הערה: כל הכתוב בלשון זכר או נקבה מתאים לשני המגדרים.
אפתח בזה שכל אדם צריך וזקוק לקבל תוקף והכרה מהזולת, מבחוץ. אנו זקוקים שהרגשות שלנו והמחשבות שלנו וההתנהגויות שלנו ייתפסו כבעלי משמעות, שיהיו מובנים, שייקחו אותנו ברצינות, יקבלו אותנו ויתנו לנו הכרה.
לתת תוקף (ולידציה) זה חלק מאוד חשוב במערכת יחסים בריאה, במיוחד חשוב לאנשים שגדלו בבית שבו לא קיבלו הכרה.
השאלה היא
איך מתן-תוקף יכול לשמש מישהו לרעה, איך זה הופך להתעללות? הרי זה אוקסימורון (דבר והיפוכו).
הנה דוגמא והסבר:
הוא והיא זוג, יחד כבר מספר שנים. בהתחלה הכל היה נפלא. עם הזמן חלה התדרדרות. בן הזוג התחיל להתנהג בצורה של פאסיב-אגרסיב. התחיל להזניח את המחויבויות שלו, התחיל לומר שאינו מסוגל לעשות אותן, התחיל לשכוח דברים, וכדו'. משותף רגשי ותפקודי, מחלוקת תפקידים הדדית, כפי שהיה בהתחלה, נעשה פרזיט. כועס שמבקשים ממנו לקחת אחריות אפילו על דברים קטנים, מפסיק להשתתף בהסעות של הילדים, לא רוצה לצאת לטייל בשבת ורק רוצה לישון, ובערב יושב בסלון עסוק בטלפון או בטלוויזיה כשכל הבית כמרקחה וכדו' או ההיפך, הוא פעיל מאוד מחוץ לבית, עם חברים (שבת הזוג לא מכירה), חי כמו רווק…
בת-הזוג לא מבינה מה קורה. היא התחתנה עם אדם אחד ועכשיו הוא לגמרי אדם אחר. יש בעיה והיא מנסה לפתור אותה. בן הזוג נמנע מלדבר על זה, אך היא לוחצת. מריבות, טענות, בכי, כל אחת/אחד והדרך שלה.
ואז… ברגע מסוים יוצא המרצע מן השק. הוא פתאום נעשה "כנה" ואומר את האמת.
אני רוצה להרגיש חופשי ולחיות בסגנון חיים אחר לגמרי, שזה אומר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. וזה אומר לזרוק את כל המחויבויות שלי ולהתנסות ביחסים רומנטיים ומיניים נוספים, ללכת לישון מאוחר, לא לעשות כלום, מסיבות, לטייל.
להיות כל ערב בבית, להיות למישהו תמיכה רגשית, יחסים מונוגמיים, לעשות דברים ביחס, לאכול אוכל בריא, להיות נאמן מינית, לא לקחת סמים, לקחת אחריות על משימות בבית זה מתיש אותי נפשית ומשמעם. אני מרגיש לכוד", "אני מרגיש בבית-כלא", "אני אדם מבוגר, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" וכדו'".
כלומר, כל הדברים שהוא רצה בתחילת הזוגיות, הוא כבר לא רוצה.
בעמדה הזאת שהוא מציג, אין גם שום מקום לדיון. הוא זורק פצצה לתוך היחסים ולמעשה אומר Take it or leave it. הוא לא מנסה לדון, למצוא הסדרים חדשים שיתאימו לו וגם יתאימו לזוגיות.
מה שהוא אומר הוא, שהוא לא מחויב ליחסים אבל למעשה רוצה לשמור על היחסים. הוא רוצה להרוג שתי ציפורים במכה אחת. גם את הביטחון ביחסים וגם להרגיש חופשי ולחיות בסגנון חיים של רווק, וגם שתהייה לו משפחה, מסגרת, בית ובטחון.
עכשיו כשהוא שם את הכל על השולחן, מה תעשה בת-הזוג?
במידה ובת הזוג לא לוקחת את האינפורמציה הזאת להחליט על ההשלכות שיש לזה על היחסים, לעזוב ולהמשיך בחייה, או לעשות שינוי עצמי והתאמה למצב, היחסים נכנסים למעין לימבו (מצב ביניים, בלתי ברור, שאי אפשר להגיע להחלטה). היא חווה כאב גדול, אולי מתפרצת, צורחת "אני צריכה שתחליט מה אתה רוצה לעשות!", "זה לא פייר, גרמת לי להאמין שאנחנו מתאימים ורוצים אותו הדבר והכל היה שקר!", "אני עושה הכל לבד, אין לי בעל", "הקרבתי הכל בשבילך, אני מותשת!" וכיוצ"ב.
