יצירת מציאות תמיד מתרחשת בתהליך של סיבה ותוצאה. השאלה החשובה שעלינו לשאול את עצמנו כדי ללמוד מן הניסיון, וכדי לדעת על מה כדאי לחזור וממה כדאי להימנע היא, מהי התוצאה שקיבלתי?
למרבה הפלא, כל כך הרבה פעמים אנו מנסים להתחמק מהגדרה מדויקת של התוצאות כי כאשר אינן "טובות" או "מחמיאות" לנו, איננו רוצים להודות בהן ומעדיפים לספר סיפורים. לעיתים אנחנו "ממציאים" תוצאות שאינן אמת, או נעשים עיוורים ולא רואים אותן. לעיתים אנו בכלל לא מתעסקים בבחינת התוצאה ומעדיפים להשאיר אותן עמומות ולא ברורות, כדי שנוכל להתמקד בסיפורים שיש לנו על הסיבות, וההצדקות למה שקרה, וככה אנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמנו. נדמה לנו שאחרים "ייקנו" את הסיפור שלנו, שהסיפור עצמו יסדר לנו את המציאות, ואנו הולכים בלילה לישון אמנם עם התוצאות האמיתיות, אבל עם הצדקה.
כך, גם כאשר התוצאות שלנו יכולות להיות מוגדרות ככישלון, אנו לא רק שלא יודעים מדוע נכשלנו, אלא לא יודעים שבכלל נכשלנו. כאילו שאם לא נותנים לזה את השם "כישלון" אז זה לא כישלון.
כישלון, לא חייב להיות עניין של חיים או מוות או פשיטת רגל או קטסטרופה. כישלון הוא אי הצלחה להשיג את המטרה שרצינו להשיג. כישלון הוא כאשר אתה משקיע מאמצים ומשאבים על מנת להשיג תוצאה מסוימת ואינך מצליח להשיג אותה. כישלון הוא כאשר אתה חושב שאתה עובד טוב ומפטרים אותך, כישלון הוא כאשר מסתבר לך שמעריכים אותך פחות ממה שחשבת שמעריכים אותך, כישלון הוא כשהפסדת כסף בהשקעות שעשית, כשלון הוא כשאתה כל הזמן מתחבר לאנשים שלא עושים לך טוב, כישלון הוא כשלא מבינים אותך, וכן הלאה וכן הלאה.
יש לנו נטייה לומר לעצמנו ולילדים שלנו לאחר אכזבה/כישלון: "לא נורא. עשית הכי טוב שאתה יכול". לומר, שהמאמץ והכוונה הם החשובים ולא התוצאה. כן. אני מסכימה עם החלק הראשון. ראשית זה באמת "לא נורא" ושנית המאמץ והכוונה אכן חשובים. אלא שהתוצאה היא כלי המדידה, היא קנה מידה. לכן היא מאוד חשובה.
אם התוצאה איננה מספקת אותך, אולי יש משהו אחר שניתן היה לעשות כדי להשיג את המטרה? אולי המאמץ והכוונה לא הופנו לכיוון הנכון? להיות או לעשות הכי טוב שאני יכול מבלי לבחון את התוצאות של זה – זהו סוג של עיוורון ורצון לומר "עזבו אותי, יותר מזה אני לא יכול". אין דבר כזה. כבני אדם אנו כל הזמן גדלים ומתפתחים וכל הזמן יכולים להיות או לעשות טוב יותר…
בהסתכלות רחבה, מנקודת המבט של "אלוהים" לא תמיד כישלון הוא דבר רע לכשעצמו. לפעמים התוצאה של מה שאנו קוראים "כישלון" היא דווקא הדבר שמביא אותנו למקום טוב יותר, לפריצת דרך, לדרך חשיבה חדשה. אבל דווקא משום כך, דווקא בגלל נקודת המבט הרחבה יותר, כדאי לנו לבחון את מה שנחשב באופן זמני "כישלון" ולקרוא לו בשם, וללמוד ממנו כמה שיותר, וללמוד באותו זמן, שהכל פועל בסופו של דבר לטובתנו. דווקא נקודת המבט הזאת, מאפשרת לנו להפסיק לספר סיפורי אליבי ולהסתכל למציאות בעיניים.
כדי ללמוד את התהליך שהביא לכישלון, עלינו קודם כל להגדיר בדייקנות את התוצאה. לא ניתן לעשות את ההגדרה הזאת עם אנחנו בהכחשה.
וההגדרה של הכישלון איננה לצורך הלקאה עצמית, אלא להיפך, לצורך למידה וגדילה. להבין את הסיבות שהביאו אותי לכאן, להבין כיצד אני יצרתי את המציאות הזאת, לקבל אותה בהבנה רק משום שאני עשיתי את הבחירות שעשיתי, לטוב ולרע, וכל מה שנותר זה להסיק את המסקנות, להיות חכם יותר, ולדעת מה לא כדאי לעשות או כן כדאי לעשות בעתיד.
קראתי פעם מאמר בנושא של חשיבה יצירתית לפתרון בעיות, שבו נטען, שככל שאדם סומך על יכולתו לפתור בעיות, כך הוא גם "יראה" יותר בעיות שיש לפתור.
אני חושבת שאפשר להרחיב את זה לגבי בטחון עצמי וכישלונות. ככל שרמת הבטחון העצמי גבוהה יותר, כך אדם יכול "לראות" או להכיל כמות גדולה יותר של "כישלונות" בחייו.
תמיד אנחנו מופתעים מחדש איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנו נכנסים שוב ושוב לאותן סיטואציות, מזמינים את אותם הטיפוסים לתוך החיים שלנו, ומתמודדים עם אותן התוצאות. הפרטים משתנים, אך התופעות חוזרות על עצמן. אלו הם חיים ללא מודעות, חיים לא התפתחות רגשית.
כדי לעשות בחירות נכונות, אדם חייב ללמוד מן הכישלונות שלו, וכדי ללמוד מן הכישלונות שלו הוא חייב להודות בהם, קודם כל, לקרוא להם בשם.
אם אינך יודע מדוע נכשלת, לא נעשית חכם יותר מאשר היית לפני כן.