הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

מה זה אומר להיות Co-Dependent במערכת יחסים פוגענית?

מערכת יחסים פוגענית, (יחסים נרקיסיסטיים) היא ריקוד של שניים הנמשכים זה לזה כמו מגנט:
הפוגע, הנרקיסיסט, וה- co-dependent. הדינמיקה ביניהם היא של טורף, מושיע וקורבן.
המילה המקבילה בעברית ל co-dependent היא תלוי-ייתר או תלות-שיתופית, אך אני אוהבת את המילה 'נאחז'.
המונח codependent הוטבע במקור ב- 1979, בהקשר ליחסים עם אדם מכור (למשל אלכוהוליסט או סמים), אשר בן-הזוג שלו לוקח על עצמו את המשא של טיפול והגנה במכור, ומנסה להציל אותו. זוהי כמובן דינמיקה אינסופית, שאין לה פתרון, שכן אף אדם לא יכול להציל את המכור מן ההתמכרות שלו. מאוחר יותר השימוש במושג התרחב גם למערכות יחסים פוגעניות ו/או נרקיסיסטיות. אנשי המקצוע התחילו להבין את ההשפעה שיש לאדם "בעייתי" על המשפחה שלו, וראו שמתפתחים דפוסי התמודדות דומים במשפחות/בני-זוג שלו.

להיות קודיפנדנט זה במהותו להיות "מטפל" של מישהו או להיות "מציל" של מישהו.

מה זה אומר להיות "מטפל" או "מציל"?


(בעולם הקודפנדנסי "מטפל" או "מציל" הם מילים נרדפות).

בכל פעם שאנחנו לוקחים אחריות עבור מישהו אחר:

על המחשבות שלו,
על הרגשות שלו,
על ההחלטות שלו,
על ההתנהגות שלו,
על הצמיחה שלו,
על איכות החיים שלו,
על הבעיות שלו
ועל הגורל שלו,
אנחנו בתפקיד "המציל" שלו.

ואת כל אלו אנו עושים כמובן על חשבון עצמנו, כי בשביל האחריות הזאת שלעיל, אין לנו בכלל מקום ואנרגיה להסתכל על עצמנו. בשביל כל הנ"ל אנחנו חייבים להיות "מרצים" כל הזמן.

ה'נאחז' הקודיפנדנט, שבדרך-כלל מונע מתוך 'חרדת-נטישה', יעבור מספר שלבים במערכת היחסים עד רגע הגילוי המודע וההבנה שהוא או היא נמצאים במערכת יחסים מתעללת.
במערכת יחסים כזאת, הדינמיקה הבסיסית היא שיש אחד שכל הזמן "לוקח" ושני שכל הזמן "נותן" והוא הנאחז.

השלב הראשון של מערכת היחסים המתעללת, הוא שלב העיוורון.
בשלב הזה האדם בכלל לא חושב שיש בעיה ואין לו או לה שום רצון לעשות שינוי במערכת היחסים הזאת.
יכול להיות שיש 'דגלים אדומים' אבל הנאחז לא רואה אותם.
זה עדיין לא מופיע על הראדר שלו או שלה.
מבחינתו 'ההרעלה' המתמשכת נתפסת כמשהו נורמלי, העובדה שהוא או היא מנסה כל הזמן למלא/לספק את הצרכים של הנרקיסיסט נתפסת כאהבה, להיות אנוכי.ת ולחשוב קודם כל על עצמי זה חטא גדול, וטיפול ודאגה למישהו אחר נתפס כמשהו חיובי שנותן לו.ה משמעות, והוא או היא יעשו מאמץ לשמור על הסטטוס-קוו ביחסים.

מערכת היחסים הולכת ונעשית יותר ויותר תובענית והדרישות הולכות וגוברות כמו גם הביקורת, ההאשמה, המסרים הכפולים והגזלייטינג. הנאחז כל כך עסוק בלמלא את הצרכים והדרישות של הנרקיסיסט שזה ממלא את חייו 24/7 ולא נשאר לו בכלל פנאי להיות בקשר עם "האני" שלו ועם הצרכים שלו. הוא או היא למעשה מקצצים את הכנפיים של עצמם מתוך חרדה בסיסית מנטישה ופחד להישאר לבד. בשלב הזה ה'נאחז' אינו מחפש עזרה.

