הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

לאנשים שאינם מחוברים לרגשות שלהם

מה הבעיה בלא להיות מחובר לרגשות? למה כל כך חשוב לחוות את הרגשות שלנו?

"הרי רגשות זה עניין לילדות קטנות…"

"רגשות זה לא כזה חשוב…"

"אסור (או לא-טוב) לתת לרגשות לנהל אותנו…"

"אל תהייה רגשי…"

זה לא חכם לקבל החלטות מתוך רגש…"

 

בכלליות, אנחנו חיים בעידן של דיכוי הרגשות.

במאה העשרים השכל הפך להיות האמצעי המוערך ביותר והדומיננטי ביותר לניהול החיים.

בחברה הפטריאכלית, השכל נתפס כאיכות גברית והרגשות נתפסו כאיכות נשית. ומי מנהל את העניינים?

השכל כמובן. האנרגיה הגברית היא המנהלת את העולם (לפחות עד עכשיו).

 

אפשר לומר, שבתהליך הסוציאליזציה שלנו, החברה הפכה את הרגשות, כשלעצמם, דבר רע,
והמערכת הרגשית נתפסת כמשהו פראי שיש לשלוט בו או לדכא אותו כדי לא לאבד שליטה,
להשתגע, או כדי להיות "בסדר".
מה כן?

 

לפעול לפי הנורמות והחוקים וההגיון של איך הדברים עובדים, להסתמך על הוכחות, לפי הסקת מסקנות, לפי מה שעבד לנו בעבר, כל מה שלפי התפיסה שלנו הוא הגיוני ורציונלי.

 

אי לכך, כקולקטיב, אנחנו לא מבינים מהם רגשות וכיצד הם משרתים אותנו.

אי-החיבור לרגשות זוהי בעצם "מגיפה" של העידן המודרני.

 

ואם באופן כללי אנחנו חיים ככלל בניתוק יחסי מרגשות,
אז ישנו אחוז מסוים של אנשים שהם אפילו עוד יותר מנותקים מן הרגשות שלהם,
מאשר שאר האנשים.
אלו הם אנשים שעד כדי כך מנותקים מהרגשות שלהם,
שזה כאילו שהם אפילו לא יכולים לחוות ולהרגיש רגשות.

 

חלק נכבד מהבעיות במערכות יחסים, מהקושי שיש לאנשים להיות באינטימיות רגשית,
לבטא אהבה ולקבל אהבה, נובע מההחלטה הלא-מודעת שעשו כבר בילדות לדכא את הרגשות שלהם.
ובלא רגשות, או בהסתרה של רגשות, לא יכולה להתקיים אינטימיות.
כי אינטימיות מוגדרת כ- "לראות לתוך האחר" Into-me-see. להכיר אותו במפנים. ואדם שחי בהסתרה, שמדכא רגשות, לא יכול לתת לאף אחד "לראות" אותו באמת, להכיר אותו ללא המסכות שלו.

 

חשוב להבין, שהמערכת הרגשית שלנו היא כמו מצפן. היא מערכת הנחייה פנימית,
שאם היינו מחוברים אליה באופן טבעי, היא הייתה מובילה אותנו למקום שאנחנו נמשכים אליו,
אל המקומות ש"טובים" בעבורנו.
אם איננו מחוברים לרגשות שלנו, זה כמו ללכת במדבר ללא מצפן.

בנוסף לכך, הרגשות הן הפתח אל התת-מודע שלנו.
כך שככל שאנו מחוברים יותר לרגשות שלנו, ככה נוכל לשחרר חסימות לא מודעות ואמונות מגבילות.

 

באופן טבעי, אנשים רוצים להרגיש טוב. ואם ניתן להם ללכת לפי הרגשות שלהם, הם ילכו להיכן שמרגיש להם טוב.

 

אממה, מערכת הניווט שלנו השתבשה בתהליך הסוציאליזציה.
למדנו שהרבה דברים שמרגישים לנו טוב הם בעצם "רעים", ודברים שמרגישים לנו "רע", הם טובים.
ילדים נענשים על כך שיש להם רגשות מסוימים.
כתוצאה מכך, הם מדחיקים או מכחישים את הרגשות הללו,
והם אפילו מכחישים שיש להם את הרגשות האלה.

 

איך זה נראה במציאות:
אם למשל קורה משהו והילד מבטא רגש "אסור".
לדוגמא סבתא נפטרה והילד מרגיש צער עמוק.
הצער העמוק לכשעצמו אינו הגורם לטראומה.
הטראומה נגרמת מיחס הסביבה אל הרגש.
אם מישהו מבייש אותו על כך שמרגיש צער,
או מנסה להוציא אותו מהר מהצער ולא מאפשר לו לשהות בתוך הצער,
או שאומרים לו שזה לא בסדר להרגיש צער,
או מענישים אותו בגלל שהרגיש צער.
ואז נוצרת טראומה בהקשר לרגש הזה.
וככה זה יכול לקרות לטווח גדול של רגשות שמתעוררים באירועים שונים
ולמבוגרים אין יכולת להכיל את הרגשות הללו של הילד והם "דוחים" אותו.
(כשהם דוחים את הרגשות שלו הם למעשה דוחים אותו).

וכשזה קורה, אנחנו מפתחים מנגנון הישרדות שמוחק את מערכת הרגשות בכלל.

 

והנה ההסבר:

בעולם שלנו, השכלי, הרגשות הם בלאגן, אנחנו מבוהלים מרגשות, ולכן אנחנו לא אוהבים אותם.
כך שמאחר ואנחנו גדלים בחברה שמלמדת אותנו שרגשות זה "רע",
ואתה צריך להיות "טוב" כדי להיות חלק מאיתנו,
כילדים (וגם כמבוגרים) אנחנו ננסה לעשות כל דבר שאנחנו יכולים
כדי להסתתר מפני הדברים האלה. אנחנו מפתחים פחד מהרגשות שלנו.

