הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

מה זה אומר להיות Co-Dependent במערכת יחסים פוגענית?

מערכת יחסים פוגענית, (יחסים נרקיסיסטיים) היא ריקוד של שניים הנמשכים זה לזה כמו מגנט:
הפוגע, הנרקיסיסט, וה- co-dependent. הדינמיקה ביניהם היא של טורף וקורבן.
מאחר שאין מילה מקבילה בעברית ל co-dependent, אשתמש מעתה ואילך במילה 'נאחז'.

ה'נאחז' שבדרך-כלל מונע מתוך 'חרדת-נטישה', יעבור מספר שלבים במערכת היחסים
עד רגע הגילוי המודע וההבנה שהוא או היא נמצאים במערכת יחסים מתעללת.
השלב הראשון של מערכת היחסים המתעללת, הוא שלב העיוורון,
שבו האדם בכלל לא חושב שיש בעיה ואין לו או לה שום רצון לעשות שינוי במערכת היחסים הזאת.
יכול להיות שיש 'דגלים אדומים' אבל הנאחז לא רואה אותם.
זה עדיין לא מופיע על הראדר שלו או שלה.
מבחינתו 'ההרעלה' המתמשכת נתפסת כמשהו נורמלי,
והוא או היא יעשו מאמץ לשמור על הסטטוס-קוו ביחסים.
שלב זה יכול להמשך מספר חודשים, שנים או כל החיים.

בשלב השני, 'הנאחז' מתחיל.ה להיות מודע ש"משהו לא בסדר".
הוא או היא כבר מבינים שמשהו צריך להשתנות, אבל לא יכולים לשים אצבע על הבעיה.
כאן כבר יש זיהוי של 'הדגלים האדומים' שהולכים ומצטברים והבנה שהיחסים אינם בריאים.
זהו שלב של חיפוש אחר תשובות והתחלה של חקירה ראשונית וחיפוש מידע.

ואז מגיע השלב השלישי – הגילוי.
בדרך-כלל כאשר מתחילים לחפש אינפורמציה מגיע רגע 'הגילוי'.
ואז זעזוע שבא עם ההבנה של המשמעות האמתית של מערכת היחסים.
זהו שלב מאוד מבלבל, לעיתים גם מאוד טראומטי, חוויה של אי-ודאות,
חששות וחיפוש אחר תשובות ומידע וגם צורך "לעשות משהו".

אחת ההבנות המאתגרות ביותר בשלב הזה היא, שאין טעם לנסות לגרום לאדם השני להשתנות.
הנרקיסיסט, ככל הנראה, לעולם לא ישתנה.
ועל כן, מי שצריך לעשות עבודה של מודעות וריפוי זה 'הנאחז' עצמו,
בין אם הוא או היא מחליטים לברוח או להישאר. (כן, לא תמיד אפשר לברוח).

בואו ונצלול פנימה ונשפוך אור על דפוס ההתנהגות של 'הנאחז'.
המטרה היא, קודם כל, להבין את דפוס ההתנהגות של 'נאחז', מה המקור שלו ומה הוא משרת.
בכל התנהגות או עמדה מנטאלית יש רווחים,
ובמיוחד העמדה הזאת של 'נאחז' שהיא עמדה הישרדותית שאפרט עליה יותר בהמשך.

העמדה ההישרדותית של 'נאחז' מתחילה בילדות, במשפחת המוצא,
והיא ביטוי של פוסט-טראומה-מורכבת CPTSD.       

   
מה זה אומר פוסט-טראומה-מורכבת?


זוהי טראומה שאיננה תוצאה של אירוע טראומטי אחד שהתרחש,
אלא חוויה מתמשכת שבדרך-כלל מתרחשת בתוך המשפחה,
כמו הזנחה כרונית (פיזית ו/או רגשית), התעללות רגשית,
אלימות פיזית, אלימות מינית או קומבינציה שלהם יחד.
תקופה מתמשכת שבה הילד נמצא בסכנה, מרגיש לא-בטוח,
וכל הזמן מאותגר על-ידי מצבים מפחידים של התעללות.

כאשר ההתעללות היא בצורה של הזנחה, הילד חי בחרדה
מפני שהוא יודע שאינו יכול לספק את הצרכים שלו בעצמו,
אין לו ממי לבקש עזרה, הוא מתחיל להאמין שאינו רצוי
ומפתח תחושה של "אני מכוער", "אני לא-רצוי", "אני לא מספיק טוב",
דהיינו רגשי אשמה, בושה וחוסר שייכות.