אם זאת, ישנם סימפטומים או דפוסים שמאפיינים את הנאחז שכדאי לשים לב אליהם:
הכחשה, דיסוציאציה, 'שינה', כהות-רגשית,
עצירה של רגשות (יש רגשות חזקים אבל מדכאים אותם),
דיכאון (ברמות שונות),
חרדה,
רגישות-יתר, ערנות, זהירות, ללכת על ביצים, להיות על הקצה מבחינת עצבים, קופצנות-יתר, לנטר כל הזמן את הסביבה ולחפש איומים,
בהרבה מקרים מחלות פיסיות: מחלות אוטואימוניות, כאבי-ראש ומחלות בכלל.


שלב זה יכול להמשך מספר חודשים, שנים או כל החיים.

בשלב השני, 'הנאחז' מתחיל.ה להיות מודע ש"משהו לא בסדר".
הוא או היא כבר מבינים שמשהו צריך להשתנות, אבל לא יכולים לשים אצבע על הבעיה. כאן כבר יש זיהוי של 'הדגלים האדומים' שהולכים ומצטברים והבנה שהיחסים אינם בריאים. זהו שלב של חיפוש אחר תשובות והתחלה של חקירה ראשונית וחיפוש מידע. עדיין, כל המאפיינים של השלב הראשון ממשיכים גם בשלב השני ואף מתעצמים.

ואז מגיע השלב השלישיהגילוי.
בדרך-כלל כאשר מתחילים לחפש אינפורמציה מגיע רגע 'הגילוי'. ואז זעזוע, הלם, שוק, שבא עם ההבנה של המשמעות האמיתית של מערכת היחסים. זהו שלב מאוד מבלבל, לעיתים גם מאוד טראומטי, חוויה של אי-ודאות,
חששות וחיפוש אחר תשובות ומידע וגם צורך "לעשות משהו".

אחת ההבנות המאתגרות ביותר בשלב הזה היא, שאין טעם לנסות לגרום לאדם השני להשתנות. הנרקיסיסט, ככל הנראה, לעולם לא ישתנה. ועל כן, מי שצריך לעשות עבודה של מודעות וריפוי זה 'הנאחז' עצמו, בין אם הוא או היא מחליטים לברוח או להישאר. (כן, לא תמיד אפשר לברוח).

בואו ונצלול פנימה ונשפוך אור על דפוס ההתנהגות של 'הנאחז', הקודיפנדנט.
המטרה היא, קודם כל, להבין את דפוס ההתנהגות של 'נאחז', מה המקור שלו ומה הוא משרת.
בכל התנהגות או עמדה מנטאלית יש רווחים, ובמיוחד העמדה הזאת של 'נאחז' שהיא עמדה הישרדותית שאפרט עליה יותר בהמשך.

העמדה ההישרדותית של 'נאחז' מתחילה בילדות, במשפחת המוצא, והיא ביטוי של טראומת התקשרות כתוצאה מטראומה-מורכבת מה שמוביל לתופעה של פוסט-טראומה-מורכבת CPTD. בצורה הכי פשטנית אומר, שטראומת התקשרות היא החוויה של ילד שגדל ע"י הורים נרקיסיסטים/פסיכופטים/אלכוהוליסטים/פגועי-נפש שעסוקים בעצמם בלבד, ולעולם לא יכולים לאהוב אותו כפי שהוא, ואוהבים אותו בגלל מה שהוא עושה עבורם, כיצד גורם להם להרגיש טוב, או כיצד אינו גורם להם לתחושת אי-נוחות ואכזבה.      

   
מה זה אומר פוסט-טראומה-מורכבת?


