקיפה וכאילו לא עלייך. למשל:
"נשים הן…"
"אימהות עובדות מזניחות את הילדים"
"מנשים צריך להיזהר כי…"
ואז, אם את מוחה הוא יגיד: "ברור שאני לא מתכוון אלייך", "את נעלבת מכל שטות".
עדויות אישיות:
הוא כל הזמן מנסה לתפוס אותי בדברים שאני לא בסדר. אורב לי בפינה. אני מרגישה שכשהוא בבית, הוא כל הזמן מסתכל עלי וממש מחפש. והוא כועס כאשר אינו תופס. הוא פשוט מחפש לגיטימציה להגיד שאני לא בסדר על דברים שהוא ממציא. הוא סטוקר. הוא הולך אחרי בשקט כמו חתול לראות מה אני עושה. אם למשל, הלכתי למטבח, הוא יבוא כאילו לזרוק משהו לפח…
ברגע שאני ככה סגורה, ברורה וחד-משמעית ומעמידה גבולות, הוא נטרף ומתחיל לחפש אותי. הוא לא רגוע, מסתובב בבית כמו חיה פצועה ולא מדבר – רק בשביל לתפוס אותי שמה משהו לא במקום.
הוא נורא ביקורתי. פתחת חלון, סגרת חלון, דברים מהסוג הזה. הגיע מצב שהבנות שלי אומרות לו "אני עשיתי את זה", ואז זה בסדר.
את כל הזמן מרגישה מותקפת, ללא הפסקה. מעניש אותך כדי ללמד אותך לקח, מבטיח לך שתראי שחור, שיהיה לך שבוע גיהינום, נועל בחדר ולוקח בכוח את הטלפון כדי שלא תוכלי ליצור קשר עם אף אחד, מחביא את מפתחות הרכב, לוקח את הארנק, מנסה למנוע ממך ללכת לעבודה, ליצור קשר עם המשפחה – זה העונש שלך. ולמה הוא עושה את זה? כי הוא יכול. כי יש לו שליטה. כי הוא הבטיח שהוא יראה לך ועכשיו הוא מקיים את ההבטחה שלו.
משתמש במילים סתומה, מפגרת באופן יומיומי, קליל. כשאני מבקשת שלא ישתמש במילים האלה הוא אומר לי "אבל זה בצחוק".
בביקורים שלי בביתו, היו הערות בלתי פוסקות "אל תשבי עם הג'ינס על המיטה", "למה השארת את המקרר פתוח", "אני מכבה אחרייך את האורות", "אני יודע בדיוק איפה את נמצאת בבית".
אין ויכוח שאני יכולה להיות צודקת. כל ויכוח זה חיים ומוות – חייב לנצח.
אחרי הוויכוחים היה יוצא עם כלל חדש שהייתי צריכה להסכים או לקחת את הדברים ולעוף.
אם נפגשנו עם אנשים ויצא שאני פתאום דיברתי ואמרתי דברים, ויצא שאנשים מקשיבים לי ורוצים לשמוע מה שיש לי להגיד, הוא מגיע הביתה עצבני וכועס ויכול לצאת פרץ אלימות. ובתוך תוכי אני פוחדת מזה ומקטינה את עצמי במו-ידי.
"אם אני מדברת בחברה 'יותר מידי' – אומר לי אחר-כך "השתלטת על השיחה".
בכל אירוע חברתי, בכל פעם שהיינו יוצאים, כאשר היינו מגיעים הביתה, הייתי מקבלת רשימה של מה הייתי לא בסדר בזמן היציאה. הייתי מקבלת צ'ק-ליסט.
הוא בנאדם שמדבר המון. יכול לדבר שעה-שעתיים ולא נותן להשחיל מילה. כמו באונס – מחזיק אותי בחדר ומטיף לי. אני כבר לא יכולה יותר, והוא ממשיך. עד שאני לא אגיד שהוא צודק, שאבקש סליחה, אפילו על דברים שלא עשיתי, או שאודה עשיתי משהו שלא עשיתי, הוא לא מפסיק. וגם אם אני מודה בכל מה שהוא רוצה, רק שישחרר אותי, עד שהוא לא משוכנע הוא לא מפסיק.
להחזיק אותי ערה לילות שלמים, עד שאני נשברת ומסכימה שאני חרא של בת-זוג, אחראית כל הצרות שלנו וכל הבעיות. רק כשאני מסכימה לקחת את כל האשמה, רק אז אני יכולה לחזור לישון.
שעות של נאומים שחזרו על עצמם עשרים שנה, עם כל מיני תוספות. אותן שיחות שהייתי רועדת מהן. כשהוא היה אומר לי "אנחנו צריכים לדבר" הייתי מרגישה את זה בכל הגוף.
כל הזמן הוא אומר שאני מעוותת את הדברים ואת הכוונות שלו, מה שגורם לי לנסות להסביר ולהסביר ולהסביר….
נסענו לירושלים. בדרך שאלתי אותו על… הוא פירש את זה שאני מזלזלת בזה שהוא… מאותה שנייה התחיל "הנאום". הוא לא הפסיק לדבר על זה עד שהגענו לירושלים. ואני יושבת ברכב נחנקת מדמעות בעיניים, לא ממש מבינה מה קרה. רוצה לרדת מהרכב מצד אחד. מצד שני מפחדת לעשות את הצעד הזה. הוא לא מפסיק. נתתי לו פשוט לרדת עלי. כשהגענו, הוא מסתכל עלי, הלכנו לכיוון הכותל ואז כאילו מפייס אותי כאילו כלום לא קרה.