אחת מתגובות ההישרדות של הילד יכולה להיות נטיה לפרפקציוניזם
בתקווה להשיג בטחון ושליטה, ותחושה מסוימת של שייכות.
למה פרפקציוניזם?
התפיסה של: אם אהיה טוב יותר, אם אעזור, לא אעשה טעויות,
לא אבקש שום-דבר, אהיה שקט ואולי אפילו בלתי-נראה – אולי אז אהיה בטוח.

כנ"ל גם בסוגים אחרים של התעללות, מתפתחות תחושות של בושה, אשמה וחוסר שייכות.
זה מאוד מפחיד להיות ילד צעיר ולא להיות מסוגל לקבל עזרה, או חיבה או מגע חם,
או שייכות, ואין מי שמתעניין בך.
ואם מישהו כבר מבחין בך זה בצורה שלילית: ציניות, ביקורת, כעס.

הילד מרגיש כעס, חוסר-אונים – תקוע בגיהינום ובלי תקווה,
כי אינו יכול לראות איך הוא יוצא מזה.
הוא נמצא כל הזמן ב'אלרט' (בערנות), בזהירות מתמדת
ובמצב מתמיד של סריקה ומיפוי של המציאות:
"מאיפה תבוא ההתקפה הבאה", "מתי אקבל את הסטירה בגלל שלא סיימתי מהצלחת",
"מתי יצעקו עלי רק בגלל שהם במצב-רוח רע" וכדומה.
אהבה פוגענית כפי שקוראים לאחרונה להתעללות סמויה של הורים בילדיהם,
יכולה להופיע בכמה וריאציות:
למשל, ההורה המתעלל הופך את אחד הילדים ל"ילד-פלא" Golden child,
אחד הילדים נבחר ל יות "הכבשה השחורה" של המשפחה,
או "ילד-הורי" שאמור לשמש להורה תחליף לבן-זוג, בן לוויה, איש סוד ומטפל.
יש ילדים, שחיים בבתים כאלה, שעל-פניו נראים כמשפחה נורמטיבית,
שנראה שההורים ממשקיעים בילדים ואפילו יכולים להיות מושא לקנאה,
והילד הפגוע אפילו לא מבין שמתעללים בו, ולוקח לו שנים רבות להבין,
אפילו כאדם בוגר, שהוא במצב של 'פוסט-טראומה-מורכבת'.
רוב הילדים שחוו התעללות מהסוג הזה,
נופלים להם האסימונים בדרך-כלל רק בשנות השלושים-ארבעים לחייהם,
כשהם כבר הורים לילדים בעצמם,
או שנישאו לבן-זוג מתעלל, ושחזרו אתו את מערכת היחסים עם ההורה.

ברור שאם זאת הסביבה של הילד 18 שנה, הוא מפתח דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגות
שהופכים להיות האישיות שלו, שכוללת שנאה עצמית ובושה ומיקוד שלילי כלפי העולם
שנתפס כמסוכן, כך שהוא נמצא כל הזמן על הקצה ובערנות.

ילד או אדם בוגר, הנמצאים במצב מסוכן, מגיבים באופן הישרדותי מבחינה פיזית, מנטאלית ורגשית.
אנו מכירים את שלושת התגובות ההישרדותיות ש   FIGHT – FLIGHT – FREEZE
אבל למעשה יש 4 תגובות הישרדותיות, כשהרביעית היא FAWN.
מערכות יחסים אצל האדם המבוגר, לעיתים קרובות משחזרות, ובמיוחד בזוגיות,
את היחסים במשפחת המוצא, פותחות פצעי ילדות ויוצרות מצבים ואירועים
שבהם אנו משחזרים גם את דפוסי ההתנהגות ואסטרטגיות ההשרדות שבחרנו באופן לא-מודע בילדות.

את המושג FAWN, כאחת מאסטרטגיות ההישרדות, 
טבע פסיכותרפיסט בשם Pete Walker שמתמחה בטיפול במבוגרים שחוו טראומת ילדות מתמשכת.
(הספר: Complex PTSD: From Surviving to Thriving),
ה- FAWN היא התגובה שמאפיינת את 'הנאחז' והיא תהייה עיקר המאמר הזה.
פירוש המילה בעברית הוא 'התרפסות' אבל אנו קוראים לזה ריצוי.