זוהי טראומה שאיננה תוצאה של אירוע טראומטי אחד שהתרחש, אלא חוויה מתמשכת שבדרך-כלל מתרחשת בתוך המשפחה, כמו הזנחה כרונית (פיזית ו/או רגשית), התעללות רגשית, אלימות פיזית, אלימות מינית או קומבינציה שלהם יחד. תקופה מתמשכת שבה הילד נמצא בסכנה, מרגיש לא-בטוח, וכל הזמן מאותגר על-ידי מצבים מפחידים של התעללות. גם ללא התעללות פיזית, זה מאוד מפחיד להיות ילד צעיר ולא להיות מסוגל לקבל עזרה, או חיבה או מגע חם, או שייכות, ושאין מי שמתעניין בך. ואם מישהו כבר מבחין בך זה בצורה שלילית: ציניות, ביקורת, כעס.

כאשר ההתעללות היא בצורה של הזנחה, הילד חי בחרדה מפני שהוא יודע שאינו יכול לספק את הצרכים שלו בעצמו, אין לו ממי לבקש עזרה, הוא מתחיל להאמין שאינו רצוי ומפתח תחושה של "אני מכוער", "אני לא-רצוי", "אני לא מספיק טוב".

תחושות אלו הן הבסיס לחוויה של בושה רעילה core shame שתלווה אותו אחר-כך לאורך חייו, מלווה בתחושות אשמה וחוסר שייכות.


בכל הסוגים של התעללות ו/או הזנחה הילד מרגיש "לא שווה", "לא ראוי", "לא רצוי" ואפילו "רע", "כישלון" וכדו' – מה שיוצר תחושה עמוקה של בושה ואשמה. זוהי "הבושה הרעילה" שבשונה מרגש בושה נורמטיבי היא בושה קיומית, כלומר שהילד למד להאמין שהוא פגום באופן בסיסי ועל כן לא אהוב או בלתי-אהיב (שלא ניתן לאהוב אותו) ולא מגיע לו שיאהבו אותו. ומתוך הבושה הזאת נובעת תחושת הבדידות הקיומית, שהיא בדידות פתולוגית. והבושה והבדידות הללו, נשארים איתו לאורך כל החיים, כאדם מבוגר, אלא אם יהיה מודע וטיפל בעצמו.

אחת מתגובות ההישרדות של הילד יכולה להיות נטייה לפרפקציוניזם ו/או להיות "ילד טוב/מושלם" בתקווה להשיג בטחון ושליטה, ותחושה מסוימת של שייכות.
למה פרפקציוניזם?
התפיסה של: אם אהיה טוב יותר, אם אעזור, לא אעשה טעויות, לא אבקש שום-דבר, אהיה שקט ואולי אפילו בלתי-נראה – אולי אז אהיה בטוח.

הילד מרגיש כעס, חוסר-אונים – תקוע בגיהינום ובלי תקווה, כי אינו יכול לראות איך הוא יוצא מזה.
הוא נמצא כל הזמן ב'אלרט' (בערנות), בזהירות מתמדת ובמצב מתמיד של סריקה ומיפוי של המציאות:
"מאיפה תבוא ההתקפה הבאה", "מתי אקבל את הסטירה בגלל שלא סיימתי מהצלחת",
"מתי יצעקו עלי רק בגלל שהם במצב-רוח רע" וכדומה.
אהבה פוגענית כפי שקוראים לאחרונה להתעללות סמויה של הורים בילדיהם, יכולה להופיע בכמה וריאציות:
למשל, ההורה המתעלל הופך את אחד הילדים ל"ילד-פלא" Golden child, מולו נבחר אחד הילדים האחרים להיות "הכבשה השחורה" של המשפחה.
צורה נוספת היא להפוך את הילד לילד הורי שאמור לשמש להורה תחליף לבן-זוג, בן לוויה, איש סוד ומטפל.
יש ילדים, שחיים בבתים כאלה, שעל-פניו נראים כמשפחה נורמטיבית, שנראה שההורים ממשקיעים בילדים ואפילו יכולים להיות מושא לקנאה, והילד הפגוע אפילו לא מבין שמתעללים בו, ולוקח לו שנים רבות להבין, אפילו כאדם בוגר, שהוא במצב של 'פוסט-טראומה-מורכבת'.

