המאמר הזה הולך להיות קצת פרובוקטיבי. אני רוצה לעורר אתכם לחשיבה חדשה, התואמת את המציאות החדשה שבה אנו חיים. העולם כבר אינו מתגמל בינוניות, הליכה בתלם, קונפורמיות. עד לא מזמן, האיש החרוץ, המתמיד, הערכי, המוסרי והצייתן – עמוד התווך של החברה, קיבל את התגמול שלו – הערכה, כבוד והתקדמות הדרגתית ברמת החיים. אבל נראה שהקערה התהפכה על פיה. ביותר ויותר מקרים החוקיות הזאת לא עובדת יותר.
העולם השתנה. הסדר ההיררכי הישן כבר לא תקף. כבר לא תמיד יש קשר בין מילוי אחר הוראות לתגמול. בין וותק לתגמול. בין קונפורמיות לתגמול. עכשיו נדרשים דברים אחרים. זה הזמן לעשות שינוי לטובה בחייך. העולם מתחיל לעבור מהפכה.
מעמד הביניים נמצא במצוקה כפי שלא היה בעבר. מצד אחד משבר כלכלי, אבדן של מקומות עבודה, ירידה בהכנסות או עמידה במקום, נטל מיסים כבד. מצד שני שחיתות שלטונית, אנוכיות ובצע כסף, אבדן ערכים, חוסר במנהיגות ובחזון.
האנשים מתחילים להתאחד למען שינוי. אנשים לא רוצים יותר להתפשר, הם רוצים ליצור את המציאות שלהם, הם הבינו בדיוק את מה שאני הולכת לספר לכם עכשיו, שמשהו בסיסי השתנה בהסכם שבין הפרט והמדינה, בהסכם שבין הפרט והשלטון והמנהיגים שלו. הם הבינו שהבטחה מאוד בסיסית שהייתה קיימת במשך עשרות שנים הופרה.
ומהי ההבטחה שהופרה?
"אנחנו נדאג לך"
זוהי ההבטחה, בין אם גלויה ובין אם סמויה שבין אדם ומערכות השלטון של מדינתו, בין האדם לבין ארגוני העובדים, בין האדם לבין המעביד שלו.
במשך מאות שנים עברה האוכלוסייה שטיפת מוח.
פיתו אותנו להתאים לתוך תבנית, למלא אחר הוראות, להחליף ימי עבודה תמורת תשלום.
העסקה שהורינו חתמו עליה הייתה העסקה של "אני אדאג לך" –
העולם מלא ב'מפעלים' שמייצרים מוצרים שאותם אנו או צורכים
או שמייצרים שירותים שמאפשרים לכל המערכת הגדולה הזאת לפעול…
מפעלים אלו זקוקים לעובדים.
אם אתה לומד כיצד להיות אחד מהעובדים הללו,
או אם אתה תלמיד טוב בבית הספר,
ממלא אחר הוראות,
מגיע בזמן,
משתדל –
אנחנו נדאג לך.
אינך צריך להיות מבריק או יצירתי או לקחת סיכונים.
אנחנו נשלם לך הרבה כסף,
נעשה לך ביטוח בריאות
ונציע לך ביטחון בעבודה.
אנחנו נעריך אותך או לפחות נדאג לך ונספק לך בטחון.
זוהי עסקה מאוד מפתה. כל כך מפתה עד שבמשך מאה שנה אימצנו אותה. כל המערכות שלנו, בתי הספר שלנו, הממשלה והצבא שלנו תמכו בעסקה הזאת. אנחנו, האנשים הפשוטים, מילאנו אחר הוראות, הופענו בזמן לעבודה, לבית הספר, לצבא עשינו את החובות שלנו ובתמורה קיבלנו את מה שהיינו צריכים. זה היה החלום האמריקאי/הישראלי/האירופאי וזה עבד.
מדוע?
זה היה גם עניין כלכלי של עלייה ברמת החיים. כן, גם הרצון לפנסיה, לביטחון, להגשים את החלומות הקטנים של בית עם גינה, אוטו, משפחה, 2 ילדים וכלב, אבל הייתה בזה עוד הבטחה:
"תבצע את ההוראות ולא תצטרך לחשוב", "תעשה את עבודתך ולא תצטרך לקבל החלטות", "לא תצטרך להוציא את הגאוניות שלך מן הכוח אל הפועל". תוכל להיות בינוני.