לפני שאפרט את ארבעת התגובות ההישרדותיות לטראומה,
ברצוני לציין שתגובות אלו יכולות להיות מאוד בריאות אם הן מאוזנות.
באופן בריא אנחנו יכולים להשתמש בכולן כתגובות הישרדותיות במצבים מסוכנים הן פיזית והן רגשית.
להיות לפעמים תוקפני ואסרטיבי ולומר לא ולשים גבולות.
לברוח מהמקום ואפילו להתנתק.
לעיתים הדבר הנכון לנו זה לנתק מגע כאשר יש סכנה רגשית ולהימנע ממאבק.
וגם תגובת פריז בריאה מאפשרת לנו להתנתק מהכאב
ולהתבונן על מה שקורה לנו מנקודת מבט מנותקת.
ובוודאי שגם Fwan יכולה להיות תגובה בריאה של
להתפשר, להקשיב, לתת אהבה ולחתור לשלום.

4 תגובות לטראומה וטראומה מורכבת:

Fight –
להילחם באיום, תוקפנות, זעם. זוהי למעשה הגישה הנרקיסיסטית לחייים.

Flight –
בריחה שיכולה להיות פיזית ויכולה להיות סימבולית.
בריחה סימבולית היא בריחה לתוך עצמך, לתוך המחשבות שלך. סוג של  ניתוק. המטרה להתרחק ממקור הכאב, הן החיצוני והן הפנימי (להתרחק מדיכאון, פחד או בושה).
סוגים של בריחה יכולים להיות התמכרויות שונות, חיים של נוודות, פעילות ללא הפסקה (כל הזמן צריך לעשות משהו), וורקהוליזם, פרפקציוניזם וכדו'.

Freeze-
דיסוציאציה, התנתקות.

Fawn –
'ריצוי'. להיות מרצה. זוהי אסטרטגיה של המוח שלנו לשמור אותנו בחיים.

המטרה בתגובה הזאת Fawn היא להרגיע את התוקף
ולגרום לו להרגיש נוח או לרצות אותו, כדי לקבל ממנו אישור.
"להיות יותר מידי נחמד". זוהי למידה ואדפטציה שמטרתה לשמור אותי בטוח.
זוהי למעשה התמה של 'הנאחז'.
שירות לזולת במחיר של איבוד עצמי.
אנשים אלו למדו להיות מאוד רגישים ולמלא את הצרכים, השאיפות והאג'נדה של אחרים,
בתחילה של ההורים שלהם ואחר-כך במערכות היחסים לאורך כל חייהם.
הטראומה של הביטול הקיומי של הילד,
הפחד שישליכו אותו או ירחיקו אותו מהיחסים, רגשית, חברתית, כלכלית, מינית, רוחנית –
האיום של בידוד מהקהילה, המשפחה, השבט, הפחד הזה מאוד מאוד מאיים עלינו.
אדם לא יכול לשרוד בבידוד, והוא יודע זאת אינסטינקטיבית.
אז 'נאחזות' היא תגובה הישרדותית לאיום לגיטימי.
בטראומה מורכבת האיום על הילד הוא בדרך-כלל אחד או יותר מבני המשפחה שלו.
הוא מרגיש מאוים, דחוי, לא-בטוח או פגוע, וכדי להגן על עצמו הוא עושה אחד משני דברים:
יורד מתחת לרדאר (להיות בלתי-נראה),
או מרצה כדי להיות מקובל ולמנוע כמה שאפשר מצבים קונפליקטואליים.
בדרך כלל יהיה מעורב בדפוס הזה הורה נרקיסיסטי או בורדר-ליין.

אצל אדם מבוגר, באסטרטגיה ההישרדותית של ריצוי Fawning
(שזה תחליף להגדרה של Co-dependent),
המיקוד של 'הנאחז' הוא בוויסות הרגשות של התוקף.
הוא מכחיש או מתעלם מהצרכים של עצמו וממוקד באיך השני מרגיש.
הוא אינו מזהה את חוסר הנוחות או חוסר הנעימות שלו עצמו ולא איך הוא מרגיש.
הוא כל הזמן מנסה לגרום לאנשים לאהוב אותו,
לעזור לאנשים אחרים לפתור את הבעיות שלהם,
מתאים את ההעדפות שלו כך שיתאימו להעדפות של אחרים
ואפילו מטמיע העדפות של אחרים כאילו הם שלו,
נמנע מקונפליקטים בכל מחיר, והכל כדי שירגישו טוב.

מה שקורה הוא, ש'הנאחז' נשאר בתחושה של ריקנות וחוסר סיפוק כרוניים,
כי מה שהוא עושה ומה שהוא אומר אינו בתואמות עם הערכים האמיתיים שלו,
ואינו מבטא את הקול האמיתי שלו ואת החזון האמיתי שלו.