המאפיין האישיותי של co-dependency נוצר במשפחות שבהם אחד ההורים הוא מניפולטור רגשי. כאמור, זה יכול להיות נרקיסיסט, פסיכופט מחלת נפש של ההורה, אלכוהוליזם, סמים, התעללות, הזנחה. סוגים שונים של רקע הרסני ורעיל עבור הילד.

למניפולטור הרגשי, בדרך-כלל ההורה הנרקיסיסט, יש תפיסה שהילד נמצא שם בעבורו, שתפקידו של הילד לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, שהילד ירפא בעבורו את פצעי הילדות שלו. ההורה הזה, רואה רק את עצמו ומרוכז בעצמו ושם המון ציפיות על הילד הזה שלמעשה "אחראי" על ה- well-being של אביו או אמו. הילד הופך להיות שלוחה של ההורה הנרקיסיסט כי במערכת יחסים כזאת אין אפשרות לילד לקיום אוטונומי. אחד המאפיינים של מערכת כזאת הוא חודרנות ולכידות-יתר.

הורים שאינם נרקיסיסטיים תופסים את הילד כ"מתנה" רק בזכות היותו, רק בגלל שהוא נולד. אצל המניפולטור הרגשי הילד הוא "מתנה" ותפקידו לגרום להורה להרגיש טוב לגבי עצמו. הילד כבר נולד עם ציפיות. ועל הילד הזה, כבר מגיל צעיר מאוד מוטלת המשימה לפצח את הקודים של איך לגרום לאמא או אבא להרגיש טוב. הוא יהיה "הילד הטוב", "הילד המרצה" כי ככה הוא יכול לקבל את תשומת-הלב והיחס והאהבה שהוא צריך. הילד לומד כבר מגיל אפס, שאהבה באה עם תנאים.


לעומתו, הילד המרדן, או במקרים רבים הילד שהוא יותר "חלש", הופך להיות הקורבן להתעללות של כל בני המשפחה. "הכבשה השחורה". שאינו יכול לספק להורה או להורים את הצרכים שלו/שלהם. הוא יהיה או מוזנח ו/או זה שמתעללים בו.

בסופו של דבר, הילדים הגדלים במשפחות רעילות עם הורים מניפולטיביים, בבגרותם יש סיכוי גדול שיהיו מניפולטורים רגשיים בעצמם, אולי נרקיסיסטיים, או שיהיו מבוגרים מרצים. על כך ארחיב בהמשך.

ההסתגלות הזאת היא היוצרת את מאפייני ה- codependency. ובתוך סט המיומנויות האלה יש, בנוסף ליכולת הניבוי, גם כישורי "משחק" – להעמיד פנים. להעמיד פנים שהוא שמח כאשר הוא עצוב, לעמיד פנים של רגוע כאשר הוא מפוחד, לשלוט ברגשות שלו ולא לבטא אותן (פוקר פייס) כי כעס ו/או תלונה הם טריגרים לזעם ויכולים להיות מסוכנים, והילד צריך לשמר את הפרסונה הייצוגית שלו כי יש לו הרבה מה להפסיד. הוא בעצם הופך להיות סוג של זיקית שמשתלבת לגמרי בסביבה לצורך הישרדות. הילד הזה הופך להיות בוגר בגיל מאוד צעיר. הוא בונה את הערך העצמי שלו סביב היכולת שלו להיות ה"מטפל" של המבוגרים. ילדים אלו מקריבים את הילדות שלהם כדי לגרום להורים שלהם להיות מאושרים. יש היפוך תפקידים הילד הופך להיות ילד הורי שמטפל בהורה שאינו מסוגל לטפל בו. הילד עונה לצרכים הרגשיים והחברתיים של ההורה. הוא יכול להיות בן-זוג חליפי, וזה שמספק את הצרכים הרגשיים של ההורה.