בעלי תמיד מתערב בעניינים שלי. אין לי פרטיות. הוא יכול לשבת עלייך שעתיים עד שתעשי מה שהוא אומר."
הוא אפילו מפריע לי בעבודה. יכול להתקשר ולהגיד לי "בואי עכשיו" ואם אני אומרת שאני לא יכולה כי אני באמצע העבודה, הוא אומר "אם לא תבואי עכשיו, אני אבוא לשם ואעשה לך בושות". ואני עוזבת הכל, מספרת בעבודה איזה סיפור ובאה.
כל הזמן אומר: "אני אוהב אותך". מוכן לתת לי את החיים שלו, אבל עושה לי רע.
הוא אומר: "אני אוכיח שאת אמא לא טובה."
הוא משחית, מעלים, שובר דברים שחשובים לי. בגלל שדברים מושחתים, כל יום כשאני חוזרת הביתה אני נכנסת למתח: "איזו הפתעה מצפה לי היום?", "מה יהיה חסר?", "מה יהיה קרוע?' וכל הזמן מטילה ספק בעצמי: 'האם אני נורמלית?' אני בעצמי לא יכולה להאמין…
ברגע שאגיד או אעשה משהו שלא מוצא חן בעיניו, או שלא טוב לדעתו, הוא ישר יוצא עלי. בשנייה מתהפך עלייך כמו נחש מאחורי הסלע. את לא יודעת מאיפה זה יוצא. דיבור של אדם שאני האויב הכי גדול שלו
מבחינתו היה סוגר אותי בבית. אבל הצלחתי לעשות דברים. עלה לי בהמון אנרגיה והשקעה של הרבה כוח. זה גורם לתסכול גדול מאוד. זה גורם לי לא לממש את עצמי כמו שאני רוצה. אני עייפה ותשושה.
הוא היה רוצה להקפיא אותי. שלא אלך ושלא אפעל, ולא אעשה שום דבר.
אני מרגישה כמו שיש לי מקרר על הראש. כשאני רוצה לעשות משהו, מרגישה חוויה של שיתוק. כשאני צריכה לעשות משהו עבור עצמי, אני מתקשה לזוז. מרגישה שהרגל שאני צריכה לעשות צעד, שוקלת טון.
אין לי כוח להתעמת.
הוא אומר לי כל הזמן: אם את אוהבת אותי את צריכה לשים אותי בראש סדר העדיפויות שלך. אני צריך להיות הדבר הכי חשוב לך. את נותנת מעצמך לכולם, וכולם מנצלים אותך. בעבודה מנצלים אותך, הילדים שלך מנצלים אותך. תפסיקי לתת לכולם. אני שומר עלייך ורוצה בטובתך. תדאגי רק לעצמך, תעזבי את העבודה, תעזבי את הילדים. אני אדאג לך להכל. אף אחד לא ידאג לך כמוני.
הוא גורם לי לרצות לקבל הכרה ממנו – זה הכפתור הכי חזק שלוחץ עלי. ההורים שלי לא נתנו לי הכרה. זה הרגל שלי לרצות הכרה. המוטיבציה הראשית שלי היא לקבל הכרה על מי שאני. אז אני עומדת מולו ונותנת לו לחבוט בי, כי הצמא שלי להכרה יותר גדול. עכשיו, הבנתי כבר, שלקבל הכרה זה כואב, אז אני מרעיבה את עצמי מהכרה. כי ההכרה הזאת מכאיבה לי. אני באנורקסיה של הכרה, לא צריכה הכרה מאף אחד.
הייתה לי חברה שעברה את מה שאני עוברת והיא העצימה אותי. היא פתחה לי את העיניים. היה לו המון קנאה על הקטע שלי איתה, והוא היה חופר לי, עושה סנקציות, משגע אותי יומם ולילה. הוא התערב וניסה להפריד בינינו, אבל אני לא ויתרתי עליה. אז הוא הצליח להתערב לה בחיים ועשה לה בלאגן. הוא עושה דברים שיש להם השלכות קשות.
הוא אלים מאוד מילולית.
אפילו אם אני מעמידה פנים ששום דבר ממה שהוא אומר לא נוגע בי, אני לא מגיבה ואני אדישה – בתוכי זה כן נוגע.
אני עייפה לעמוד על המשמר.
הכי כואב לשמוע ממנו מחמאות. כי זה שקר. כאשר הוא מקלל – אין פער. אז הכל בסדר. יש הלימה. אבל כשהוא עושה דברים יפים – אני יוצאת לא שפויה. אני כועסת על עצמי, כועסת על השיפוט שלי.
בעבודה הוא שפיץ. מעריכים אותו. מתקשרים אליו מהחברות הכי גדולות. הלקוחות שלו, אם הם פוגשים אותי, יגידו לי איזה בנאדם מדהים הוא. קשה לי לקבל את זה. כמה פער יכול להיות? אני מתעבת פערים.
תמיד עושים מה שהוא רוצה. והוא יגיד שההחלטות משותפות.
הוא כל הזמן נואם ומטיף. אני יכולה להשתגע מזה.
