מערכת יחסים פוגענית, (יחסים נרקיסיסטיים) היא ריקוד של שניים: הפוגע, הנרקיסיסט, וה- co-dependent. דינמיקה של טורף וקורבן. מאחר שאין מילה מקבילה בעברית ל co-dependent, אשתמש מעתה ואילך במילה 'נאחז'. עלינו, קודם כל, להבין את דפוס ההתנהגות של 'נאחז', מה המקור שלו ומה הוא משרת. בכל התנהגות או עמדה מנטאלית יש רווחים, ובמיוחד העמדה הזאת של 'נאחז' שהיא עמדה הישרדותית שמקורה בדרך-כלל בטראומה מורכבת בילדות והיא ביטוי של CPTSD.

תהליך ההישאבות לתוך מעגל האלימות הרגשית כולל שלושה שלבים: שלב "הפצצת אהבה", שלב ה"כיבוש הזוחל", שבו מתחיל הטיפטוף של הרעל, ושלב "הגדלת המינון" תוך כדי הרחבת הגבולות והגברת האלימות. איך זה משפיע עלייך. איך את נכנסת לתוך הריקוד הזה. ומהם סימני אזהרה בדרך שכדאי מאוד לשים לב אליהם.

מאמר זה מתמקד על היחסים בין אימהות נרקיסיסטיות והבנות שלהן. ישנם שני דפוסים שונים של אימהות נרקיסיסטיות: אמא בולענית ואמא מזניחה או מתעלמת. מה ההשפעות שיש להתעללות נרקיסיסטית על בנות בילדותן לבחירות שהן עושות כנשים מבוגרות, הן בבחירת בן-זוג והן בבחירת קריירה. איך מתבטאת ההתעללות הנרקיסיסטית של אמא.

תמיד כדאי לנו לבחור פרשנות חיובית לכל דבר ולכל מצב.
כי ההשפעה שלנו על כל-היש היא גדולה ועצומה, בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם לא-מודעים לזה.
המחשבות שלנו, התמונות שאנו מדמיינים, האמונות שלנו, תפיסת המציאות שלנו משפיעות באופן ממשי ברובד של תבנית המציאות (רובד הבלופרינט של המציאות),
בדיוק כמו האדריכל שמשרטט את תבנית הבניין, לפני שאפשר יהיה לבנות אותו, כך אנחנו משרטטים את תבנית החיים שלנו ברובד האנרגטי של הבלופרינט, באמצעות התודעה.

אני רוצה להציע כאן נקודת מבט אחרת להסתכל על מה שקורה עכשיו (בזמן קורונה), דברים שלמדתי ממורי. יש מצב עם נסיבות מסויימות. אלו הן העובדות, לכאורה.
אבל הנסיבות עצמן אינן העניין המרכזי. העניין החשוב יותר ממה שקורה, הוא איך אנחנו חווים את מה שקורה. העובדה שדברים שקורים אינם מוצאים-חן בעינינו,
עדיין יכולה לשרת אותנו בדרך חיובית. איך? לאפשר לעצמנו את ההזדמנות לתת לנסיבות שמתרחשות פרשנות חיובית ומשמעות, שתהייה בעלת ערך עבורנו, אפילו אם אנו תופסים את מה שקורה כמשהו שלילי. ניתן להשתמש ב"גל ההלם" הזה בדרך מאוד טרנספורמטיבית. כי בזכות השחרור מהסטוס-קוו, נוצרה הזדמנות לעבור אל מציאות שאותה אנו מעדיפים יותר.

כל אחד מאיתנו הוא ביטוי אינדיבידואלי של הבורא. וכאן יש טריק. כי אנחנו גם ביטוי של הבורא, ואנחנו גם הבורא עצמו. כשאנו באים לכאן למימד הפיזי,
אנו עוזרים לבורא לדעת את עצמו דרך הבחירות שאנו עושים. ובו בזמן אנחנו רוצים שהבחירות האלה יקרבו גם אותנו לדעת את הבורא. בכל גלגול ארצי, אנחנו באופן מטאפורי 'עושים צעד אחורה'
שמקרב אותנו אל המקור שממנו באנו, אל האיחוד עם הבורא. המסר של RA, שהאנשים בסופו של דבר מתחלקים ל-2 התודעות האלה: שירות לעצמי או שירות לאחרים. וכאשר ההתפתחות הקולקטיבית שלנו תטה לרוב של 'שירות לאחרים' (שבמילים אחרות זהו הביטוי של אהבה), אז נוכל כקולקטיב לעבור למימד הרביעי.

כעת, כאשר הילדים עזבו את הבית, היא חווה ריקנות. פתאום עולה השאלה 'מי אני'? המשמעות של החיים שלה מתרוקנת במידה רבה,
והמצב החדש מלווה בהמון כעס, המון כעס. כעס על כך ששמה את עצמה 'בהולד', כעס שהפכה להיות אובייקט שממלא צרכים של אנשים אחרים. מסע החיים דורש הסתגלות לשינויים, פנימיים וחיצוניים. חלק מהזוגות יכולים לפתוח פרק חדש ביחסים ואפילו התקרבות והעצמה של אהבה ותשוקה. אחרים, לפעמים בצער רב, יגיעו למסקנה שהזוגיות שלהם כבר לא מתאימה או התרוקנה. זה טבעי וזה קורה.

בסיפורי המדע הבדיוני, אנחנו יכולים להיכנס למכונת זמן ובעזרתה לנוע אל העבר שלנו או אל העתיד שלנו. כשאנו מבינים את הרעיון של המציאויות המקבילות ושהכל קיים בו-זמנית כאן ועכשיו, אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת נוסעים אל העבר שלנו או אל העתיד שלנו אלא נוסעים למציאות מקבילה שמתקיימת סימולטנית אך נתפסת על-ידנו כקיימת בהיסטוריה שלנו או בעתיד שלנו. אבל זה לא באמת העבר שלנו וגם לא העתיד שלנו. אנחנו לא היינו שם באמת. כולנו מכירים את המושג "פרדוקס הסבא". אם אני נולדתי מאבא שלי, שנולד מסבא שלי, ואני נכנסת למכונת זמן ונוסעת על העבר, והורגת את סבא שלי הצעיר, לפני שאבא שלי נולד, אז לא יכול להיות שאני אוולד ועל-כן איך אני יכולה בכלל לחזור לעבר ולהרוג מישהו בכלל?