היא "משתגעת" מהפאסיב-אגרסיב שלו שממשיך. הוא ממשיך לפגוע בה עם חוסר המחויבות שלו, אם המצב הלא-ברור הזה, ועם ההתנהגויות שלו שאין לו כוונה לשנות או למצוא פתרונות.
וכאן, נכנס התיקוף החיובי שמשמש אותו כדרך להמשיך בהתעללות.
וזה עובד ככה…
כאשר יש לה את ההתפרצויות הללו, או אפילו כאשר יש להם שיחה הגיונית כדי להגיע לפתרונות, הוא נותן תוקף לרגשות שלה:
אני מצטער כל כך, אני יודע שזה לא בסדר לעשות לך את זה. אני רואה שבגללי את נמצאת במבוי סתום וקשה לך כל כך. וזה באמת לא בסדר לצפות ממך להישאר איתי, כן אני יודע שהפוקוס שלי לא כאן כמו שהיה בעבר, ושאני באמת לא נוכח איתך אבל אני באמת אוהב אותך ואת מאוד חשובה לי.
זה באמת לא הוגן כלפייך ומגיע לך יחסי יותר טוב, ומגיע לך בעל יותר טוב ממני. ואני יודע שזה לא בסדר שהכל נופל עלייך ואני לא עוזר לך, ושיש לך כל כך הרבה דברים על הראש ושאת מרגישה לבד. אני אוהב אותך באמת. זוהי האמת. ואני באמת לא רוצה שתרגישי לבד.
בהתחלה התיקוף הזה מווסת את הרגשות שלה והיא נרגעת. היא חושבת:
"הוא מבין את מה שאני חווה. הוא הבין מה שההתנהגות שלו גורמת לי. הוא הכיר בזה. הוא לקח אחריות, הוא לקח את זה ברצינות וקיבל את הטענות שלי. יותר מזה, הוא יודע שהטענות שלי תקפות, אמיתיות ומדויקות." על כן, היא מאמינה שהוא ישתנה ויפעל מעכשיו אחרת, או יפסיק לעשות את מה שהוא עושה.
אבל… זה לעולם לא קורה. הוא ממשיך לתת לה הכרה ותוקף מצד אחד, וממשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג מצד שני. יכול להיות שהוא יוצא בערבים לבד וחוזר שתוי וקם מאוחר בבוקר, מנהל קשרים מיניים עם נשים אחרות, נוכח-נעדר כשהוא בבית, מבזבז כסף רב תוך כדי, או סגנון לגמרי אחר, שלא יוצא בכלל מהבית אך עצלן, דחיין, בטטת כורסא שלא עושה כלום ורק דורש ושופט ומבקר.
התיקוף במקרה כזה, הוא כלי להתעללות. הוא משתמש בתיקוף כדי לשמור אותה עם הכאב, כי הוא לא רוצה לשאת בהשלכות. הוא לא באמת לוקח אחריות, מרגיש אשמה וחרטה על שגורם לבת-זוגו כאב. ההכרה והווידוי הן מניפולציות להשאיר אותה ביחסים.
עדות:
בעלי, איכשהו כשנרגע מהפסיכופתיות שלו אומר: "את כל כך טובה, כיף איתך, טוב איתך, את צריכה לדעת שאני אוהב אותך". ואז זה מחזיר אותי למקום של לרצות. אני חושבת שאם עוד פעם אתאמץ ואשרת הוא יהיה טוב יותר.
אז, מהו תיקוף ככלי להתעללות?
זה כשאדם נותן תוקף למישהו לגבי הכאב שלו והסבל שלו, הנגרם ממשהו שהוא עושה או משהו שאינו עושה, ובמיוחד כשהמתעלל "מודה" שהוא "לא-בסדר", רק כדי להמשיך ולהתנהג אותו הדבר.
אם היה רוצה למנוע מזוגתו כאב, היה עליו לשנות את ההתנהגות שלו, ולא להיות זה שגורם לכאב וממשיך להכאיב.
וזה כל כך טריקי. כי זה "משתיק" אותך כל פעם לזמן מה, עושה לך גזלייטינג ומשחק לך במוח, ותוקע אותך בתקווה שהוא ישתנה והיחסים יחזרו להיות כמו שהיו בהתחלה.