אם אתה מזהה עצמך כמישהו שלא יכול להרגיש, סביר שחווית טראומה ביחס לרגשות.
באופן כללי ניתן לומר, שאנשים שאינם יכולים להרגיש,
היו להם הורים או דמויות משמעותיות אחרות שהיו מאוימים על-ידי אינטימיות,
בעיקר אינטימיות רגשית.
אפילו שהם נענו לכל הצרכים הבסיסיים של הילד שלהם,
הם נכשלו בלענות לצרכים הרגשיים של הילד,
ואפילו דחו או הדפו את הצורך של הילד לאינטימיות וקרבה.

 

הילד, מכורח הנסיבות, הוכרח, כדי להישאר "בצד הטוב של ההורים שלו"
לפעול כאילו אין לו צרכים, כאילו אין לו רגשות,
ולהיות בלתי-תלוי באחרים כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלו.
והוא לומד להסתיר את הרגשות שלו, במיוחד את אלו שההורים שלו מתקשים להתמודד איתם
(כמו כעס, עצב, בכי… ולפעמים גם שמחה, התפרצות, שובבות, קלילות…),
עד לנקודה שהוא מפסיד את היכולת להרגיש אותם.

כאשר אנחנו ילדים, והרגשות צפים ועולים, ואנחנו חווים אותם בגוף שלנו,
אנחנו לא באמת יכולים להימלט מהגוף שלנו, נכון?
אז מה עושים. אנחנו "בורחים" על-ידי שינוי המיקוד שלנו,
שינוי תשומת הלב (התודעה) או בעולם החיצוני או לתוך המחשבות.
כך שמה שקורה שהתודעה שלנו מתפצלת: רק התת-מודע מנהל את הגוף שלנו.
באופן מודע אנחנו תקועים במיינד ומתנתקים מהגוף.
זה כאילו ללכת בעולם כשאנחנו "רק ראש".

 

כאשר אנחנו "רק ראש" אנחנו מרגישים בשליטה.
רגשות מאיימים עלינו. כאשר צפו ועלו רגשות בילדות,
האני שלנו נכנס לתודעה של הישרדות, בדיוק כמו בשעת סכנה, אלא שהאיום הוא אמוציונלי.
כי בחברה שלנו כל הרגשות השליליים נחשבים ל"לא בסדר" (לא בסדר להרגיש אותם).
התגובה ההישרדותית לאיום אמוציונלי היא "הרדמות".
אני לא רוצה להרגיש שום דבר.
כי אי אפשר לבטל רק רגשות שליליים ולהשאיר רגשות חיוביים,
ולכן ביטול הרגשות הופך להיות טוטאלי.

 

כשהילדים הללו הופכים להיות מבוגרים,
סגנון ההתקשרות שלהם הוא הימנעות מאינטימיות רגשית, אי-תלות רגשית,
וזאת, כדי להימנע מלחוות את הטראומה שגרמה לו מלכתחילה להתנתק מן הרגשות שלו.

יותר מזה, זה לא רק משפיע על יחסים, יש לזה השלכות בכל תחום.
כי אם אתה "לא מרגיש", סביר להניח שתנסה כמה שיותר להימנע מדברים שיגרמו לך להרגיש.
זה לגמרי לא מודע ואנחנו לא שמים לב עד כמה אנחנו נמנעים ממצבים או מדברים שיכולים לעורר רגשות,
וגם מפתחים טכניקות להימנע או לברוח מפני רגשות.
כמו למשל להימנע מחברת אנשים שמעוררים בנו רגשות, לא לצפות בסרטים שמעוררים בנו רגשות וכדו.

 

וככה, המוח שלנו, האגו, ינסה כל הזמן להציל אותנו מרגשות.

 

אבל חשוב לדעת, שהמערכת הרגשית לא באמת יצאה מכלל שימוש.
היישות שלנו, הגוף שלנו, באופן קבוע מדווח לנו איזה רגשות אנחנו חווים עכשיו,
בלי קשר אם אנחנו מקשיבים לו או לא.
ואלו הן חדשות טובות, לכל אלו שלא יכולים להרגיש.
כי זה אומר שאנחנו לא צריכים לגרום לרגשות לקרות, הם מתרחשים כל הזמן בגוף שלנו.
כל מה שעלינו לעשות זה להתחיל לשים לב כשהם מתרחשים.

מערכת ההכוונה הרגשית הפנימית איננה יכולה להתקלקל.
היא זמינה בעבורנו תמיד. ברגע שנחליט להתכוונן אליה ולתת לה להנחות אותנו יהיה לנו קל יותר בחיים.

 

רגשות הן תדר. מה שאנחנו מרגישים מייצג את התדר האישי שלנו.
וכאשר אנחנו מחוברים ומזהים את התדר שלנו, נוכל ללכת בכיוון של התשוקות שלנו,
ללכת עם הזרם ולא נגד הזרם, ללכת אל המקומות שאנו נמשכים אליהם,
לשים לב אם המצפן שלנו צועק "אתה הולך לכיוון הלא נכון",
ולא להמשיך ללכת עם הראש בקיר כי ככה "צריך" או כי השכל מוביל לשם…

ובכלל, עדיף להרגיש רגשות שליליים מאשר לא להרגיש בכלל.

 

מה עושים?

הצעד הבא זה לעבוד על זה.

אבל זה כבר סיפור בפני עצמו ומן הסתם מומלץ לעשות זאת עם מאמן.

"לפרוץ את תקרת הזכוכית האישית שלך"
- מדריך חינמי להורדה מיידית

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.