כל הזמן אומר שאני מעוותת את הדברים ואת הכוונות שלו מה שגורם לי לנסות להסביר ולהסביר ולהסביר….
לאורך כל השנים, ויותר ויותר בהדרגה, כשהייתי מספרת את הקושי שלי, לא קיבלתי ממנו אמפתיה או תמיכה, רק ביקורת: טמבלית, מטומטמת, נמאס לי לשמוע מהשטויות… כשזה חזר שוב ושוב, הפסקתי לשתף אותו בכלל.
המילה "פשוט" מטריפה אותי. הוא כל הזמן היה משתמש בה ואומר: "פשוט תעשי ככה וככה", אומר לילדים: "פשוט אל תריבו". "פשוט תשתקי ואל תגיבי" וכן הלאה וכן הלאה. יש לי אלרגיה למילה הזאת.
אני טובה בלשים עצמי בדרגה שנייה ולהיות מתחתיו ולא לבגוד בו בכך שאהיה יותר מידי טובה. אני שומרת על פרופיל נמוך, לא להראות יותר מידי בולטת.
אני לא מבקשת ממנו שום דבר. כי אם אני מבקשת שיעשה משהו זה שם אותי בעמדה של חולשה, שאני צריכה אותו, וזוהי הזדמנות למניפולציה ולהתעלל. אז למדתי לא לבקש ממנו כלום. אני מסתדרת לבד.
הוא לא עושה משהו שלא נוח לו.
אני צריכה לוותר על מה שאני רוצה אם זה לא תואם את הרצון שלו.
הרבה פעמים, כשאני אומרת משהו, הוא מחקה אותי והופך את זה לגיחוך.
אם הילד אומר או עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו, זה הופך להיות "את לא חינכת אותם טוב".
אני מנסה בבית להיות 'לא-נראית'. אין לי בכלל רצון משלי. אין לי בכלל אמירה. אני כבר לא יודעת מה הרצון שלי.
המסע שלו כל החיים האלה: לקבל הערצה. חתירה בלתי נלאית להערכה ומחמאות. ואני הבנאדם האחרון שיכול לתת לו את זה.
כל יום אני שומעת שאני כלבה, דיקטטורית, מפלצת, חולת נפש, זקוקה לאשפוז בכפייה.
הוא 'נובח'. עד הרגע שהוא מגיע הביתה, הכל שקט. אני והילדים, כיף לנו בבית. איך שהוא פותח את הדלת הוא מתחיל 'לנבוח'. הילדים ישר מתפזרים לחדרים שלהם ואני סופגת …
הוא שומע שאני מדברת בטלפון: "עם מי דיברת?" השאלה הזאת מטריפה אותי. אני עונה בתוקפנות "זה לא עניינך!". ואז הוא מתחיל להיתמם: "מה כבר שאלתי? בסה"כ שאלתי עם מי דיברת? את לא-נורמלית!"
אני עסוקה ועושה משהו בבית והוא קורא לי: "בואי, בואי לכאן". ואז אני אמורה לעזוב את כל מה שאני עושה, ובאה, והוא: "תראי (והוא מצביע על איזו פינה מאוחרי הספה). מתי ניקית פה בפעם האחרונה?"
"את כלום בלעדי."
"תבדקי את עצמך. אף אחד לא מסתדר אתך." "אפילו המשפחה שלך לא מסתדרים איתך."
"יותר מידי אכפת לך מה הילדים אומרים לך. את פחדנית. את לא יודעת מה את רוצה. את לא ילדה קטנה…"
"תסתכלי על עצמך, אני מרחם עלייך. את צריכה טיפול. את לא בריאה. אולי נעשה לך אשפוז בכפייה."
מתי שהוא רק יכול, לפני אנשים הוא אומר: "אצלנו בבית אני מרוויח ואשתי רק מבזבזת." זה מרתיח אותי. כל השנים אני עובדת משרה מלאה, עושה הכל בבית בלי עזרתו, וזה כאילו כלום. חושבת 10 פעמים לפני שאני קונה ומפרגנת לעצמי משהו. והוא קונה מה שהוא רוצה, מוציא סכומים גדולים על דברים שהוא אוהב, ואפילו לא מתייעץ איתי. ובסוף אומר "אשתי רק מבזבזת".
"אני יכול להביא אישה שתעשה את כל מה שאת עושה ויותר, ותעלה לי רבע ממה שאת עולה לי", "אני לא צריך אותך."
כשהוא שומע שאני מדברת בטלפון עם החברה הטובה שלי, הוא תמיד מפריע. מוצא סיבה לשאול משהו כמו "למה לא…? איפה המכנסיים שלי? מתי אוכלים? תפסיקי כבר לדבר ותעשי…" וזה חייב להיות עכשיו, ברגע זה. או שהוא רוטן, מאשים, מתקיף – תמיד מוצא דרך להפריע לשיחה ועד שלא אסגור את הטלפון הוא לא מפסיק להפריע. הוא לא סובל אותה. יוצא שאני משתדלת לדבר איתה כשהוא לא נמצא.
"את אף פעם לא עושה מה שאני מבקש ממך." או שהוא פותח את המקרר ואומר: "את אף פעם לא קונה מה שאני אוהב. רק את מה שאת אוהבת"
כל הזמן אומר לי מה אני "לא". לא מושכת, לא נשית, לא מלומדת, לא מבינה כלום, לא יודעת כלום, לא צודקת. עד שאני באמת מרגישה כלום.