בכל תאגיד, בכל מדינה בעולם ישנם אנשים שמחכים שיגידו להם מה לעשות. למה להתאמץ? תן לישון בשקט… כן זה נותן שקט. אנשים עושים מהפכות בשביל להשיג דמוקרטיה, לבנות מדינה, להחליף מנהיג – אבל אחר כך הם רוצים שקט… בית קטן עם גינה… ואם מאפשרים לך את זה, למה לא? אין פה שיפוטיות. זוהי בחירה טובה. חיים טובים.
המערכת שגדלנו עליה מבוססת על חוקים פשוטים: תופיע, תעשה את העבודה שלך, תקשיב לבוס, תתמיד, תהייה חלק מהמערכת – תהייה מתוגמל. במשך 100 שנים זה הוביל לעלייה ברמת החיים וזה נראה עסק טוב מאוד. זה היה הדיל שהיה האנתיזה לעוני, לפחד ממחסור, להישרדות. זה סיפק את הצורך הבסיסי בביטחון.
זה עבד טוב בשביל כולם עד שזה נגמר. עכשיו זה נגמר. ואתה לא כל כך שמת לב לזה. אתה רק מרגיש מתוסכל כי פתאום אף שאתה ממשיך להיות "ילד טוב" ולציית ולפעול לפי החוקים של המשחק הישן, זה לא מתאים יותר למשחק החדש – כי כבר לא דואגים לך יותר, אתה לא כל כך מתוגמל, אין לך בטחון ואתה לא מבין מה לא עובד פה.
אתה נושא בנטל. אתה 'הבינוני', מחזיק את החברה על כתפיך. בלעדיך שום דבר לא יעבוד. אבל אתה אסיר של מלחמת ההישרדות. אתה לא יכול להרשות לעצמך להפסיק, לנטוש, כי אתה חי על הקצה, בעיקר שורד, ואם תעזוב את המסגרת שמספקת לך פרנסה בקושי, תשקע עוד יותר. אין לך רזרבות, אתה לא יכול להרים את הראש ולנשום אוויר צח. וככה 'הם' רוצים שתישאר – שלא יהיה לך מספיק זמן ומספיק אוויר בשביל לחשוב, בשביל למרוד… מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה ולהיות ממושמע, מישהו צריך להחזיק את כל המערכת הזאת.
עד עכשיו זה עבד לשני הכיוונים. אתה פעלת לפי המצופה וקיבלת בטחון, צדק, חינוך, בריאות… בשביל כל אלה עבדו הורינו וזה הספיק להם. עכשיו זה לא מספיק. אתה רוצה גם לבלות, להינות מהחיים. אתה רוצה הרבה יותר מרק לשרוד. וזה מסוכן.
ההסדר הישן לא מתקיים יותר. העולם כבר לא מתגמל אנשים ממוצעים. העולם כבר לא מתגמל אנשים שהם מסמר קטן במכונה ענקית. כן, תמיד צריכים אותם אבל לא דואגים להם. יזרקו אותם ברגע שימצאו להם מחליף זול יותר, ישלמו להם מעט, הם לא יקבלו הערכה.
האם הכינו אותך לזה? האם אתה יודע את זה?
ההולך בתלם ננטש על ידי המערכת. העסקה שהוא חתם עליה בוטלה והוא לא שם לב. הוא עדיין מציית לחוקים אבל אף אחד לא באמת דואג לו.
העולם השתנה ואין שום בטחון. אין בטחון במקום העבודה. אין בטחון בפנסיה. אתה שולח ילד לצבא וגם שם אין בטחון. לא רק בגלל הסכנה הביטחונית אלא בעיקר בגלל רשלנות וכסת"ח וחוסר הקפדה וחוסר תשומת-לב לילדים שלנו, פעם חשבנו שהמדינה תדאג לילדים שלנו לחינוך הכי טוב – והיא לא. פעם חשבנו שאם חייל ייפול בשבי המדינה תעשה הכל בשביל להחזיר אותו – והיא לא. בריאות – כשצריך באמת אתה מחוץ לסל, עדיף שיהיה לך ביטוח פרטי. נוכחנו לדעת שאין מי שיכבה שריפה המאיימת על ביתך, אין מי שיגן עליך מפני טילים, ואין בטחון שגם אם אתה עובד חרוץ תוכל לספק את צרכיך האלמנטריים – בקיצור, ההסכם של "אנחנו נדאג לך" הופר. ואנחנו ממשיכים להיות ילדים טובים ולהיות ממושמעים ולבצע את החלק שלנו בהסכם ולהיות פראיירים…
עכשיו אתה זקוק להיות מנהיג או יוצר, ואלו אינם מקבלים סט של חוקים, אינם מקבלים מפות והוראות. הם צריכים ליצור אותם בעצמם. וזה לא פשוט.
