"אני טובה בלהיות מספר שתיים"
לאחרונה יצא לי לשמוע את המשפטים האלה, שבכותרת, מספר פעמים מפי לקוחות שלי. "יש פה משהו" חשבתי לעצמי. אני אפילו יכולה להתחבר לזה, כי גם אני, כשהייתי צעירה חשבתי ש"אני לא רוצה להיות מנהלת" והיו לי הצדקות די הגיוניות להימנעות הזאת ולבחירת תפקידים בהתאם. זה לא שבחרתי להיות ראש קטן, ההיפך. תמיד הייתי שאפתנית. אבל לא רציתי "לנהל", העדפתי תפקידים שבהם "אני מנהלת את עצמי" וסומכת על עצמי.
כמובן שישנן הרבה סיבות מדוע א.נשים נמנעים, במודע או שלא-במודע, להתקדם לעמדות ניהול או לבחור מקצועות/תפקידים שבהם הם מנהלים את עצמם בעיקר. סיבות הקשורות לביטחון עצמי, לערך עצמי, לתחושת מסוגלות, לביישנות וחרדה חברתית, פחד מאחריות, פחד ממחויבות ועוד.
אמנם, חלק מהסיבות הללו יכולות להיות תקפות במידה כזו או אחרת אצל המתאמנות האלה שפגשתי, אך אצלן ישנה אמונה מרכזית אחרת לגמרי.
הנשים הללו, שהגיעו אלי, שהצהירו שהן לא מעוניינות בקידום לניהול (וכל אחת מהן בתחום אחר, וברמת ניהול אחרת), מתקשות לנהל אנשים בגלל הזדהות יתר עם הכפיפים. יש להן בטחון עצמי ותחושת ערך עצמי גבוהים יחסית, הן יודעות שהן טובות בעבודה שלהן ומאוד מוערכות. לכן זוהי תופעה כל כך פרדוקסלית. מצד אחד יכולה להיות מיומנות מקצועית גבוהה ותפקוד גבוה ואפילו תחומי אחריות רחבים, אך מצד שני חוסר יכולת לעשות את המעבר מסטטוס של עמיתה לעבודה לסטטוס של מנהלת.
מה עומד מאחורי הגישה הזאת, מאחורי האמונות האלה שיש לנשים האלה שפגשתי, על עצמן?
לפניכם דיאלוג לדוגמא עם אחת המתאמנות שלי:
היא: הציעו לי תפקיד ניהולי, אבל אני לא רוצה. אני יודעת שאני ממש טובה בעבודה, אבל לא טובה בלנהל אנשים אחרים.
אני: מדוע לדעתך אינך טובה בלנהל אנשים?
היא: כי אני לא סמכותית. אני יכולה לבקש מאנשים לעשות דברים ואז אם הם לא עושים, אני עושה בעצמי. לפעמים כבר מראש אני לא מבקשת כי לא נוח לי לבקש, ועושה בעצמי. ויש גם כאלה שאי אפשר לסמוך עליהם ואני צריכה לנדנד להם שוב ושוב או לבדוק כל הזמן אם עשו וזה קשה לי… קשה לי לדרוש, קשה לי למשמע, קשה לי "להיות לא נחמדה"…
אני: ואיך המנהלת שלך? איך את רואה אותה כמנהלת? באיזה אופן אינך יכולה להיות כמוה, לפי דעתך?
היא: או, המנהלת שלי היא מנהלת ממש טובה. היא מצליחה להניע ולהפעיל אנשים. אבל אני לא יכולה להיות כמוה.
אני: איך היא מצליחה לנהל את האנשים ולגרום להם לעשות מה שצריך או את מה שהיא מבקשת?
היא: זה בדיוק מה שאני לא יכולה… כשהיא מבקשת ממישהו לעשות משהו, היא לא באמת "מבקשת". היא "דורשת". היא מדברת באופן ישיר, בתקיפות, אומרת מה היא צריכה שתעשה, וברור לה שאתה צריך לעשות.
היא לא מנסה להיות נחמדה, דורשת מאנשים לעשות גם דברים שלא נוח להם לעשות, או דורשת מהם להתאמץ יותר.
היא מעבירה ביקורת בצורה לא נעימה לפעמים, היא רוצה ביצוע ולא תמיד מתחשבת במצב של העובד.
בקיצור יש לה את היכולת הזאת לתת פקודות. לפעמים בצורה "יפה ועדינה" ובלשון בקשה, אך גם להיות תוקפנית לפעמים, ביקורתית, לנזוף, לדבר בלשון צווי כמו :
"תעזוב הכל ותעשה את זה עכשיו!", "אני לא רוצה לשמוע תירוצים, זאת העבודה שלך…",
והעובדים בכלל לא מעלים בדעתם לא לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך. ואם יש מישהו שלא עובד כמו שצריך, אין לה בעיה לדרוש מההנהלה שימשמעו אותו או יפטרו אותו/אותה.