כשאני רואה טלוויזיה, דרמה או תכנית שאני אוהבת לראות וחשוב לי לראות אותה, הוא אומר בטון מזלזל: "אני לא מבין איך את יכולה לראות את הדברים האלה", או "איזה שטויות את רואה", או "התוכנית הזאת יותר חשובה לך ממני". והוא מוצא דרכים להפריע. נראה לי, שבכלל, איך שאני יושבת ונחה – הפיוזים קופצים לו.
"אם היית רזה, הייתי אוהב אותך יותר."
"תראי איך את נראית".
"אני יודע בדיוק איפה את נמצאת כל הזמן."
הוא מעניש אותי בשתיקה (רועמת). אף פעם אני לא יודעת באמת מה הסיבה, מתי וכמה זמן זה יימשך. פעם עוד הייתי מבקשת סליחה, מתנצלת, מנסה לרצות. היום כבר לא אכפת לי. אני לא יכולה לחיות לפי מצבי-הרוח שלו.
למדתי לדחוף אותו לפינה. אני נהיית כמוהו – אלוהים ישמור! אני יכולה להיות אכזרית ואני מתביישת.
אני כל כך כועסת על כל השנים שסבלתי. עכשיו אני רוצה להכאיב לו. אני רוצה שיסבול כמו שאני סבלתי. אני שונאת אותו.
הוא איים עלי וסיפרתי לילדים שלי (ילדים כבר נשואים). עכשיו אני מרגישה מותקפת מכל הצדדים. הילדים שלי דורשים שאני אעזוב אותו: "אנחנו לא רוצים שתהיי עם גבר אלים. הוא עשה זאת פעם אחת והוא יכול לעשות זאת שוב." ומצד שני הוא אומר לי "עשיתי את זה כי לא רציתי לאבד אותך."
לא, לא, לא. אני מנהל את השיחה הזאת! או שאת… או שאני סוגר את השיחה הזאת!
תקשיבי, הלכתי למומחים וכולם אמרו פה אחד: מישהו מחכה לה מאחורי הדלת או שהיא לא שפויה.
יש מיליון דברים שאני שוכחת. דברים רעים שקרו. זה לא פייר כלפי, שאני שוכחת. אבא שלו הזכיר לי משבר רציני שהיה לפני 25 שנה שרציתי ללכת. לא זכרתי את זה בכלל. אני בכלל לא זוכרת. יש הרבה דברים בהיסטוריה שאני לא זוכרת…
את הורסת הכל. את הורסת לבת שלך. תראי מה את עושה, את הורסת לכולם.
הוא אוהב אשליות. הוא רגיל לאשליות אנחנו חיים באשליה. כל אשליה הופכה לאמת.
שנים רבות זה התפקיד שלי. לספק את התמונה המשפחתית היפה. זה מה שהוא היה צריך ממני. ואני הסכמתי לזה. הוא ינהל הכל ויוביל ואני אהיה בתוך הבית ואספק את התמונה. ועשיתי את ההצגה הזאת. וגם כשרציתי לקום וללכת היה משכנע אותי להישאר: "אין לך כלום", "לא תסתדרי", "תצאי בלי שום-דבר ומה תעשי?"
הוא דואג לריב איתי רגע לפני השינה. כמה מילים רעות… ואז כמובן הוא נרדם וישן טוב, בזמן שהוא יודע שהוא הרס לי את השינה, ואני עכשיו לא יכולה להירדם.
רק התיישבתי על הספה התחילו הדרישות. תכיני לי… תעשי… למה לא עשית?, אני צריך ש…, תראי את הסלון, איך את יכולה לחיות ככה? אסור היה לי לישון ואסור לנוח. ובלי סוף האשמות: "את לא עושה כלום כל היום, רק ישנה", מה עשית כל היום?
היה מכריח אותי להישאר ערה כדי לחכות לו שיסיים לראות את הסדרה, כי חייבים להיות בערב יחד ואסור ללכת לישון לבד. אם אני הולכת לישון כי אני עייפה, אני פוגעת בזוגיות שלנו.
הולך לישון ומשאיר לי מטלות לביצוע: לנקות ולסדר את הבית, לשטוף כלים כי לא משאירים למחר, לחכות שמכונת הכביסה תסיים, לשטוף רצפה. ועוד היה מתרגז עלי שאני עושה רעש ומפריעה לו לישון, או שמתלונן שריח סבון הרצפה מפריע לו…
יש משהו בו שמשתלט וחודר ועולה על הכל. זה נורא שואב. תמיד זה היה ולא זיהיתי את השאיבה. אני כל הזמן עסוקה בו, החיים שלי מסתובבים סביבו.
כל פעם הצליח להביא אותי למצב של עוד ועוד השתדלות, כי הרגשתי אשמה כל הזמן וכל הזמן הייתי משתדלת ומשתדלת.