וזה קשה למי שלא מורגל בכך. צריך ללמוד את זה. אתה צריך ללמוד להיות יצירתי, מקורי, יחיד ומיוחד ובלתי ניתן להחלפה. לא עוד 'פועל', לא עוד 'חייל' , לא כוח עבודה שניתן להחלפה בקלות. וזה אומר שאתה לא 'סומך' על שלטון/הממונים/הארגון. שכבר אין מי שדואג לך.
מהפכות הן תמיד מפתיעות ותמיד נראה שאין אנו מוכנים להן. כל החיים שלך נדחפת ללכת בתלם, לייצר, לצרוך. עכשיו פתאום כדי להצליח אתה צריך לפתח כישורים אחרים: תובנה, מודעות, יצירתיות, חיברות. אפילו הון אינו מספיק, מכונות אינן מספיקות. צריך יוזמה, צריך רעיונות, צריך קשרים. צריך למנף משהו פנימי על מנת ליצור עמדה של כוח וערך.
כעת, כל אחד יכול להיות משפיע, יכול ליצור שינוי – העולם נפתח בפני כולם.
כעת אני פונה אליך באופן אישי כי כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו, ולראות את העולם בפרספקטיבה חדשה – איך הדבר הזה מתבטא בחיים האישיים ומה עושים עם זה. כיצד מפסיקים להיות 'מבצעי הוראות' ומתחילים להיות יותר משמעותיים, להיות אנשים יותר יצירתיים ויותר נותני טון.
בזמנים של שינוי, מה שאתה צריך זה להתחבר עם אנשים חיוניים, בעלי חשיבה מקורית, פרובוקטיביים ואנשים שאיכפת להם. אנשים שיכולים להנהיג, אנשים שיכולים ליצור קשרים אישיים, אנשים בעלי תשוקה לשינוי, אנשים שמוכנים להיות נונקונפורמיסטים. זה סוג האנשים שיהיו מוערכים, שיחפשו אותם, שיקבלו תגמול גבוה, שיהיה קשה להחליף אותם, שיהיה קשה לחיות בלעדיהם.
ובאותו זמן, אתה לא יכול לסמוך על "אנחנו נדאג לך" – אף אחד לא ידאג לך, עליך לעשות shift בחשיבה, אתה הוא זה שאחראי על עצמך, אתה הוא זה הקובע את עתידך, זה יהיה הביטחון שלך – לפתח את 'המיומנויות הפנימיות' שלך. אתה לא יכול לשבת בשקט ולסמוך על בעלי הסמכות שידאגו לך. אין יותר את הלוקסוס הזה של בטחון ועלייה ברמת החיים רק כי אתה 'ילד טוב'. ההיפך – כל שתהייה יותר שקט, ממושמע, ערכי, כך תשקע יותר ויותר ותהייה עסוק במאמץ להשאיר את הראש מעל המים.
אתה לא צריך לעשות את המהפך לבד. התחבר עם אנשים דומים, קח קורסים, סדנאות, תתפתח, תקשיב, תהייה עירני וקשוב, יוזם, ובעיקר אל תחכה שמישהו אחר ייתן לך מפת דרכים מוכנה. תיצור את המפה שלך, תקח אחריות, תביא הרבה רעיונות, ותעבוד על קשרים אישיים.
אולי באמת אף אחד לא צריך לדאוג לנו. אנחנו לא חייבים להיות בפאזה של הישרדות, של חוסר אונים בפחד קיומי – אנחנו במקום של חיפוש אחר משמעות, של רצון להצליח, לשבור מחסומים, לצאת מאיזור הנוחות, להיות מובילים של שינוי, להיות עמוד התווך בכל מקום שבו אנחנו נמצאים.
עלינו לקבל את זה שאף שאין יותר דבר כזה שנקרא 'בטחון' חיצוני. אנו יכולים לסמוך על עצמנו על ידי יצירת מצב שבו נהייה בעלי ערך מוסף בכל מקום. שנהייה מחוזרים ומוערכים. ש'הם' יחשבו איך לגרום לנו להיות מאושרים כדי שנחזיק על כתפינו את כל החברה ולא כפי שהיום 'הם' רק רוצים להתיש אותנו כדי שלא יהיה לנו זמן להתבונן בנעשה, לראות כיצד מנצלים אותנו. זהו זמן המהפכה. והמהפכה התחילה אז אל תשארו מאחור, תעלו על העגלה הזאת…