אהבה 'חונקת'

הערה: כל הנאמר בלשון זכר ונקבה יכול להיות גם ההיפך. אהבה 'חונקת' מתקיימת בשני המגדרים. אנא עשו בעצמכם את ההתאמה הנדרשת לכם.

אתחיל מהשורה התחתונה: לחנוק מישהו באהבה – זוהי איננה אהבה. זוהי תלות.
זוהי מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג הוא Co-dependent, ובעברית אקרא לו/לה מעתה 'הנאחז' או 'הנאחזת', באופן לא-מודע, בוחר להיות בתפקיד 'מטפל' Care giver במערכות יחסים.

ההגדרה הבסיסית של codependency היא: מערכת יחסים שיש בה אדם אחד תומך או מנסה לפתור את הבעיות של האדם השני. הוא או היא גם מנסה פתור את הבעיות של האחר וגם למלא את הצרכים שלו, בעיקר צרכים של הערכה עצמית וצרכים רגשיים.

אחד הדברים המתסכלים ביותר באהבה חונקת, הוא שהאדם שמטפל באחר, משקיע זמן, אנרגיה, מחשבה ועשייה, כל הזמן עושה, משתדל, נותן, מוותר מעצמו, הוא יותר מידי נחמד, ובסופו של דבר חווה דחייה. ובאופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שבן-הזוג שלך או בת-הזוג שלך מספקת לך את כל הצרכים, גורמת לך להפגין חוסר-כבוד כלפיה.

איך זה יכול להיות? למה שאדם לא יכבד מישהו שכל כך דואג לו וכל כך משתדל בשבילו?

בואו ונתחיל להסביר מהתחלה:

מה מאפיין את הנאחז.ת?

על פני השטח נראה שהיא כל הזמן נותנת ועושה למען אחרים משמעותיים, תוך השקעה גדולה וויתור על עצמה. כאשר מדובר בבן הזוג שלה, היא דואגת לבעיות שלו, למלא את כל הצרכים שלו, לעזור לו להתמודד עם נושאים בחייו שהוא צריך להתמודד, וזה יכול להיות שתייה, התמכרויות, כעסים, פצעי ילדות, מחלה כרונית, בעיות רגשיות וטיפול יומיומי כמו בכל מה שהוא צריך שקשור לאחזקת הבית והחיים. בסופו של דבר מתפתחת מערכת יחסים דומה ליחסים בין הורה וילד.

מתחת לפני השטח, באופן לגמרי לא-מודע, הנאחזת מסוג ה- care-giver, מחפשת מישהו שיש לו 'בעיות', התמודדויות ונושאים לפתור, מישהו שצריך "לתקן" אותו. מדוע?

הפחד הכי גדול של הנאחזת הוא פחד מדחייה או חרדת נטישה.

בדרך-כלל דפוס "הנאחז.ת" מתפתח אצל ילדים שחוו טראומה מורכבת: ילד שהוזנח, ילד שחווה התעללות, ילד שננטש.
זה מאוד שכיח אצל ילדים להורה אלכוהוליסט, או אצל ילדים שעל-פניו נראה שגדלו בבית שנראה שהכל בסדר, אבל החוויה שלהם הייתה אחרת, שמשהו לא-בסדר, לא רגיל.
לדוגמא:
דינמיקה בין ההורים של הורה נרקיסיסט והורה שני 'נאחז',
הזנחה והתעלמות מהצרכים של הילד,
אי-מתן תוקף לרגשות של הילד ולתת לו הרגשה שמשהו לא בסדר אתו,
התעללות רגשית,
בעיות בין אחים שמקורן בכך שהורים עושים הפרד-ומשול והעדפה,
קור וניכור ואלימות על סוגיה השונים,
חוקים נוקשים, שתיקות, אין-שיח, הרבה שליטה,
התקפי זעם ואלימות, השפלה ואלימות מילולית,
מסרים כפולים, חוסר-ודאות וחוסר יכולת לצפות מה עומד לקרות.
בבית כזה הילד חווה אי-ודאות גדולה,
אינו מרגיש בטוח ולא מקבל הזנה (פיזית ו/או רגשית) ומרגיש שלא רואים אותו.
החוויה של הילד היא "אני לא מספיק טוב",
"אני לא יכולה לסמוך על האנשים שגידלו אותי",
והוא תופס יחסים כמפחידים, באופן כללי.

הפירוט שלהלן די מפחיד, אבל לא חייב שכל אלו יתרחשו בבית אחד.
מספיקה רק הזנחה רגשית כדי לחוות טראומה מורכבת.