רוב הילדים שחוו התעללות מהסוג הזה, נופלים להם האסימונים בדרך-כלל רק בשנות השלושים-ארבעים לחייהם, כשהם כבר הורים לילדים בעצמם, או שנישאו לבן-זוג מתעלל, ושחזרו אתו את מערכת היחסים עם ההורה המתעלל.

ברור שאם זאת הסביבה של הילד 18 שנה, הוא מפתח דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגות
שהופכים להיות האישיות שלו, שכוללת שנאה עצמית ובושה ומיקוד שלילי כלפי העולם
שנתפס כמסוכן, כך שהוא נמצא כל הזמן על הקצה ובערנות.

ילד או אדם בוגר, הנמצאים במצב מסוכן, מגיבים באופן הישרדותי מבחינה פיזית, מנטאלית ורגשית.
אנו מכירים את שלוש התגובות ההישרדותיות ש   FIGHT – FLIGHT – FREEZE
אבל למעשה יש 4 תגובות הישרדותיות, כשהרביעית היא FAWN.
מערכות יחסים אצל האדם המבוגר, לעיתים קרובות משחזרות, ובמיוחד בזוגיות, את היחסים במשפחת המוצא, פותחות פצעי ילדות ויוצרות מצבים ואירועים שבהם אנו משחזרים גם את דפוסי ההתנהגות ואסטרטגיות ההישרדות שבחרנו באופן לא-מודע בילדות.

את המושג FAWN, כאחת מאסטרטגיות ההישרדות, 
טבע פסיכותרפיסט בשם Pete Walker שמתמחה בטיפול במבוגרים שחוו טראומת ילדות מתמשכת.
(הספר: Complex PTSD: From Surviving to Thriving),
ה- FAWN היא התגובה שמאפיינת את 'הנאחז' והיא תהייה עיקר המאמר הזה.
פירוש המילה בעברית הוא 'התרפסות' אבל אנו קוראים לזה ריצוי.

לפני שאפרט את ארבע התגובות ההישרדותיות לטראומה,
ברצוני לציין שתגובות אלו יכולות להיות מאוד בריאות אם הן מאוזנות.
באופן בריא אנחנו יכולים להשתמש בכולן כתגובות הישרדותיות במצבים מסוכנים הן פיזית והן רגשית.
להיות לפעמים תוקפני ואסרטיבי ולומר לא ולשים גבולות.
לברוח מהמקום ואפילו להתנתק.
לעיתים הדבר הנכון לנו זה לנתק מגע כאשר יש סכנה רגשית ולהימנע ממאבק.
וגם תגובת פריז בריאה מאפשרת לנו להתנתק מהכאב
ולהתבונן על מה שקורה לנו מנקודת מבט מנותקת.
ובוודאי שגם Fwan יכולה להיות תגובה בריאה של
להתפשר, להקשיב, לתת אהבה ולחתור לשלום.

4 תגובות לטראומה וטראומה מורכבת:

Fight –
להילחם באיום, תוקפנות, זעם. זוהי למעשה הגישה הנרקיסיסטית לחיים.

Flight –
בריחה שיכולה להיות פיזית ויכולה להיות סימבולית.
בריחה סימבולית היא בריחה לתוך עצמך, לתוך המחשבות שלך. סוג של ניתוק. המטרה להתרחק ממקור הכאב, הן החיצוני והן הפנימי (להתרחק מדיכאון, פחד או בושה).
סוגים של בריחה יכולים להיות התמכרויות שונות, חיים של נוודות, פעילות ללא הפסקה (כל הזמן צריך לעשות משהו), וורקהוליזם, פרפקציוניזם וכדו'.

Freeze-
דיסוציאציה, התנתקות.

Fawn –
'ריצוי'. להיות מרצה. זוהי אסטרטגיה של המוח שלנו לשמור אותנו בחיים.

