הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

דאבל-ביינד – קשר כפול – תקשורת ממלכדת (מלשון מלכוד).

את המושג Double Bind טבע גרגורי בייטסון ושות' בשנת 1956 לתיאור מצב שבו אדם מוצא עצמו בדילמה שבה מוצגות לו שתי אפשרויות שהן באופן הדדי סותרות זו את זו, והוא לא מסוגל לראות את הסתירה. עליו לבחור באפשרות אחת מתוך שתי אפשרויות, שלא משנה מה יבחר, כל אחת מן הבחירות תביא לתוצאה לא רצויה מבחינתו. לא משנה מה יעשה, יואשם וירגיש רע. דאבל ביינד זוהי צורה של שליטה שאין ממנה דרך יציאה.

במצב זה, אדם מוצא עצמו במצוקה רגשית, בעקבות מסרים כפולים, שמכניסים אותו למלכוד. לכאורה יש אשליה של בחירה, אך למעשה אין לו שום אופציה טובה לבחור, כל בחירה תוביל לבעיה, והוא לא יוכל להימנע מביקורת, או לשלם מחיר כלשהו, או שאין תשובה נכונה.

למשל:

אם תעשה X תהייה בבעיה.
אם לא תעשה X תהייה בבעיה.

ולא רק זאת, אם תבחר לומר משהו לאדם שהציב בפניך את שתי אפשרויות הבחירה, או להתנגד לו, גם זה יגרום לך לתוצאות שאינך רוצה לחוות. כך שכל שלושת אפשרויות הבחירה העומדות בפניך לגבי הדילמה הזאת, תהיינה להן השלכות שליליות בעבורך. כך שאתה לכוד מכל הכיוונים. אין מוצא. מלכוד 22. מה תעשה.י?

רוב האנשים הלכודים במערכת יחסים נרקיסיסטית, שיש בה כל הזמן מסרים כפולים וסותרים, יסחפו לתוך מעגל אינסופי של רצון לרצות ויעשו כל מה שצריך כדי לנסות לתת מענה "נכון" לדרישות הדאבל-ביינד של הנרקיסיסט. זהו משחק שאי-אפשר לנצח בו, לוח המטרה כל הזמן זז ולעולם לא תפגע (בדיוק כמו כלבי המירוץ הרצים אחרי ארנבת מכנית שלעולם לא יוכלו להשיג אותה.) ואם הקורבן רוצה שהיחסים האלה יעבדו הוא או היא צריכה למלא את הציפיות של האדם הזה. הקורבן ימצא עצמו תשוש ומבולבל. תקשורת ממולכדת כזאת היא מאוד הרסנית מבחינה פסיכולוגית.

למשל אמא אומרת לילד שלה (בווריאציות שונות): "אם אתה אוהב אותי, אתה תציית לי". מה כאן הסתירה? כמובן שהילד רוצה לאהוב את אמא שלו. וכמובן שבאותו הזמן הילד רוצה לחקור את האפשרויות של החיים ולעשות מה שהוא רוצה. ואין בהכרח קשר בין מה שהילד רוצה לעשות, לבין לא-לאהוב את אמא שלו. ועדיין האמא יוצרת את "הקשר", שאהבה משמעה ציות. זהו דאבל-ביינד.

המסר/הקשר הכפול מתרחש ביחסים שבהם הקורבן מרגיש שהוא מוכרח או נאלץ לפענח מה המניפולטור רוצה ולספק את זה. הוא מרגיש שאינו יכול להתעלם מהדילמה שהוצגה לפניו. זה מה שקושר אותו בתוך הדבר הזה. הוא גם מרגיש שאינו מסוגל להצביע ולבטא את חוסר הצדק של הדילמה שהוצבה בפניו, מפני שביקורת מצדו (הקורבן) תוביל לתוצאות שליליות יותר.

מה שהנרקיסיסט רוצה להשיג באמצעות המסרים הממלכדים, זה לגרום לקורבן להיכשל. באמצעות חוויות כישלון חוזרות ונשנות, הקורבן  מוצא עצמו בסופו של דבר במצב של חוסר-אונים  נרכש, כאשר מרגיש שאינו מסוגל לשלוט או לשנות את הסיטואציה. קבלת החלטות הופכת להיות משימה קשה יותר ויותר, והקורבן מתחיל להטיל ספק ביכולת השיפוט שלו. כך הוא הופך ליותר ויותר פאסיבי ומתלונן, והנרקיסיסט לוקח שליטה.

