מה שאני קורא 'אני' (I) שכולל את הרעיונות שלי, עמדות שלי ואמונות לגבי מי אני, אלו הדברים שאנחנו הכי קשורים אליהם.
לכן ה'אני' הזה – לכל מה שאני קורא 'אני' ו/או 'שלי' – אלו הם הדברים שהכי קשה לנו לוותר עליהם או להיפטר מהם.
כל זמן שנראה לנו שרעיון או אמונה עובדים בשבילנו ונותנים לנו איזשהו סוג של תגמול או יתרון, יהיה לנו ממש, אבל ממש, קשה לוותר על זה ולשחרר את זה.
למעשה, אנו מעדיפים להיות 'לא מאושרים', אומללים ואפילו למות, מאשר לעמוד מול העובדה שרעיון או אמונה או עמדה שאנו קשורים אליה היא שגויה.
זה אולי נראה קיצוני אבל אם נתבונן ונבחן את חיי היומיום שלנו, נמצא שזה מאוד נכון בעבורנו. (העמדות הפוליטיות שלנו: התיישבות בשטחים, מדינה פלשתינאית, נישואין ומשפחה, ולמען האמת כל דבר, אם חושבים על זה… מוטבע ומושרש במוחנו והוא חלק מהזהות שלנו… א.ג.).
העולם כולו מסתובב סביב הדברים שאנחנו מזדהים איתם והאמונות שאנו מחזיקים וקשורים אליהן עמוקות, שנראות כמעט מקודשות, כולל אלו שירשנו מזה דורות, וממש לא מקובל ובלתי-קביל בעליל לעמיד אותן בספק. בעניין האמונות שלנו, אין דמוקרטיה!
זה מה שעושה את השחרור כל כך קשה וכמעט בלתי אפשרי בשבילנו, בני התמותה.
ועדיין, כל דרך המובילה לחופש אמיתי תחייב אותנו, ההולכים, להשליך את האמונות העמוקות הללו, הרעיונות, הציפיות והתקווה.
אבל, מתי אנו משליכים אותן?
רק כאשר להחזיק בהם הופך להיות יותר נטל וכאב מאשר לשחרר אותן.
זה מה שהופך את המסלול כל כך קשה.
הבעיה היא שאנו רוצים וצריכים להיות צודקים לגבי מה שאנו מאמינים שהוא אמת. זה מה שיוצר כל כך הרבה מהסבל שלנו.
כאשר אנו מאפשרים לדברים להיות כמו שהם, פשוט, מבלי לשפוט אותם כנכון או לא-נכון, טוב או רע, כך או אחרת, הדרך איננה קשה.