המטרה בתגובה הזאת Fawn היא להרגיע את התוקף ולגרום לו להרגיש נוח או לרצות אותו, כדי לקבל ממנו אישור. "להיות יותר מידי נחמד". זוהי למידה ואדפטציה שמטרתה לשמור אותי בטוח.
זוהי למעשה התמה של 'הנאחז'. שירות לזולת במחיר של איבוד עצמי.
אנשים אלו למדו להיות מאוד רגישים ולמלא את הצרכים, השאיפות והאג'נדה של אחרים, בתחילה של ההורים שלהם ואחר-כך במערכות היחסים לאורך כל חייהם.
הטראומה של הביטול הקיומי של הילד, הפחד שישליכו אותו או ירחיקו אותו מהיחסים, רגשית, חברתית, כלכלית, מינית, רוחנית – האיום של בידוד מהקהילה, המשפחה, השבט, הפחד הזה מאוד מאוד מאיים עלינו.
אדם לא יכול לשרוד בבידוד, והוא יודע זאת אינסטינקטיבית.
אז 'נאחזות' היא תגובה הישרדותית לאיום לגיטימי.
בטראומה מורכבת האיום על הילד הוא בדרך-כלל מאחד או יותר מבני המשפחה שלו.
הוא מרגיש מאוים, דחוי, לא-בטוח או פגוע, וכדי להגן על עצמו הוא עושה אחד משני דברים:
יורד מתחת לרדאר (להיות בלתי-נראה), או מרצה כדי להיות מקובל ולמנוע כמה שאפשר מצבים קונפליקטואליים.
בדרך כלל יהיה מעורב בדפוס הזה הורה נרקיסיסטי או בורדר-ליין.

אצל אדם מבוגר, באסטרטגיה ההישרדותית של ריצוי Fawning (שזה מאפיין של Co-dependent),
המיקוד של 'הנאחז' הוא בוויסות הרגשות של התוקף. הוא מכחיש או מתעלם מהצרכים של עצמו וממוקד באיך השני מרגיש. הוא אינו מזהה את חוסר הנוחות או חוסר הנעימות שלו עצמו ולא איך הוא מרגיש.
הוא כל הזמן מנסה לגרום לאנשים לאהוב אותו,
לעזור לאנשים אחרים לפתור את הבעיות שלהם,
מתאים את ההעדפות שלו כך שיתאימו להעדפות של אחרים
ואפילו מטמיע העדפות של אחרים כאילו הם שלו,
נמנע מקונפליקטים בכל מחיר, והכל כדי שירגישו טוב.

מה שקורה הוא, ש'הנאחז' נשאר בתחושה של ריקנות וחוסר סיפוק כרוניים, כי מה שהוא עושה ומה שהוא אומר אינו בתואמות עם הערכים האמיתיים שלו, ואינו מבטא את הקול האמיתי שלו ואת החזון האמיתי שלו.

כפי שכבר ציינתי, אנשים אלו מרגישים רע מאוד אם הם דואגים לעצמם. הם מרגישים אנוכיים.
בחוויה שלהם הם נמצאים שם עבור אנשים אחרים.
הם 'מטפלים כפייתיים' Care-givers עד כדי כך שהם מאבדים את עצמם, וכך קורה שנמשכים ונכנסים למערכות יחסים מסוכנות.

ככל שהמרצה מתקרב ומתקשר למישהו הוא יותר ויותר מאבד את עצמו.
מדוע?
כי המשמעות של להיות מרצה היא שאינך מציב גבולות, לא מבטא אי-הסכמה, וברמת מובחנות נמוכה.
זוהי מערכת יחסים המאופיינת על-ידי "לכידות-יתר" Enmeshment.
ברגע שהמרצה 'הנאחז' מתקרב למישהו, מיד מופעלת באופן אוטומטי, 'מערכת ההתקשרות' מן הילדות ונכנסת חרדה נטישה:
"אם אני לא…. אני אשאר לבד".

