במקום שבו גדלתי השכל היה ערך עליון. אדם נמדד בעיקר לפי שכלו והידע שלו. אבל, לא מספיק להיות חכם. בשביל להיות שווה, צריך להיות "הכי חכם".
רגשות, לעומת זאת, צריך להסתיר. אם אפשר, לכבות. שחס וחלילה לא ישתלטו עלינו. גם בגלל שלהרגיש זה כואב, וגם כי הבעת רגשות היא חולשה, ורגשות הופכים אותך לפגיע.
רק תהייה חכם ותסתיר רגשות ותוכל כמעט להיות "אדם עליון."
לא ידעתי שאני כזאת. השכל הוא דיקטטור מאוד יעיל והוא ידוע להסתדר בעולם הפונקציונאלי ללא רגשות. אמנם אלו חיים של בדידות וניכור, אבל זה עדיף על הפגיעות. נראה לך שאלו החיים הנורמאליים.
השכל הוא כל כך מתוחכם עד שהוא אומר לך גם מה אתה אמור להרגיש גם כאשר אתה לא ממש מרגיש. ואתה לא מבדיל בין השניים. מבחוץ, הניתוק הרגשי נראה כ"אדישות" או "התנשאות". אכן התנשאות יש שם. ברצון להיות הכי חכם או "יותר חכם" מן האחר, כבר מובנית בתוכו ההתנשאות:- יש היררכיה של חכמה, והשאיפה הגדולה להיות בראש הפירמידה. הפירמידה של הכסף, של הנחמדות, של המעשים, לא נחשבת, לעומת הפירמידה של החכמה. זוהי הפירמידה שהיא בשפיץ הפירמידלי של כל הפירמידות!
לכל אחד מאיתנו ישנו איזשהו אירוע מכונן, לפחות אחד, שבו, ברגע אחד קורה משהו שישנה אותך או את מסלול חייך לעד.
בת 16 הייתי כשנסעתי לטיול של השומר הצעיר לסיני.
טיפסנו על הר משה. מאות של מדרגות, מאות בני נוער, נחש של אנשים עולה ומטפס. היה חם וקשה. ממוקמת באמצע הנחש. לא מהראשונים וגם לא מהאחרונים. לא זוכרת כמה זמן אבל נדמה לי ששעות. כשהתקרבנו לפסגה, כבר הייתי תשושה, ללא אויר, שרירי הירך כל כך מכווצים שבקושי אפשר להרים את הרגל למדרגה הבאה. לוקחת אוויר למאמץ אחרון, לטפס על המדרגות האחרונות בשוונג אחד ללא עצירה. יכולתי לשמוע את קריאות שמחה מלמעלה. השעה הייתה שעת אחר הצהריים.
נעמדתי בנקודת התצפית. א י ז ה י ו פ י !! נשימתי נעתקה. השמש בזוית של 45 מעלות מאירה את הפסגות של ההרים מסביב, נוף בראשיתי, המדבר בכל עוצמתו ויופיו, יופי שלא ניתן לתיאור. הפה נשאר פתוח, אי אפשר להכיל את היופי הזה. לאט לאט עולים עוד ועוד נערים ונערות לפסגה. כולם מגיבים בפרץ של רגשות. אי אפשר היה להישאר אדישים ליופי הזה.
קריאות התפעלות, חלקם מתחבקים זה עם זה, חלקם מזילים דמעה, לוקחים אוויר כדי לנשום אותו, להפוך אותו מתמונה סוריאליסטית למשהו חי ונושם בתוך הגוף.
לאט לאט הנחש הזה נאסף, צפופים מתיישבים על הקצה בדומיה ופשוט צופים. כל הזמן שומעים: "תראה איזה יופי!", חברים מנסים לאתר את חבריהם להתחלק ברגשות.
ואני, עומדת שם לבד (לא יושבת עם כולם. מפחיד לשבת על הקצה!). לא מתחברת לאף אחד, עיני רואות את היופי הזה. מרגישה סחרחורת קלה. אולי זה בגלל הגובה? אם יש אלוהים אז ככה הוא נראה, אני חושבת לעצמי. אי אפשר היה להגדיר את זה אחרת. מעולם לא ראיתי יופי כזה, עוצמה כזו. זה לא רק ההרים אלא גם הצבעים. השמש צובעת אותם, בצבעי אחה"צ, חלקם מוצללים וחלק מוארים בפס של אור, פה ושם כתם ירוק והכל בקנה מידה אימתני של המדבר.