הנזק הגדול ביותר שטראומה מורכבת עושה הוא שהיא פוגעת בתפיסת הזהות העצמית של הילד. "הסיבה שהם עשו לי את זה כי משהו אצלי לא בסדר". "אני כנראה לא ראוי לאהבה, אחרת אבא לא היה מזניח אותי". "אני לא מספיק טובה". "הכל באשמתי".

אחד מהדפוסים ההישרדותיים של ילדים שעוברים חוויה כזאת (יש גם דפוסי הישרדות אחרים) זה 'נאחזות' Co-dependency. ומשמעות הדבר, שהילד הזה, וגם הבוגר הזה, הופך להיות מרצה (ברמות שונות) ו- care-giver.

אז אם נסכם, כשאנו מדברים על נאחזת ועל פחד מדחייה ומנטישה, שורש הפחד מחובר לתחושה של בושה גרעינית:

"אני לא מספיק טובה:
אני לא מספיק טובה שיאהבו אותי,
אני לא מספיק טובה שיראו אותי,
אני לא מספיק טובה שיזינו אותי,
אני לא מספיק טוב להיות מוערכת".

מה תעשה הנאחזת כדי שלא ידחו אותה, או יינטשו אותה?

היא מוצאת מישהו שהיא יכולה לספק לו מה שהוא צריך.

והיא לומדת לצפות את הצרכים שלו,
עושה הכל למענו,
מביאה מתנות,
מחוות של יחס: מכינה לו כל יום קופסת אוכל מושקעת לעבודה, מגיעה לעבודה בהפתעה להביא אוכל, בבית מגישה לו פירות, קפה בזמן שהוא עושה דברים אחרים וכדו'.
עושה עבורו דברים: סידורים, בירורים, תור לרופא, טיפול בניירת, רחיצת המכונית וכדו',
לבקר ולטפל בהורים שלו או בני משפחה אחרים ועוד.

היא לגמרי מבטלת את עצמה, את מה שהיא רוצה, את מה שהיא צריכה.
ההתעסקות שלה היא מאה אחוז בו. מה הוא צריך, מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. זה לא משאיר לה שום מקום לראות את עצמה ואת הצרכים שלה.

היא עושה את כל הדברים האלה כי היא רוצה שהוא ימצא אותה מושכת, הכרחית לקיומו היומיומי, ולכן גם לעולם לא יעזוב אותה.

כמובן שהיא לא עושה את זה באופן מודע. היא לא אומרת לעצמה "אני הולכת לחפש לי מישהו חולה"
או "אני הולכת לחפש לי מישהו שעבר גירושין קשים ויש לו בעיות אמון או בעיות התקשרות
ואני אהפוך להיות בשבילו 'הכל' והוא לעולם לא יעזוב אותי".

על פני השטח היא חושבת וגם אומרת "אני אוהבת אותו".
למעשה היא הופכת להיות כמו ההורה שלו והוא הילד שלה.
מאחר שהיא נעשית יותר-מידי מעורבת בחיים שלו, ופותרת לו את הבעיות הוא לא צריך להתמודד עם ההשלכות של ההתנהגות הבעייתית שלו ובכך היא גם תומכת בהתנהגויות לא בריאות שלו וגם מאפשרת לו לא לקחת אחריות ולא להתבגר לעולם.
לכאורה היא 'נותנת את הנשמה' בשבילו, למעשה היא חונקת אותו ואת עצמה והיא כל הזמן נפגעת. זה לא מאפשר מערכת יחסים בריאה והדדית.

מה שמניע את הנאחזות הזאת, את הצורך לטפל במישהו,
זוהי האמונה שאני לא מספיק טובה, שהאהבה היא על-תנאי,
ושאני לא ראויה לאהבה אלא אם אני עושה ועושה ועושה,
נותנת ונותנת ונותנת, ובולעת צפרדעים…
כדי שאוכל להאמין שיש לי ערך.
מה שהיא רוצה בתמורה לביטול העצמי ושירות, זה
"בבקשה אל תעזוב אותי" כך שלא אצטרך לחוות נטישה שוב.

וזאת הסיבה, שהנאחזת לא תהייה מאושרת בחברת 'אנשים בריאים' שלא צריכים 'תיקון' או 'טיפול'.
לא יהיה להם שום ערך בעבורה. כי אצל אנשים בריאים אינך צריך לעשות או להוכיח או לרצות.
אהבה היא חוויה משותפת. כדי ששני אנשים יהיו ביחסים בריאים הם צריכים לשמור על מרחב אישי.
ללא מרחב אישי אנשים מרגישים חנוקים.