"אנחנו הולכים לטיפול זוגי. המטפל הזה הפך להיות "איש שלו". עם הכריזמה שלו הוא סחף אותו. לפני הפגישה האחרונה, רציתי לבטל אותה כי לא היה לי נוח. ואז בעלי אומר לי: לא, לא לא, אי אפשר לבטל. את חייבת לבוא. יש לי המון מה להגיד. ופתאום נפל לי האסימון. הבנתי שאני הולכת לשם לקבל נזיפה. פתאום ראיתי מה קורה באופן קבוע בטיפול הזה. פעם בשבוע הולכים למטפל הזה, ושניהם חובטים בי, בתשלום ובהסכמה שלי, ברמה כזאת שאני מייחלת לא לחזור. ואחר-כך בבית, הוא משתמש בזה ואומר "אפילו X (המטפל) אמר שאת ככה".
"אני פוחדת לעזוב. אני רגילה להתעללות שלו. מה, אני לא אהיה אתו? הוא חסר לי. אני כל כך רגילה להתעללות שלו. אני יודעת שהוא רע לי ומתעלל בי ואני רגילה אליו."
הוא כל הזמן אומר שהוא רוצה להתגרש. אני לא מאמינה לו. הוא אומר את זה כי הוא יודע שזה הפחד הכי גדול שלי. הוא אומר לי "אני רוצה להתגרש בשבילך. יהיה לך יותר טוב בלעדי, לא תסבלי".
לפני שלושה ימים שכבתי אתו ואחרי זה פשוט הסתובבתי ובכיתי… אין לי ברירה. אני חייבת לשחק את המשחק.
כשאני יוצאת בלעדיו, אני כל הזמן במתח לחזור מוקדם כי הוא מחכה, והוא לא אוהב את זה. אני לא מצליחה להנות כמו כולם. כל הזמן מסתכלת על השעון. עוזבת ראשונה לפני כולם. רק המחשבה שצריכה לתת להסברים, להצטדק, להרגיש אי-נוחות על כך שנהניתי בלעדיו – אני צריכה לשמור ולהרגיע כדי לא לעורר את הסיטואציה הזאת.
בזמן האחרון נעשיתי אסרטיבית ואני קרה אליו. אז הוא אומר לי הרבה פעמים: "נראה לי שהפכת להיות כזו שאין לך רגש. את יותר לא מתרגשת".
אני חיה בשתי מציאויות מקבילות. בבית ובחוץ. יש את הדברים השגרתיים האלה של להעיר את הילדים, סנדוויצ'ים, בית ספר, מפגשים עם זוגות חברים – את כל הדברים האלה אני עושה כמו אוטומט. זוהי מציאות מזויפת. היא זרה. אני מרגישה זרה. המציאות שלי היא בבית, היא התעללות.
נכנסתי למערכת היחסים הזאת שלמה ואני יוצאת מרוסקת ופצועה. ובעיקר חלולה. אפילו אין לי נשמה. לא נשאר בי כלום. לא נשארו בי כוחות להילחם, אין לי אנרגיה לעשות עם עצמי משהו וכבר גם אין בטחון עצמי לעשות משהו. יש לי חלום לפתוח עסק ואני לא מסוגלת לעשות אפילו צעד אחד כדי להתחיל עם משהו. אני מתביישת. אני שואלת את עצמי "איך זה קרה לי?", "איך הגעתי למצב הזה?"
ברור לי עכשיו שעברתי גם התעללות מינית. ואפילו השתתפתי ושיתפתי פעולה עם הגחמות שלו.
ישבתי עם הילד לעזור לו לעשות עבודת שורשים. הייתי צריכה איכשהו לענות לו על השאלות כך שזה ייראה נורמלי. להציג נרטיב נורמלי של משפחה. זה היה בשבילי טריגר שאני קוראת לו "טריגר הנרטיב הנורמלי" כי זאת בדיוק הבעיה, שכל הזמן הכל אצלנו נראה נורמלי על פני השטח. ועוד הייתי צריכה לספר לו על האבא של X (הסבא) שהוא הנרקיסיסט הראשי. איכשהו שרדתי את זה…
בתהליך של הגזלייטינג, המוח שלך כל כך השתנה,
עד שאת כל כך חסרת בטחון בתפיסת המציאות שלך,
ואת כל כך תלותית ומבודדת,
שאין לך אפילו את האנרגיה או כוח רגשי להילחם עבור גרסה אחרת של המציאות.
למאמר המרחיב על "המציאות המדומה" שיוצר הנרקיסיסט.ית כחלק מטקטיקות השליטה לחצו על הלינק.
גם תלות כלכלית היא חלק מגזלייטינג. הוא מנטרל לא רק את היחסים עם אחרים אלא גם משאבים.
זהו חלק משמעותי בתוכנית הטרף – לגרום לך להפסיק לעבוד, או לשכנע אותך לפעול בצורה שיפטרו אותך,
או לשכנע אותך לעזוב את העבודה, ובמקרים יותר קיצוניים ההרחקה מעבודה וממשפחה יכולה להיות באמצעות
מעבר לעיר רחוקה או אפילו מדינה אחרת.
השורה התחתונה: הגזלייטר יעשה הכל במטרה להפוך את המוח שלך, הקורבן, נגד עצמו. הוא יוצר בלבול מפני שהוא חייב. אם תהיי מחוברת לעצמך ולמציאות, הוא לא יוכל לשלוט בך ולהפחיד אותך. אם הוא לא יסיט ויבלבל את כל האנשים בסביבה הוא לא יוכל לגייס את תמיכת הסביבה לטובתו והוא לא יוכל להתחמק מתוצאות מעשיו. ברגע שתתחילי לתפוס איך המוח של המתעלל פועל תוכלי להשיב את השליטה לחייך.