אנשים אלו מרגישים רע מאוד אם הם דואגים לעצמם. הם מרגישים אנוכיים.
בחוויה שלהם הם נמצאים שם עבור אנשים אחרים.
הם 'מטפלים כפייתיים' עד כדי כך שהם מאבדים את עצמם,
וכך קורה שנמשכים ונכנסים למערכות יחסים מסוכנות.

ככל שהמרצה מתקרב ומתקשר למישהו הוא יותר ויותר מאבד את עצמו.
מדוע?
כי המשמעות של להיות מרצה היא שאינך מציב גבולות,
לא מבטא אי-הסכמה, וברמת מובחנות נמוכה.
ברגע שהמרצה 'הנאחז' מתקרב למישהו, מיד מופעלת באופן אוטומטי,
'מערכת ההתקשרות' מן הילדות ונכנסת חרדה נטישה:
"אם אני לא…. אני אשאר לבד".
האדם הזה חווה הצבת גבול כמשהו שלילי, כדחייה וכמשהו מאיים.
זה מתבטא בכך שהמרצה לא יודע לומר 'לא',
מתנצל גם אם לא עשה שום דבר רע,
לא מבטא את דעתו ומחכה לאחרים שיביעו את דעתם ורק אז מתבטא,
הוא אינו רוצה ליצור התנגדות,
לא נוקט עמדה או חוסר הסכמה, או מבטא צרכים אישיים,
יכול לעשות משהו שבכלל לא רוצה לעשות בגלל אנשים או אדם אחר,
לא רוצה לבלוט ורוצה לקבל אישור.
לפיכך אינו אותנטי, חווה ערך-עצמי נמוך ולא מראה מי הוא באמת.
המרצה לא נותן לאנשים את האפשרות להכיר אותו באמת.
הוא מרגיש בושה לגבי עצמו, לגבי הדעות שלו, לגבי האמונות שלו ולא חושב שהוא מספיק טוב.

לעיתים קרובות, כאשר ההורה נרקיסיסטי או הורה מתעלל עם הפרעת אישיות אחרת,
הילד לומד שלהישאר נפרד מההורה תהיינה לזה השלכות:
או התקף-זעם או התעלמות.
זה יוצר אצל הילד חרדה.
הוא מפתח סגנון הסתגלות. למשל, כמו שציינתי קודם,
להיות ילד-הורי, זה אחד הסימנים של ריצוי Fawning.
הילד ההורי מוצב כבעל-ברית, חבר, משרת, תחליף בן-זוג או מאהב, או איש-סוד של ההורה
או שלפעמים כופים על הילד להיות הורה של הילדים האחרים במשפחה.

סגנון הסתגלות נוסף הוא להתמזג עם הצרכים, התשוקות והמשאלות של ההורה
על חשבון אלו של עצמו. כל למשל 'ילד-הפלא'   Golden Child
שעושה הכל כדי לשמח את ההורה שלו,
כולל הישגים וגביעים בלימודים, תחביבים ובכל דבר,
שההורה מחליט בשבילו שהוא צריך ללמוד ולעשות.

יכול להיות שהתפקיד של הילד אחראי לכך שאחד מבני המשפחה
או כל בני המשפחה שיהיו מאושרים, או לעיתים תפקידו להיות שומר השלום.
לעיתים קרובות לילד אין אפילו שום הכרה מהם הצרכים שלו עצמו
כי הוא מכוונן כל כך למלא את הצרכים של ההורים.
כל המתואר כאן הוא על ספקטרום ויכול להיות ברמה גבוהה יותר או ברמה נמוכה יותר.

צריך להבין שבמצבים של טראומה מורכבת, הפחד הכי גדול של הילד זה להישאר מופרד. זוהי איננה 'בחירה'.

כאדם בוגר, הגישה הזאת של 'ריצוי' היא במובן מסוים מאוד מתגמלת.
זה מרגיש נהדר להיות עבור מישהו שנמצא במשבר, לחץ וחרדה,
להיות זה שפונים אליו לעזרה – זה מאוד ממלא והאדם עלול לשכוח שיש פה משהו 'חסר'.

עלינו להבין שנחמדות שאינה אותנטית
איננה חיבור אינטימי ואמיתי אלא קשר של "אני לא מרגיש בטוח".
גבולות הן חיוניים ליחסים בריאים ולהרגשה של בטחון.
כדי שנוכל באמת לחוש אהבה וחמלה, אנו חייבים שיהיו לנו גבולות.

מקורות נוספים:

Being nice and the trauma pattern of fawn / Jeremy de Tolly

https://youtu.be/n_0uuSY0hEI

PETE WALKER | Being Human

https://youtu.be/hFx2NEFeQew

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.