נעליים – סיפור מאת אירית וייך גצלר
לילה אחד, יחדיו בתוך ארון,
בזהירות כדי לא להקים שאון,
נדברו הנעליים בינן לבין עצמן,
שיש להתארגן כדי להיות לעם.
שיש להן חשיבות גדולה בעולם,
ועם זאת הן אינן מיוצגות
ואינן מאורגנות,
ואין להן זכויות.
החליטו להתאסף ולבחור מנהיג.
קבעו מועד, שלחו שליחים
והעבירו את הידיעה
מנעל לנעל ברחוב, בבתים,
בארונות, ברכבות,
ובכל מקום שבו נעליים נפגשות,
כי בתאריך פלוני, בשלוש אחר חצות,
כשכל האנשים כבר ישנים,
ייצאו כל המנעלים
ויתכנסו בכיכר ויבחרו מנהיג.
ובמועד שקבעו יצאו כל הנעליים:
נעלי ריקוד, הליכה,
ספורט, עבודה,
נעלי חורף, סנדלים,
מגפיים, כפכפים,
נעלי גברים, נעלי נשים
על עקבים, –
נעליים בשלל צבעים, –
מכל הסוגים והמידות,
החלו נוהרים אל הכיכר.
המונים המונים התקבצו ובאו.
בשעה היעודה,
עלו המארגנים על הבמה,
והסבירו מדוע כדאי להתארגן,
להקים שלטון מרכזי והנהגה
ולהפוך לעם.
החליטו לעשות בחירות
ולקבוע מיהי הנעל הראויה
להוביל את ענייני ההנעלה.
באו הנעליים ועלו לומר את דברן:
קמה נעל חצאית גברית חומה
עם שרוכים, ואמרה:
אני הייתי בהרבה פגישות עסקיות,
ואני ממש בעלת ניסיון,
ואני יכולה להגיד לכם בביטחון,
שאנשים בכלל לא יודעים
עד כמה אנחנו חשובים.
אנחנו הנעליים
נותנים להם את הדימוי המתאים,
של אנשי עסקים מצליחים.
ראו כמה איכותי העור שלנו
וכמה התפרים עדינים.
ובאיזה מקומות חשובים אנחנו מבקרים!
ואיזה רושם אנחנו עושים!
אנחנו מיוחדים ונעלים
בסולם הסטטוסים.
על כן אני הראויה מכל הנוכחים
להנהיג את הנוכחים.
אני יפה, עדינה וחכמה.
אני ראויה להערכה.
קמה נעל עבודה בכעס ואמרה:
הרי לכם נעל של טרקלינים
שחושבת את עצמה,
עסוקה באגו ובצורה.
זאת יכולה להיות מנהיגה?
אין לה הכוח והעוצמה,
אין לה המבנה והשרירים הנדרשים
לעמידה בתלאות החיים.
האם יודעת היא
מה קורה מחוץ לטרקלינים?
אנחנו הנעליים החזקות והחסונות,
אנחנו יודעות סדר עדיפויות.
לא סטטוס וכבוד אנחנו מחפשים
אלא ניקיון, מנוחה ותיקון הקרעים.
אנחנו מבוץ נחנקות,
ומן השפשופים כואבות.
אנו נדאג לכולכם לטיפוח וטיפול,
וגם לזכויות,
כדי שלא עד מוות נעבוד.
אז הסי לך נעל טרקלינים רכה וענוגה,
את לא יכולה להיות המנהיגה!
קמו מגפי הגומי השחורים.
אתם מדברים?
אנחנו, לא רק כמוכם עובדים,
אלא שגם בזבל דורכים,
ובכל מקום של סרחון ובוץ אותנו נועלים.
אנחנו יותר מכולכם להנהיג ראויים.
רגע גבירות ואדונים נכבדים.
אתם שוכחים את הכפכפים.
אנחנו נעלי מנוחה, חופש ושעשועים,
את הרגליים משחררים מעול המנעלים.
אנחנו החשובים!
אמנם לא מכובדים כמו נעלי הטרקלינים,
לא חסונים כמו נעלי העובדים,
אבל היות ואת החופש אנו מייצגים,
אז אנו חושבים,
שבסדר העדיפויות,
אנחנו ראשונים, אפילו לפני הסנדלים.
הס לכם, זועקים נעלי הספורט.
אם בפנאי וכיף מדובר
אנחנו ראש דבר.
מתאימות להרבה מטרות:
ריצה, קפיצה, משחק וטיולים,
וכל עבודה
בעמידה או בהליכה.
ואם על נוחיות מדובר –
גם על נעלי הבית נגבר,
שאמנם רכות ונעימות,
אבל שבריריות,
ורק למנוחה מתאימות.
אנחנו גמישות ורחבות,
לרגליים מותאמות,
ואיש לא יוכל להגיד כזאת,
שיש אדם בלי נעלי ספורט.
ונעלי הריקוד מצהירות
שהן החשובות.
הן נוצרו בשביל השמחה,
בשביל הנשמה.
אין חיים
בלי שמחה וריקודים!
זה ממש נ-ו-ר-א
לחשוב רק על עבודה!
חיים בלי נעלי ריקוד
הם חיים בלי איכות.
ועוד דיברו נעלי הילדים
על חשיבותן בגידול העוללים,
והנעליים האורטופדיות על שמירת הבריאות,
ונעלי הבד על הרכות,
ונעלי עקב על אופנה ויופי,
והיו שם טיעונים
לכל הכיוונים.
ועוד הנעליים מתווכחות,
הבוקר עומד לעלות,
ועליהם לחזור מהר לבתיהם.
קמה נעל מן הקהל ואמרה:
די, נמאס לנו מן הדיבורים.
ויכוחים אינם עוזרים.
אני מציעה לפנות לאנשים
ולתעד מה הם אומרים
בעניין חשיבות הנעליים.
סיכמו שייצאו צוותים
שיבקרו במקומות שונים
ויביאו עדויות מהימנות,
שיסירו ויכוחים וספקות.
וקבעו מועד חדש
למפגש לילי נוסף.
ובמועד שנקבע,
כמו חיילים ממושמעים,
שוב בלילה צועדים
כל זוגות הנעלים,
אל הבמה שבכיכר,
כדי סוף סוף להחליט
ולבחור מנהיג.
אצל אנשים
לא תמצאו לעולם תמימות דעים.
וכך גילו הצוותים החוקרים,
שאין נעליים פחות או יותר חשובות,
הכול לפי הצרכים.
כי לכל נעל אישיות משלה,
לכל נעל האופי שלה,
הקמטים שלה,
ההתאמה שלה לכף הרגל,
הרכות שלה,
התנועה שלה,
המקומות המיוחדים
בהם היא מתבלה,
המקומות המיוחדים
בהם היא מחייכת.
ובין אדם ונעליו
ישנה כימיה מיוחדת
שקיימת או שלא קיימת.
ולפיכך אין מקום לשפוט ולהתערב
בין אדם ונעליו,
אין מקום לקבוע את צרכיו.
וכל אחד מזוגות הנעליים,
חשובים ויפים מאין כמותם,
ואף אחד אינו מורם מן העם.
אז מה עושים עכשיו?