כאשר במערכת יחסים יש אדם אחד שהוא אובססיבי כלפי בן-הזוג שלו,
הוא כל הזמן יחדור לתוך המרחב שלו ויתערבב בחיים שלו לגמרי.
לא רק שלאדם האחר לא יהיה מרחב, גם לו עצמו לא יהיה מרחב לחיים משל עצמו,
הוא יאבד את הזהות העצמית שלו ויהפוך להיות אובייקט מוחלט לשאיפות ולרצונות של מישהו אחר.
למעשה, שניהם יהפכו להיות אובייקטים זה לזה.

ואז…

יש כאן פרדוקס. האדם שבמערכת היחסים הזאת כל הזמן "מקבל", לא רק שאינו מעריך, הוא יכול להרגיש חנוק.
הדבר הטבעי שהוא יעשה זה להדוף, להתרחק ולהרחיק את 'החונק'.
והדיפה זה לא דבר שעושים בנחמדות, זה בדרך-כלל נעשה באופן אגרסיבי.
הנחנק גם כועס כשמישהו "כופה" את הטיפול שלו עליו, לכאורה ללא הזמנה.
"לא ביקשתי ממך שתעשי את זה בעבורי". "אני לא רוצה שתעשי את זה בעבורי".
במערכת יחסים כזאת תהייה כל הזמן חציה של גבולות ו"לכידות-יתר" – זה בדיוק הסיבה להרגשה של מחנק. אבל זוהי תוצאה של הריקוד של שניהם. זה לא שהיא "אשמה" בחדירה והוא הקורבן המסכן. שניהם מייצרים את הדינמיקה הזאת.
בסופו של דבר היא תחווה דחייה ותרגיש מתוסכלת ותחשוב שהוא כפוי-טובה. וככל שהיא תהייה פגועה יותר, כך תגדל חרדת הנטישה שלה והיא תתאמץ יותר לרצות אותו ולענות על כל הצרכים שלו. זהו מעגל שאינו נגמר והולך ומתעצם. מעגל של סבל.
האדם שאת מנסה להיות "יותר-מידי נחמדה" אליו מרגיש שאת שתלטנית.
"את מרגישה שאת כל הזמן 'נותנת', הוא מרגיש שאת כל הזמן 'לוקחת'".

והיא, היא לא יודעת מה היא עושה לא-בסדר. זה מאוד מתסכל.

אם את נאחזת-מטפלת ומשכת לתוך החיים שלך נרקיסיסט, הוא ינצל את הצורך הזה שלך,
אבל לא ייתן לך ביטחון, להיפך.
הנרקיסיסט מרגיש זכאי לנצל נדיבות של אדם אחר ואין לו שום תחושה של רגשי-אשמה או אי-נוחות.
והוא ישתמש בנאחזות שלך כדי להתעלל בך, להקטין, להשפיל, כי הוא יודע שלעולם לא תעזבי אותו.
אם משכת מישהו שאינו נרקיסיסט, הוא מן הסתם יברח בסופו של דבר,
כי הוא לא יאהב את עצמו כשהוא מתעלל בך…

על פני השטח זה יכול להראות ככה:
"היא מצאה מישהו שדואג לה. הוא תמיד עומד לצידה ואפילו שהיא הודפת אותו, צועקת עליו, מתפרצת בזעם, מדברת אליו לא יפה, הוא נשאר איתה. איזה בחור טוב, נשאר שם ודואג לה."
"הוא מצא מישהו שדואגת לו. תמיד עומדת לצידו, ואפיל שהוא מרחיק אותה, מזלזל בה, צועק, משפיל… היא נשארת אתו. איזו בחורה טובה…"

כאשר הנאחז-החונק נעזב, דבר ראשון שהוא עושה זה למצוא מהר מישהו אחר לטפל בו.
כי הנטישה פותחת אצלו את פצע הדחייה והנטישה מהילדות, ובשבילו זה כאב בלתי-נסבל.
לכן הוא או היא מוכנים לסבול כל כך הרבה השפלה, חוסר-כבוד, התקפי-זעם ודחייה ועדיין להישאר.
כשאין מודעות לעניין הזה, המוח והנפש בשליטת הטייס האוטומטי המחפש שוב ושוב את המוכר.

לסיכום, רציתי לשפוך אור על התופעה של 'אהבה חונקת'. להבין את המנגנון האוטומטי שמפעיל את שני בני-הזוג. כאשר נותנים לתופעה תווית, אנו מוציאים אותה ממרחב הלא-מודע אל מרחב המודע, וזה מאפשר לנו ליצור שינוי ומציאות חיים אחרת.

ולכל מי שמזהה ומזדהה – השלב הבא זה עבודה אישית. בעיקרון, עבודה על ערך-עצמי וגבולות. בהצלחה…