כשלוקחים ממישהו את המציאות שלו, והוא מאמין במה שהטמיעו לו במוח, וזה נעשה המציאות שלו, זה מצב מאוד מפחיד ומאוד עצוב.
איך זה נראה מנקודת מבטו של הקורבן?
כאשר את, הקורבן, כבר עברת שטיפת-מוח ואת כבר חובשת את המשקפיים של הגזלייטניג,
את שוכחת מי את ורק רואה מה שאחרים אומרים לך שאת.
עם המשקפיים האלה את רואה תכונות טובות בעצמך, שמשרתות את בן הזוג הנרקיסיסט שלך:
אני יודעת להקשיב,
אני אמפטית,
אני יודעת לטפל בבעיות,
אני טובה בוויתור ובהקרבה.
אני ממש גאה להיות כל כך "בלתי-נראית" וכל כך מקריבה.
אני מרגישה את הרגשות של כולם, אני יודעת בדיוק איך כל אחד מבני המשפחה מרגיש ואני יכולה לעזור להם.
אבל עם המשקפיים שהגזלייטר הלביש עלייך, את רואה גם ובעיקר את כל הדברים שאת "לא".
אני לא אצליח לבד.
אני לא טובה בלרכוש חברים,
אני לא מספיק טובה בעבודה שלי,
אני לא מספיק חכמה,
אני שמנה / לא מספיק יפה / לא מושכת,
אני מאוד רגישה ונפגעת בקלות,
אני אדם שמפחד, עצבני, כועס, שומר טינה.
אף פעם לא הייתי ביחסים שבהם אנשים אהבו אותי בשביל מי שאני.
וגם, עם המשקפיים האלה את גם מסתכלת על העתיד:
אני יכולה להיות אהובה רק אם אני אטפל/אדאג למישהו אחר,
אני לא אהיה מאושרת כי אושר זה משהו אנוכי,
וכדאי שלא תהיינה לי תקוות כי בסוף אני אתאכזב,
ואני רואה שאני בעתיד זאת שדואגת ומטפלת בכולם.
כשכואב לי, אני צריכה לשמור את זה לעצמי ולא להכביד על אף אחד,
ואני צריכה לשמור לעצמי את כל הקשיים שלי, כי "הם" אל יוכלו לעזור לי ואני אתאכזב,
הכוח של הנרקיסיסט מתקיים כל זמן שאת חובשת את המשקפיים הללו.
אחרי שתזרקי את המשקפיים הללו, תראי מי את באמת,
תראי את הפוטנציאל שאת יכולה להיות,
תוכל להרפא.
תוכלי להתגבר על הטראומה,
תוכלי להיות חזקה מספיק כדי לשבור את הכבלים שקושרים אותך אל הנרקיסיסט המתעלל.
לסיכום,
כל הרעיון בגזלייטינג זה לשלוט באדם אחר על-ידי החלשתו, בכל דרך שאתה יכול: פיזית, נפשית, פסיכולוגית, סוציאלית, מקצועית.
הגזלייטר אוהב לגרום לאנשים להיות אחד נגד השני, והוא אוהב להתבונן כיצד כולם שונאים/נלחמים זה בזה.
כאשר כל המשפחה מתפוררת – אין מי שיאיים על הכוח שלו. וכשכולם הופכים להיות אויבים של כולם,
האדם שהכי מתקרבים אליו, כל אחד בנפרד, זה הגזלייטר.
הרבה פעמים המתעלל מציג את עצמו כקורבן, במיוחד אם הוא נרקיסיסט סמוי. הצגתו כמסכן, פגוע, קורבן, זוהי אסטרטגיה לזרוק אשמה על אחרים, לצאת תמיד צודק, ומניפולציה להפעיל אצלם רגשי אשמה ואחריות ולגרום להם לעשות מה שהוא רוצה שיעשו.
האיום הגדול ביותר על הגזלייטר זה שיגלו אותו. כשהעולם יתחיל לראות ולהבין מי הוא באמת הוא יאבד את כל העוצמה שלו.
הגזלייטר יוצר תדמית של אדם טוב שנמצא שם לטובתך ודואג לך.
הוא כל הזמן עושה פרופגנדה ישירה:
אני אוהב אותך,
אני דואג לאינטרסים שלך,
אף אחד לא יאהב אותך כמוני,
את תמיד יכולה לסמוך עלי,
העולם הוא מקום מפחיד, אני אשמור עלייך תמיד.
שימו-לב, כל הזמן מסרים כפולים:
מצד אחד תסמכי רק עלי, אני אוהב אותך,
מצד שני, את רעה + העולם מפחיד + אינך יכולה לשרוד בלעדי.
(למרות שבמציאות את יכולה להיות אישה מאוד עצמאית שיודעת לגמרי לדאוג לעצמה).
ואם זה לא מספיק, הוא גם מחרב לך את תפיסת העתיד שלך.
הגזלייטר משריש בתוך התודעה שלך נבואה של כישלון, של חוסר יכולת לשרוד עצמאית.
ואם את אכן מנסה, הוא ינסה לדאוג לכך שהנבואה אכן תתממש.