אני רואה איך היא מתקתקת את כל הפרויקטים ואף אחד לא אומר לה "לא יכול", "לא יכול עכשיו", "תבקשי ממישהו אחר"… היא נתפסת נוקשה, קשוחה, לעיתים אטומה (כשאינה מוכנה לשמוע תירוצים) ולא מעט אנשים נפגעים ממנה, אבל העבודה נעשית.
כשאני לפעמים צריכה לנהל אנשים בפרויקטים מסוימים זה קשה לי מאוד. תמיד יש מישהו שלא עושה כמו שצריך או מישהו דחיין או עצלן, וזה תוקע את הפרויקט ובסוף אני עושה הכל בעצמי.
אני: מה את מרגישה כשאת צריכה לתת לאנשים הוראות או "פקודות" לעשות דברים? מה את מרגישה כשאת צריכה לנזוף או לבקר מישהו על העבודה שעשה או על משהו שלא עשה?
היא: אני מרגישה שאני מזדהה איתם. אני לא יכולה לעשות לאחרים מה שאני הכי שונאת שעושים לי. קשה לי מאוד שאומרים לי מה לעשות ולכן גם קשה לי לומר לאחרים מה לעשות. אני מבינה אותם. אני מבינה את ההרגשה הזאת, שמישהו אחר קובע לך, לא מתחשב בך, מדבר בצווי, אז אני לא רוצה לעשות את זה לאחרים.
ממ… מעניין. למה היא מרגישה שאיננה יכולה לומר לאנשים אחרים מה לעשות?
מהי מערכת האמונות שמוענת ממישהו להיות מנהל טוב?
איך הגישה הזאת מתפתחת?
אז ככה…
בבתים סמכותנים או בבתים רעילים (מסיבות שונות ובצורות שונות) לא מתייחסים לילדים בכבוד. ההורים משתמשים בעונשים ובסנקציות, דורשים ציות באיומים, משתמשים בטקטיקות של "מניעת אהבה" או השפלה או התעללות, בביוש, בכעס וזעם, כדי שהילד יהיה צייתן, ילד-טוב, יביא הישגים גבוהים בלימודים, שלא יבוא בדרישות ויסתפק במעט שנותנים לו, שיתחשב ברגשות ההורים, שיהיה בן/בת זוג חליפי, שיהיה ילד-הורי, שיהיה חזק, שלא יהיה רגיש… הילדים הולכים על ביצים, מרגישים באופן קבוע בושה וחרדה (לעיתים קרובות אף אינם מודעים לרגשות הללו), ובסופו של דבר הם מאבדים אמון בהורים שלהם ובדמויות סמכותיות אחרות. כאשר מערכת המִשְמוְע (משמעת) של ההורים מבוססת על My Way, הילדים חשים שאין להם שום בחירה או שליטה על החיים שלהם. במקום זאת, ההורה הוא שמחזיק את כל הכוח. הילדים בבית כזה יכולים להרגיש שאין להם שום זכויות ומה שהם חושבים ומרגישים לא חשוב.
בבתים סמכותנים, וגם בבתים שבהם ההורים או אחד מהם מכורים/מזניחים/פגועי נפש, לרוב החוקים יהיו נוקשים, מלאכותיים, לא עקביים, העונשים בלתי ניתנים לצפייה אך גם שקט ושבחים בלתי ניתנים לצפייה. הכבוד והערך העצמי של הילד נדרסים. כתוצאה הילד יכול להרגיש חוסר-אונים, כעס/זעם (שלרוב לא יכול לבטא) ורגשי נחיתות. בדרך-כלל תגובות הילדים נעים בין שתי קיצוניות: מרדנות ו/או כניעות.
בדרך-כלל, באופן לא מודע, רגשות אלו יצופו גם בבגרות בכל מערכת יחסים עם בעל סמכות. תחושה של "אני שונא שאומרים לי מה לעשות", "לא רואים אותי", תחושה של כפייה שמובילה ל"מרדנות" שיכולה לצאת החוצה בצורות שונות של התנהגות, או לא להתבטא בחוץ, אך להוביל לתחושה של חוסר אונים וכניעות.
התפיסה שמוחזקת אצל האדם הזה היא
כוח זה משהו שמשתמשים בו על אחרים, שכתוצאה מכך הם מרגישים נחותים וחסרי אונים.
האישה הבוגרת "שלא יכולה להיות מנהלת", מזדהה כל כך עם העמדה של הכפופים לה, ומבחינתה הם מרגישים כמוה כאשר אומרים להם מה לעשות, עד כדי שהיא מעדיפה לעשות הכל בעצמה במקום להאציל סמכויות ומשימות, וכתוצאה מכך היא חווה לחץ וסטרס. לכן, בשבילה עדיף להיות "ראש קטן" לעשות את העבודה שלה כמו שצריך ולא להתמודד עם ניהול של אנשים אחרים. ככה היא מצמצמת את עצמה מבחינת הצלחה בקריירה ובהכנסה, למרות היכולות והמיומנויות הגבוהות שלה, שהן לעיתים קרובות, ברמה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מי שמסביבה.