סיפור: עולם הפיות
בעיתון של יום שלישי, במדור "מסביב לעולם", כתבו ידיעה מוזרה.
כתבו שאיש אחד אומר, שבחורשה הסמוכה לביתו, הוא ראה בלילה פיות מרקדות לצלילי פעמונים. אף שנראה שהוא בודה את הסיפורים מלבו, החליטו לבדוק, שכן הוא נחשב איש רציני בקהילה, ובוודאי לא נחשב תימהוני. בבדיקת הפוליגרף יצא האיש דובר אמת.
מייד יצאו מדענים וחוקרים בהצהרות בדבר בלבול אפשרי בין פנטזיה למציאות, אך כיוון שהיה איש רציני, החליטו לבדוק את גרסתו בהיפנוזה. למרבה הפלא, תחת היפנוזה, גילו כי הוא דובר אמת, והוא אף הוסיף פרטים ותיאורים על אירועי אותו לילה מופלא בו נפגש עם פיות בחורשה.
אף שכבר לא הייתי ילד, אלא איש, שמעון כהן, בעל משפחה ובעל מקצוע, תלשתי את הידיעה מהעיתון והדבקתי אותה על הארון. בכל יום, בוקר וערב, באמצעות דף העיתון, חשבתי על הפיות. נמשכתי לתוך עולמה הקסום של הפנטזיה.
בהתחלה הייתי חושב על הפיות למספר דקות, בכל פעם שראיתי את דף העיתון. אך עם הזמן הלכתי ושקעתי בפנטזיה. נתתי לפיות שלי שמות וייחוסים משפחתיים, מקומות מסתור, סיסמאות לתקשורת וחוקים וכללי התנהגות. הכול היה מושלם. בעולם הפיות אין אסונות, אין כאבים, אין פחדים ואין דאגות. יש רק שמחה, צחוק, שעשועים, קלילות, כיף וצלילי פעמונים.
הפכתי להיות איש אחר. מסוגר. מבלה שעות בתוך עולמי הפנימי. עם זאת, בעולם האמיתי נעלמו הדאגות, הפחדים והכאבים. לא היה לי עוד זמן ומקום בשבילם.
התמכרתי. בדמיוני, חיו הפיות בתוך יער, שבו זרם נחל, והיו בו הרבה ציפורים ופרחים. בלילה היו הפיות יוצאות ומרקדות עד אור הבוקר, שערותיהן מתבדרות ברוח, מוסיקה נישאת על גלי הרוח וקול צחוקן עולה ממעגל הריקודים.
והיו גם שעות אחרות, שעות שבהן היו הפיות מספרות לי סיפורים. הפיות אמרו לי שבני האדם נראים להן מאוד דומים זה לזה וכי קשה להן להבחין ביניהם. כדי שיוכלו לזהות אותי בקלות ביקשו שאשא סימן היכר.
כיוון שהייתי כובען במקצועי הכנתי לי כובע מיוחד, כמו כובעו של הקוסם שממנו הוא מוציא ארנבת, אלא ששלי היה ירוק. בכל פעם שיצאתי למפגש עם הפיות חבשתי את הכובע הירוק. בהתחלה הן צחקו עלי, אמרו שאני נראה ממש מצחיק – פיות אוהבות לצחוק. אבל אחר כך אמרו שהכובע ממש הולם לי.
מדוע אתן רוקדות במעגלים? שאלתי.
"העצים ביער," השיבו הפיות, "לא גדלים כך סתם, ללא סדר ותבנית. הם צומחים במעגלים. בכל לילה, אנו רוקדות במעגל סביב מספר עצים ויוצרות את משפחת העץ. עצים אלו קשורים זה לזה ביחסים של אהבה, תמיכה והזנה. אנו, הפיות, מסמנות לעצים את קבוצת המשפחה שלהם. שורשיהם משתרגים זה בתוך זה, ביחד חם מוגנים טוב יותר מן הקור ומן החום, ומספרים חוויות ורשמים זה לזה."
הפיות סיפרו לי שהן יכולות לשמוע את העצים המדברים, ואם אני אקשיב, אוכל גם אני לשמוע אותם.
עולמן המסתורי של הפיות חדר יותר ויותר לתוך עולמי. חייתי חיים כפולים. חיים של עולם שבחוץ וחיים של עולם שבפנים. פעמים רבות קרה לי שהייתי מחכה בקוצר רוח שיסתיימו כבר הדברים של העולם שבחוץ כדי שאוכל לעבור לעולם שבפנים.