האדם הזה חווה הצבת גבול כמשהו שלילי, כדחייה וכמשהו מאיים.
זה מתבטא בכך שהמרצה :
לא יודע לומר 'לא', או אומר "כן" כאשר רוצה לומר "לא",
עושה דברים שאינו רוצה לעשות,
מתנצל גם אם לא עשה שום דבר רע,
לא מבטא את דעתו ומחכה לאחרים שיביעו את דעתם ורק אז מתבטא,
הוא אינו רוצה ליצור התנגדות,
לא נוקט עמדה או חוסר הסכמה,
לא מבטא צרכים אישיים,
יכול לעשות משהו שבכלל לא רוצה לעשות בגלל אנשים או אדם אחר,
לא רוצה לבלוט
ורוצה לקבל אישור.

בנוסף לכך, הקודיפנדנט עושה פעולות שנחשבות פעולות של "הצלה" או "טיפול" באחר:

  • לעשות משהו עבור מישהו, שהוא מסוגל לעשות את זה בעצמו, או מן הראוי שיעשה את זה בעצמו.
  • לספק לאנשים את הצרכים שלהם מבלי ששאלו אותנו ומבלי שהסכמנו לכך.
  • כאשר עושים פרויקט משותף או פעילות ביחד – לעשות מעל ומעבר, לעשות הרבה יותר עבודה ממה שאנו צריכים, וחלק גדול יותר מאשר עושה השותף שלנו לפעילות.
  • באופן קבוע הקודיפנדנט נותן יותר מאשר מקבל.
  • הקודיפדנטס "דואגים" לרגשות של אחרים, דואגים שירגישו טוב.
  • הקודיפנדנטס לוקחים את התפקיד של לדבר בשמו של אדם אחר לטובתו.
  • הקודיפנדנטס חושבים בשביל מישהו אחר.
  • הקודיפנדנטס נושאים במחיר של התוצאות ושל ההשלכות של ההתנהגות של האחר, בעבורו.
  • פותרים לאנשים את הבעיות שלהם.
  • לעיתים קרובות, פועלים ומתנהגים לפי מה שלדעתם חושבים עליהם או יחשבו עליהם, אפילו זרים, ולא לפי מה שמתאים וטוב להם עצמם.
  • לא שואלים את עצמם מה אני רוצה, מה אני צריך, למה אני משתוקק.

אם הגעתם עד לכאן, קחו את הנקודות שלעיל לחקירה עצמית:
מה מכל אלו אפיין אותי, או עדיין מאפיין אותי, במערכת היחסים שלי?

התוצאה של הדפוסים הללו:
הקודיפנדנט אינו אותנטי,
חווה ערך-עצמי נמוך
ולא מראה מי הוא באמת.

המרצה לא נותן לאנשים את האפשרות להכיר אותו באמת.
הוא מרגיש בושה לגבי עצמו, לגבי הדעות שלו, לגבי האמונות שלו ולא חושב שהוא מספיק טוב.

כאמור, לעיתים קרובות, כאשר ההורה נרקיסיסטי או הורה מתעלל עם הפרעת אישיות אחרת, הילד לומד שלהישאר נפרד מההורה תהיינה לזה השלכות:
או התקף-זעם או התעלמות.
זה יוצר אצל הילד חרדה.

צריך להבין שבמצבים של טראומה מורכבת, הפחד הכי גדול של הילד זה להישאר מופרד. זוהי איננה 'בחירה'. הצורך בקשר, בשייכות, באהבה הוא צורך אנושי בסיסי.

ילדים בקשרים טראומתיים לומדים לעשות דבר אחד מאוד מאוד טוב: הם לומדים להצדיק את ההתנהגות המתעללת של ההורים שלהם, לשמור על סודות, להאשים את עצמם, ולעשות אידאליזציה של ההורה כדי להגן על ההורה שלהם. ילד אינו יכול לתפוס את הרעיון שהדמות המטפלת שלו היא פוגענית. בנוסף לכך, המחזוריות של ההתנהגויות של "נשיקה-סטירה", של "לקרב-לדחות", כך שיום אחד של טיול כייפי, או פעם אחת של חצי מילה טובה, הופכים להיות רציונליזציה לאלף ימים של התעללות מילולית וחוסר תיקוף.