מאוד קשה לצאת מהכלא הזה. הקורבן הולך בעולם בתחושה של: אשמה, בושה, פחד, חשיבה קטסטרופלית.
חשוב גם לדעת שלהתעללות חוזרת ונשנית יש אפקטים טראומטיים ארוכי טווח נוספים כמו: התקפי חרדה, הפרעות שינה, חורים בזיכרון, קושי להתרכז, פלאשבקים (זיכרונות חודרניים), ערנות יתר, מחלות פסיכוסומטיות, וגם לעיתים פרנויה ודיכאון.
אחרי שקראת את המאמר ונפלו לך הרבה אסימונים, את שואלת את עצמך:
"איך לא ראיתי?", "איך הייתי כזאת טיפשה?" – אז לא, אינך טיפשה. את שורדת!
את מוזמנת להמשיך לקרוא במאמר "איך לא ראיתי?"
גזלייטינג הפוך
את המושג "גזלייטינג הפוך" Reverse Gaslighting למדתי לאחרונה מ- Ross Rosenberg, וממש התלהבתי כי המשיג לי תופעה שאני פוגשת בקליניקה אבל לא ידעתי לשיים אותה. אז אני מוסיפה אותו למאמר למרות אורכו.
מה זה גזלייטינג הפוך?
מדובר על משפחה נרקיסיסטית/רעילה אשר נראית כמו "משפחה מהאגדות". דוגמא ומופת למשפחתיות ולהרמוניה. המשפחה ככלל, וכל-אחד מבני המשפחה בנפרד, נראים כל כך טוב עד שזה "יותר מידי טוב מכדי להאמין". משפחה מושלמת.
למטופל.ת שמגיע.ה לייעוץ אין בכלל זיכרונות שליליים, ההיפך, יש לו/לה רק זיכרונות חיוביים. וזה לא הגיוני! חייבת להיות מידה מסוימת של זיכרונות שליליים כי זה הטבע האנושי. זה טבעי שבכל משפחה יהיו קונפליקטים, יהיו זיכרונות על טעויות שנעשו, יהיו גם זיכרונות של חוויות שליליות, חיכוכים. הטבע של החוויה האנושית הוא שדרך החיכוכים והחוויות השליליות של כישלונות, אכזבות, טעויות, אנו לומדים ומתפתחים. אפילו במשפחות טובות באמת יש בעיות, קונפליקטים ואכזבות.
התמונה הסופר-מושלמת דווקא מרמזת על כך שמשהו באינפורמציה חסר. וזה בהפוך על הפוך עוד יותר פתולוגי ורעיל אם האמת היא שבמשפחה הזאת קיימת הזנחה והתעללות והאדם הבוגר שמגיע לטיפול לא רואה את זה ומציג תמונה של משפחה אוהבת…
איך זה קורה?
הנרקיסיסט הסמכותי (אבא או אמא) ומשתפי הפעולה במשפחה הם כמו "מכונת תעמולה" משומנת. הם לוקחים כל דבר שלילי ומסובבים אותו כך שיראה מושלם, וכולם מאמינים לזה. זוהי שטיפת-מוח שמייצרת מסננת במוח שמכניסה רק את החיובי וגורמת לעיוורון טוטאלי של השלילי.
משכנעים אותך שאתה אהוב, שאנחנו משפחה אוהבת, שאין לנו שום בעיות, שטוב לנו, בשעה שמאחורי הקלעים המצב הוא ממש הפוך.
למה הנרקיסיסט עושה את זה?
כי בצורה הזאת הנרקיסיסט יכול לחיות בביטחון שלא יחשפו את המסכה שלו, ושהכל ילך לפי דרכו. לשאר בני המשפחה יש עיוורון דיסוציאטיבי. הם "נרדמים" בתוך מערכת היחסים המזויפת הזאת ומשחקים בסוג של דרמה טלוויזיונית של משפחה מושלמת שהם מציגים לעולם. זהו סוג של "אשליה הגנתית".
הגזלייטינג ההפוך רעיל והרסני ופוגעני בדיוק כמו הגזלייטינג הרגיל. הוא מכיל את אותן הטכניקות ולאותן מטרות.
איך זה נראה בקליניקה?
"אני לא זוכרת שההורים שלי רבו". "היו לנו ארוחות ערב משותפות, קידוש בשבת, טיולים משותפים, להורים שלי היו הרבה חברים שהיו מארחים ומתארחים". "לא זוכרת שהיו בעיות. הכל היה בסדר.
ההורים שלי היו הורים טובים". "הם אהבו אותנו", "נתנו לנו הכל", "דאגו לנו".
כאשר כל הדיבור הוא כנ"ל, לעיתים בסופרלטיבים (תיאורים מוגזמים של עד כמה הדבר טוב ומוצלח), ואין שום זיכרונות שליליים זה צריך להעלות "דגל אדום". זה סימן שצריך לחקור. להתחיל למצוא זיכרונות קטנים, אולי אפילו חסרי-משמעות לכאורה של זיכרונות שליליים. וכך להתחיל למשוך את קצה החוט של הזיכרונות, כי כידוע לכם, זיכרון אחד מושך אחריו עוד ועוד זיכרונות דומים.