העיניים רואות והלב לא יכול להכיל. הראש יודע שזה נפלא אך הלב לא מרגיש. כל היופי הזה, שמשפיע על כולם על כל הגוף, נתקע אצלי בגרון. שום דבר בתוכי לא זז. אני רואה איך אחרים מתרגשים, נפתחים, אני רואה איך הרגשות פורצים. אני מבינה אותם. זה כל כך יפה! אנחנו רואים עכשיו את אלוהים. גם אני רוצה להרגיש ולא יכולה. לב של אבן – רוצה אך לא יכולה להרגיש. מה קורה לי? הרגשה חריפה של תסכול, של הפסד. משהו חסר בי! הנה אני במרחק נגיעה מאלוהים ולא יכולה להכיל אותו, הראש שלי יודע שיש פה משהו יפה, אלוהי, מיוחד, חד-פעמי. שהחוויה הזאת לא תוכל לחזור לעולם, גם אם אהיה שוב על ההר הזה בזמן אחר, שום דבר לא יכול לחזור על התמונה הזאת, בדיוק בזווית הזאת של השמש, הצבעים, המצב הנפשי הזה… ואז הבנתי, שבחיים האלה אני מפסידה בגדול.
באותו רגע מכונן הבנתי שאני לא "מרגישה", שכיביתי את הרגשות עד כדי כך שגם כאשר אני רוצה להרגיש אני כבר לא יכולה.
חזרתי הביתה עם החלטה ללמוד להרגיש, להעיר את הרגש, להתחיל להתלהב, להתרגש מדברים קטנים, לצאת מהאדישות לכאורה שאני כופה על עצמי.
התחלתי להיות מודעת שאני לא מתלהבת מבגדים יפים, תכשיטים או איפור. כפי שנאמר אצלנו: "הבל היופי ושקר החן, ילדה חכמה תמיד תמצא חן". לא יודעת לשמוח, לצחוק – כל כך רצינית. אני ילדה רצינית. הכל עובר דרך הראש, אבחון, ניתוח, מסקנה ⇐ התנהגות. הכל מחושב. אין מה להגיד, זה מאוד יעיל. השכל יודע אפילו מה אמורים להרגיש, רק שהרגש עצמו חסר. מימד החוויה חסר. הכל עובר לידי ולא דרכי. לא השתוקקתי כמעט לשום דבר – להשתוקק ולהתאכזב רק גורם לכאב לב. אז בשביל מה?
מיד, יצאתי למסע חיפוש אחר הרגשות שלי עצמי. לקח לי שנים ללמוד להפעיל את השריר הזה של הרגשות מחדש. בהתחלה, בגיל 16, זה עוד היה מעושה, לא ספונטאני אלא כהצגה. כשחברה קנתה נעליים חדשות עשיתי עצמי כמתלהבת. לא ממש התלהבתי באמת משום דבר. אכן זה יפה, אז מה? באמת לא עשה לי שום דבר. אבל התחלתי לעשות הצגות. התחלתי לחייך יותר כאשר בפנים היה ריק, להוציא קריאות התפעלות כשבפנים היה ריק. לומר את המילה "נהדר" ו"נפלא" כשבפנים היה ריק. לא היה לי עם מי לשוחח על זה. לא ביקשתי עזרה. פשוט עשיתי כמיטב יכולתי והבנתי. זה עבד. ה"כאילו" הפך להיות אמת. לאט אמנם, אבל שריר הרגשות התחזק. אחר כך אפילו התאהבתי.
שם על ההר התחיל המסע שלי להתפתחות אישית. שם נזרע הזרע של החיפוש אחר הרגש, אחרי החוויות הטרנסנדנטליות החזקות, אחרי תורות אזוטריות ועולמות אחרים, וכמובן פיתוח מודעות מתוך אירועי החיים ומערכות היחסים. (ותודה לאנשים שאני אוהבת שלימדו אותי כל כך הרבה על רגשות, על אהבה ועל כאב, על שמחה ועל עצב, על אינטימיות ועל אמון ועל חמלה וסליחה). לקח לי מעל 20 שנה לסגור את המעגל ולהבין ש:
בני אדם בנויים משלושת המימדים: פיזי, רגשי ושכלי. רק הסינרגיה בין השלושה הופכת אותנו לשלם. המימד הרוחני הוא השלם. הוא יכול להתפתח רק אם יש איזון וסינרגיה בין השלושה.