מערכות יחסים כאלה, יוצרות תופעה שנקראת "טראומה-בונדינג". באופן בסיסי זה אומר שהילד ואחר-כך גם כמבוגר, מחבר התעללות וטראומה עם אהבה. (מה שהאנשים בקשר כזה קוראים לו אהבה). עבור האדם הזה כאוס=אהבה. הרבה פעמים, לילדים במערכת יחסים כזאת שהיא מאוד כאוטית, אינטנסיבית, ובעלת סייקלים של אידאליזציה מול הפחתת ערך ורעילות, כמבוגרים, כאשר הם נכנסים למערכת יחסים אינטנסיבית ומהירה עם סייקלים כאלה, זה כאוס מוכר להם, ומזכיר להם את היחסים המוקדמים עם הדמות של המטפל העיקרי שלהם בילדות. על כן, מופיעה מעין הרגשה של "כימיה". אבל מה שאנו מגדירים כ"כימיה" זוהי למעשה הרגשה של "מוכרות" ונותנים לזה משמעות רומנטית. ובדיוק כמו עם ההורים, ה"נאחז" נותן להתנהגות הרעילה הצדקות: "היא באמת אוהבת אותי", "הוא לא באמת התכוון לזה", "הוא באמת דואג לי", "הייתה לה ילדות קשה", "הוא מדבר בלי לחשוב, הוא לא התכוון לומר את זה". אנשים שמתקשרים באמצעות טראומה נוטים לתת תירוצים עבור המתעלל בהם. זהו קשר שדורש הרבה מאוד הצדקות.

כאשר הנאחז היה ילד הוא היה חייב לתת את ההצדקות האלה כי אינו יכול לצאת ממערכת היחסים והוא תלוי בהורים שלו כדי לשרוד. כמבוגר "השבי" הוא פסיכולוגי. "אני יודע שהיחסים לא-משהו, אבל אני מתגעגע אליה", "אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו". טראומה-בונדינג זוהי הסיבה שכל כך קשה לצאת מיחסים נרקיסיסטיים. באופן פרדוקסלי, יותר קשה לעזוב יחסים נרקיסיסטיים מאשר יחסים בריאים.

כאדם בוגר, הגישה הזאת של 'ריצוי' היא במובן מסוים גם מאוד מתגמלת.
זה מרגיש נהדר להיות עבור מישהו שנמצא במשבר, לחץ וחרדה,
להיות זה שפונים אליו לעזרה – זה מאוד ממלא והאדם עלול לשכוח שיש פה משהו 'חסר'.


ההבנה החדשה לצורך ריפוי צריכה להיות, שזה איננו חיבור אינטימי ואמיתי אלא קשר של "אני לא מרגיש בטוח".


באופן בסיסי, קשרים של "טראומה בונדינג" חסרים בגבולות. הם מאופיינים על-ידי לכידות-יתר וחודרנות. חודרנות היא, לכשעצמה, ביטוי של אלימות ושל אי-שמירה על כבוד האדם. גבולות הן חיוניים ליחסים בריאים ולהרגשה של בטחון. כדי שנוכל באמת לחוש אהבה וחמלה, אנו חייבים שיהיו לנו גבולות. כדי שנוכל לשמור על הזהות העצמית שלנו, אנו חייבים לשמור על גבולות. ההמלצה שלי לאנשים המזהים עצמם כ"נאחזים" Co-dependent, להפוך את העבודה על גבולות כפרויקט-חיים. בהדרגה, להחזיר את עצמם לעצמם.

מקורות :

Being nice and the trauma pattern of fawn / Jeremy de Tolly

https://youtu.be/n_0uuSY0hEI

PETE WALKER | Being Human

https://youtu.be/hFx2NEFeQew

דר' רמאני – סרטון על טראומה בונדינג

https://youtu.be/kmB9fpHVd2o

ספר: Codependent No More: How to Stop ControllingOthers and Start Caring for Yourself, Melody Beattie

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.