יום אחד הופיעה פיה חדשה. מתוך המים היא יצאה. התאהבתי בה מיד. ביקשתי רשות מהפיות להשתתף בריקודי הלילה שלהן מתוך כוונה לחזר אחריה. לילות וימים של חיזורים עברו עד ששביתי את ליבה.
כך קרה שנישאתי לפיה. היה טקס מופלא. בסודי סודות עברה השמועה, ומשפחות משפחות של פיות באו לחגיגה. העצים התקשטו לכבודנו בפרחי לילה מיוחדים, הלבנה האירה באורה הכסוף, ולקול שירתן הצלולה והזכה של הפיות נשבענו אמונים זה לזו.
הפיות חדרו לכל הרבדים של חיי. הן נסעו איתי במכונית כשנהגתי, הן השתתפו איתי במקלחת, הן ליוו אותי בהליכה היומית.
העולם החיצוני הפך בעבורי להיות פחות חשוב מן העולם הפנימי. לא הייתה לי מוטיבציה להישגים ולהצלחה בעולם החומר. רק רציתי הישגים והצלחה אצל הפיות. שם הייתי חשוב, מיוחד ושונה. שם הייתי טוב לב ומבין, שם הייתי אומן היוצר במכחולו ארץ פלאות, שם הייתי כל דבר שרציתי להיות.
העולם הזה נעשה כל כך ממשי, נעשה חלק בלתי נפרד מחיי, שכבר לא זכרתי שאי פעם היו לי חיים אחרים. אפילו שכחתי שכל זה התחיל ממודעה במדור "מסביב לעולם".
היה לי מפעל לייצור כובעים. זה דווקא הסתדר טוב עם חיי בעולם הפיות, כי פיות כל הזמן מחליפות כובעים. הן היו מבקשות ממני להכין להן כל מיני כובעים. אני הייתי מייצר כובעים כאלה גם לבני אדם, והכובעים נחלו הצלחה גדולה.
אני זוכר, שפעם אחת, לפני שנתיים, ביקשה ממני פיה אחת כובע רחב שוליים בצבע ורוד פוקסיה. הכובעים של הפיות חייבים להיות מחומרים טבעיים, לכן, בשביל הפיה יצרתי כובע מיוחד מחבל קלוע צבוע בורוד. הכובע הזה היה הצלחה גדולה וכתבו עליו בכל המגזינים הנחשבים בעולם האופנה. את כל הכובעים ייצרתי לפי רעיונות שהזמינו הפיות. הקולקציה האחרונה שעשיתי הייתה ממש נועזת ומוצלחת מאוד.
הפיה היפה לה נישאתי, ביקשה ממני כובע דומה לכובע של פיטר פן. כובע רך ונעים עם שנצים. תפרתי לה במו ידי את הדגם הראשון, מבד לבד ירוק ורך. היא כל כך אהבה אותו, שידעתי שאם אתפור כובעים כאלה גם לנשים, הן בוודאי תאהבנה אותם. יצרתי כובעים כאלה בכל הצבעים. התוצאה דמתה קצת לכובע ליצן אך זה היה להיט אופנתי. תוך זמן קצר יצאו חיקויים לכובע הזה, אבל הם לא יכלו להתחרות בכובעי הפיות שלי.
ההצלחה הייתה מטאורית. לא יכולתי לעמוד בקצב ההזמנות. אנשים היו מוכנים לשלם כל מחיר עבור הכובעים שלי. באותה שנה מחזור המכירות של החברה שלי היה כמו המחזור בכל חמש השנים הקודמות יחד. הגדלתי את כמות העובדים ובעצמי עבדתי פחות. כל מה שעשיתי היה להמציא כובעים. השאר כבר קרה מעצמו…
אף שהפסקתי לקרוא עיתונים, יום אחד, ממש במקרה, נפל לידי עיתון.
דפדפתי בו בחוסר ריכוז ולפתע תפסה את עיני מודעה: שחברת הטלוויזיה הממלכתית מחפשת אנשים עם דמיון מפותח לכתיבת סיפורים בהמשכים לתכנית ילדים.
התייעצתי עם הפיות ושאלתי אותן אם לדעתן כדאי שאשתתף בצוות הזה. הפיות תמכו בעניין. הן אמרו שיעזרו לי במשימה. הצעתי את עצמי כחבר בצוות הכותבים, ואחרי שתיארתי בפניהם מעט מעולמן של הפיות, התקבלתי.