במשפחות האלה, אף שהילד לא זוכר משהו רע, הוא כן יודע שאם יאמר, יחשוב, ירצה משהו שסותר את דעתו של אביו הנרקיסיסט (או אימו הנרקיסיסטית), התוצאה תהייה שהוא יפגע. גם ההורה השני, נניח האמא, ידעת שאם היא תרצה משהו או שתבטא דעת סותרת את דעתו של בעלה הנרקיסיסט, התוצאה תהייה שהוא (הנרקיסיסט) "ייפגע" והוא יבטא זאת בצורה סמויה. כלומר, הנרקיסיסט הזה לא יתפרץ בהתקף-זעם מוחצן, אבל הוא כן יגיב בשתיקה רועמת, יעשה טיפולי שתיקה, מבט זועף ומאיים, מבט מאוכזב, מבט של דחייה, הימנעות מלתת לילד או לאשתו מהזמן שלו. והאמא יכולה להיות מתוארת על-ידי המטופל.ת כאישה שרוב הזמן שמחה, מחייכת ורוצה לרצות את כולם.
ובאמת לא היה קונפליקט. כי כולם היו כל הזמן בעניין של לעשות הכל כמו שצריך.
אפילו בגיל ההתבגרות לא היו קונפליקטים, אין מרד, אין את המחשבות הרגילות של ילד מתבגר ש"ההורים שלי לא מבינים שום-דבר". כולם כמו רובוטים המנוהלים על-ידי תוכנה שקובעת ש"חייבים להסתדר", "שהבית חייב להיות שקט ורגוע", "שאסור להטיל ספק", "שאסור, או לא-כדאי, לבטא התנגדות" ושצריך לשמור על ההרמוניה בכל מחיר.
לסיכום, זה לא נורמלי שבני-משפחה לא יתווכחו מידי פעם. זה לא נורמלי שילדים לא יתמרדו מידי פעם.
לכן, כאשר מטופל אומר שאין לו בכלל זיכרונות ומהילדות, או שאין לו זיכרונות שליליים, זה סימן שאולי, אולי יש פה משהו פתולוגי ששווה להתעמק בו ולחקור.
גזלייטינג עצמי וגזלייטינג כלפי הילדים
גזלייטינג עצמי זה פשוט ההכחשה של הקורבן שהיא נמצאת במערכת יחסים רעילה ושהיא עוברת התעללות. היא משכנעת את עצמה שהכל בסדר, ושאם רק היא תהייה אישה טובה ובלה בלה בלה… הכל יהיה בסדר, או שהיא משכנעת את עצמה שהמציאות בכלל לא כפי שהיא והוא בכלל בעל טוב ואבא טוב. זה קורה כמעט לכל הקורבנות עד שהן "מתעוררות". כפי שקרא לזה רוס רוזנברג, ש"את מרכיבה את המשקפיים של הגזלייטר".
אבל, איך זה קשור לילדים?
רבות מהאימהות שחוות מערכת יחסים מתעללת מעמידות פנים כלפי הילדים, שהכל בסדר ושהיחסים שלנו "לא כל כך גרועים". הן מנסות לצייר תמונה של משפחה יפה, למרות הכל, מנסות לשמור על הרמוניה בבית. זה דורש מהן כל הזמן לנווט, לתווך, להרגיע, לכסות, להסתיר, להכחיש, להמציא הסברים/תירוצים… להיות בשליטה על כל מה שקורה בבית. משמעות הדבר שכולם הולכים כל הזמן על ביצים ונזהרים לא להרגיז את אבא (כדי לא לעורר את המפלצת). אמא חושבת כל הזמן "מה יגרום לו שיהיה רגוע או שמח היום, כיצד אני לא אטרגר אותו להתפרצות והילדים לא יראו שיש בעיה", "כיצד אגרום לילדים לרצות אותו ולעשות כל מה שהוא רוצה", "כיצד אגרום לילדים לא להרגיז אותו" וכיו"ב. וזוהי עבודת פרך, כי בכל מקום יש מוקשים, וגם אם היא מנסה להימנע מהם, תמיד יכול להיות מוקש בלתי צפוי.
וכאן אסיים. אני בטוחה שאפשר להביא עוד המון דוגמאות.
גם כך, המאמר קשה לעיכול וארוך דיו.
ללימוד נוסף על הנושא אפשר לפנות ליוטיוב ולחפש בערך Gaslighting, יש המון המון חומרים בנושא.
בנוסף אפשר לשמוע את Dr. Ramani, שגם היא מתמחה בנושא נרקיסיסזם וכתבה ספר עב כרס בנושא שנקרא:
"Don't You Know Who I Am?": How to Stay Sane in an Era of Narcissism, Entitlement, and Incivility
by Ramani S. Durvasula Ph.D
מאמרים נוספים להמשך קריאה:
***מאמר על אישיות נרקיסיסטית בזוגיות, לחצו על הלינק.
***מאמר על כיצד מתפתחת מערכת יחסים מתעללת, לחצו על הלניק.
***מאמר על חמות נרקיסיסטית והכלה שלה, לחצו על הלינק.
מקורות:
The Human Magnet Syndrome: The Codependent Narcissist Trap Paperback – September by Ross Rosenberg M.Ed. LCPC CADC CSAT (2018)
יוטיוב – רוס רוזנברג "Ross Rosenberg /Youtube/Gaslighting "Virus"
ספר: הטרדה נפשית, מארי-פראנס היריגוין, הוצאת כתר.