כל אחד מאיתנו נוטה להדגיש אלמנט אחד יותר מאחר, לפתח שניים ולהזניח את השלישי. לא חשוב מה בחירה שלך, מה סדר העדיפויות שלך – כל זמן שאחד מן השלושה יהיה מוזנח – הוא ימשוך אותך אחורה ויעצור את ההתקדמות שלך.
התפתחות אישית אמיתית תלויה בהתפתחות של כל השלישייה ואם תזניח אחד מהם- ההתפתחות שלך תיעצר, ולא רק שלא תוכל לנסוק, הוא ימשוך אותך למטה.
הבריאה דואגת לנו כך שהגוף שלנו נוטה להיות בריא באופן נורמאלי. גם אם אנו לא שומרים עליו במיוחד, רובנו נולדים בריאים והגוף מאפשר לנו לרוץ קדימה. אבל ישנם כאלה שדואגים להרוס את הגוף, ששונאים את גופם. אל דאגה, הגוף הזה בסוף יעצור אותם!
לגבי המימד השכלי – התרבות והחינוך שלנו מדגישים את פיתוח השכל. אנו עובדים על חיזוק שרירי השכל מינקות ולעולם לא מפסיקים. מבין כל השלושה השכל שלנו הוא המפותח ביותר, המודגש ביותר, נחשב "חשוב" יותר. שכל מפותח מאפשר לנו לרוץ קדימה. אבל כמה חזק שיהיה, לא יוכל לרוץ ולמשוך אותנו קדימה אם נהייה תקועים בהתעסקות בבעיות בריאות או מחסומים רגשיים.
לגבי המימד הרגשי – זהו המימד "המפגר" ביותר מבין השלושה. לפחות מבחינת ההתפתחות האנושית במאה העשרים. רק עכשיו אנו מגלים שהשכל לא מספיק כדי להצליח בגדול. שכדי לפרוץ את הגבולות של עצמך אתה זקוק גם להבנה וניהול הרגשות שלך. ואם לא תעשה את זה, תישאר מאחור. הבעיה עם הרגש, וזאת גם הסיבה לכך שהוא נדחק לפינה, היא, שהוא לעיתים קרובות גורם לכאב. שהוא אינו "נשלט" ואינו הגיוני ואינו מובן. הוא "מגיח", הוא עולה ומציף אותנו לטוב ולרע. ואנחנו לא אוהבים את חוסר השליטה. אנחנו חיים בתרבות של שליטה, בתרבות שהמיקוד שלה הוא בתהליכים חיצוניים ולא פנימיים, בתרבות שנותנת ציונים וחיזוקים לביטוי שכלי ולעשייה ואומרת ש "לא יפה לבכות", ו"לא יפה לצחוק בקול רם" ואפילו אסור לכעוס.
להיות מאושר פירושו להיות שלם. לחיות בשלום עם עצמי ועם הסביבה. אושר איננו אומר שהכל בחיים שלי מושלם, אלא שאני שלם עם הבחירות שעשיתי ועם התוצאות שלהן, שאני חי בשלום עם עצמי – זהו אושר. ולהיות שלם זה חיים סינרגטיים בין הגוף, השכל והרגש.
זכרו, חוסר איזון יעצור אתכם. כל אחד יחסם בנקודה אחרת. אבל לכל אחד יש מקסימום שאליו הוא יכול להגיע אם לא יפתח את המימד שבו הוא בפיגור.
ובאשר אלי, אני בתנועה מתמדת בין השלושה. לאחר שהשקעתי עבודה רבה בנושאי הרגש, אני יכולה לחזור, וזה מה שאני עושה בשנים האחרונות, אל המימדים האחרים, לדאוג לתחזק אותם ולפתח אותם, את כולם. התהליך לעולם לא מסתיים אבל מתחילים להרגיש את השלום הפנימי ואת הסינרגיה. אני חוזרת שוב אל חזקות השכל שניתנו לי במתנה אבל הפעם ממקום חדש, מתוך הבנת החוזק של שילוב המוחות: המוח שבראש, המוח שבלב והמוח שבבטן.