באותו יום, חיכיתי חסר סבלנות שאשתי שושי תחזור מן העבודה. סיפרתי לה על החלטתי לעבוד בחברת הטלוויזיה. שושי מאוד הופתעה. היא הייתה בטוחה שאני אוהב מאוד את ייצור הכובעים ולא ידעה בכלל שאני רוצה לכתוב.
סיכמנו למכור את מפעל הכובעים. מכרנו את המפעל בעל המוניטין בכסף רב, ואני התחלתי לכתוב סיפורים על הדברים שהכרתי מתוך עולמן של הפיות.
שלושה חודשים ישבתי וכתבתי את סיפורן של הפיות ואת סיפורו של היער הקסום.
רציתי לחשוף את הפיות לעולם. גם הפיות רצו בכך.
בשעת הכתיבה הן היו באות ויושבות לידי, מזכירות לי כל מיני סיפורים שהיו, פעלולים, שעשועים והלצות. התייעצתי אתן איך לכתוב את הדברים.
כל אותו הזמן לא שמתי לב שעולם הפנטזיה שלי הולך ומתרוקן… כל כך הייתי עסוק בכתיבה שהפסקתי לבנות אותו, לפתח אותו, הפסקתי להזין אותו. כשסיימתי לכתוב את סיפורי הפיות נשארתי ריק לגמרי.
חברת הטלוויזיה עשתה סידרה מצוירת לילדים על בסיס סיפורי הפיות שלי.
אך אני התרוקנתי. מדי פעם עוד הייתי משוחח עם הפיות שלי, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר.
הזמן עבר, סדרת הטלוויזיה המצוירת יצאה גם בסדרה של ספרים. סיפורי הפיות שלי התפרסמו, ואני נעשיתי מפורסם. דיברו על הכישרון שלי ועל הדמיון המפותח והמיוחד שלי. הופעתי בכל אמצעי התקשורת, אבל בתוכי הרגשתי ריקנות. הרגשתי שלקחו לי את עולם הפיות שלי. לא היה לי מה לספר עוד. עזבתי את חברת הטלוויזיה.
יום אחד, כשסידרתי את המגרות שלי, מצאתי את גזיר העיתון עם הידיעה המוזרה על הפיות במדור "מסביב לעולם". התקשרתי לעיתונאי. רציתי לספר את הסיפור שלי. נפגשנו בבית קפה. הראיתי לו את הכתבה בעיתון, זאת מלפני שנים, באותיות קטנות, על נייר עיתון מצהיב. סיפרתי לו שעולם הפיות הוא אמיתי. סיפרתי שפגשתי את הפיות.
הוא הסתכל עלי כאילו הייתי משוגע. "אז מה אתה אומר" הוא אמר לי, "שסיפורי הפיות שכתבת לטלוויזיה הם אמת?"
"כן, בדיוק. זה מה שאני אומר." הצעתי לו שאבדק בפוליגרף כדי לאמת את הסיפור.
בו במקום, קבענו פגישה באחד המכונים, ואני עברתי את הבדיקה.
מיותר לציין שבבדיקה הסתבר כי אני דובר אמת.
למחרת יצא העיתון עם כותרת מרכזית – מר שמעון כהן, כותב הסדרה על הפיות, מדווח כי נפגש עם פיות אמיתיות, וכי עולמן של הפיות קיים ומתקיים כל הזמן. ובאותיות הקטנות נכתב כי מר שמעון כהן שמע מן הפיות כי הן מסתתרות מבני אדם ואינן נגלות אליהם, כי הן פוחדות. עוד נכתב כי מר שמעון כהן לא יודע מדוע בחרו הפיות להיחשף דווקא לפניו, אבל הוא חושב שזה מפני שהן רצו לספר את סיפורן לעולם.
"האם אתה עדיין בקשר עם הפיות?" שאל העיתונאי.
"לא. הפיות נעלמו מחיי ואינן מופיעות יותר לאחר שסיפרתי את סיפורן."
במשך זמן קצר לאחר פרסום הכתבה עדיין היו הדים – ראיונות נוספים וכתבות שונות. אחדות היו מפרגנות ונעימות ואחרות העמידו אותי באור מגוחך. עם הזמן הרעש שכח והסיפור נשכח.
אבל אני ידעתי. מישהו, באיזה שהוא מקום בעולם, קרא את הסיפור הזה והתחבר אל עולמן של הפיות. ידעתי בברור, שעולם הפיות לא נעלם, אלא שהוא נגלה למישהו אחר.
© גצלר אירית