לצורך המחשה אביא דוגמאות:

אולטימטום:

בן-הזוג אומר לזוגתו: "או שתתפטרי מהעבודה הזאת (או תעזבי את הלימודים, או משהו אחר), או שאנחנו מתגרשים. "או אני או העבודה שלך", "או אני או הילדים שלך", "או אני או הלימודים שלך".
האישה נמצאת במצוקה. היא לא רוצה לוותר על העבודה שלה, לוותר על עצמאות שלה או על הקריירה שלה, אך היא גם אוהבת אותו ורוצה להישאר אתו. היא לכודה בין שתי האפשרויות האלה והיא לא רוצה לבחור ביניהן ואיננה רואה דרך מוצא.
חשוב לציין שלפעמים התנאי שהוא מציב של או-או נאמר בצורה יותר מניפולטיבית ויותר מרומזת (למשל לא חייב להגיד "נתגרש", יכול גם לעשות סנקציות ועונשים כל הזמן, עד שתעזוב את העבודה), אבל עדיין המהות של הבחירה בין שתי אפשרויות לא-טובות נשארת.
למשל, כשאת צריכה להוכיח שאת אוהבת אותו. "אם את באמת אוהבת אותי תעשי את זה, ותעשי את זה כמו שצריך". אם זה משהו שלא נכון לך, לא נוח לך, שאת מעדיפה לא לעשות אז את במלכוד.  או שתעשי משהו שאת לא רוצה לעשות כדי להוכיח שאת אוהבת אותו, או שלא תעשי, ואז זוהי הוכחה שאת לא אוהבת אותו.

בחירה בין שני אינטרסים מתנגשים לכאורה:

יש לך עבודה מושלמת שאת אוהבת אותה, והתנאים טובים ואת מצליחה. אבל בעבודה הזאת יש פעם בחודש משמרת בסוף-שבוע. ואת פוגשת מישהו והיחסים מתפתחים מספר חודשים, ואז הוא אומר: "אני עובד כל השבוע, ואנחנו יכולים להיות יחד רק בסופי-שבוע, אז אם תמשיכי לעבוד בשבתות לא נוכל להמשיך את הקשר שלנו. כן, אני יודע שהעבודה חשובה לך, אבל את צריכה לבחור או אני או העבודה, כי ככה אי אפשר לפתח יחסים.
הבעיה שלך היא שאת מבינה את נקודת מבטו. זה הגיוני. מצד שני, העבודה לסירוגין בסוף-שבוע היא מובנית בתוך התפקיד. אז עלייך או לוותר על העבודה או לוותר על היחסים אתו. וזה מרגיש שאלו הן שתי האפשרויות היחידות שיש לך.

שתי הוראות מנוגדות:

באותו משפט אומרים שני דברים מנוגדים. זה מאוד מבלבל.
היא יודעת שהוא לא אוהב אופרה. והיא אומרת לו: "מותק, קניתי כרטיסים לשבוע הבא לאופרה. אבל אתה לא חייב לבוא איתי. תבוא רק אם אתה רוצה". לכאורה, היא נותנת לו בחירה. נהדר! אבל הוא יודע שאם לא יבוא היא תעניש אותו למשך שבוע. היא תשתוק, תיתן לו כתף קרה, תהייה עצבנית, תרטון, תהייה שלילית, תתלונן… אז הוא אומר לעצמו: "טוב, אני אלך איתה לאופרה ונגמור עם זה". אבל… היא קולטת את זה שהוא בא מתוך ריצוי, ואומרת: "אתה באת איתי לאופרה כי אתה (דגש על המילה אתה) רצית לבוא. אמרתי לך "אל תבוא אם אתה לא רוצה, אני לא מכריחה אותך, אל תעשה לי טובה". ועכשיו, אחרי שהוא בחר לבוא, הוא גם צריך להעמיד פנים שהוא נהנה, וגם לחטוף ביקורת. זהו מלכוד. שתי אפשרויות הבחירה הגרועות שלו: או שיקבל עונש כל השבוע או שיבוא ויעמיד פנים שהוא בא בשמחה.

דאבל ביינד בצורת שאלה:

השאלה נשאלת אחרי שנעשתה הנחה שעשית החלטה שבכלל לא עשית. למשל, את נכנסת לחנות ורואה משהו שמוצא חן בעינייך ואת מתלבטת. המוכר רואה שהדבר הזה מוצא חן-בעינייך ושואל: "האם תרצי לשלם במזומן או באשראי?" את חושבת: "אני בכלל לא אמרתי שאני רוצה לקנות את זה!" אבל נוצר מתח, את מרגישה אי-נוחות ומרגישה לכודה. או שבעלך שואל: "אז מה, את רוצה שניסע בשישי או בשבת?" ואת בכלל לא הבעת שום רצון לנסוע מלכתחילה…

מסרים מנוגדים שמתמשכים על פני זמן:

לדוגמא, אמא קנתה לך שתי חולצות, אדומה וכחולה. מחר בבוקר לבשת את האדומה ואמא שואלת: "את לא אוהבת את החולצה הכחולה, מותק?" אז למחרת לבשת את הכחולה. היא מסתכלת עלייך ואומרת: "לא אהבת את החולצה האדומה?" יום אחרי לבשת את שתי החולצות אחת על השנייה באופן כזה שזה ייראה יפה ויראו את שני הצבעים. ואז אמך מסתכלת ואומרת: "את מוזרה. את לובשת שתי חולצות יחד?" עכשיו, תדמיינו שאנחנו מדברים על דברים אחרים, לא על חולצות… ואת אומרת: "אמא! כל יום את אומרת משהו אחר. את משגעת אותי!" והיא תגיד לך: "מה קרה? זה בסך-הכל חולצות!" תסריט כזה יכול להיות על מה שאת אוכלת או לא-אוכלת, רזה-שמנה, על החברים והחברות שלך, על דפוסי התנהגות… אין לזה סוף.
דוגמא נוספת: הוא אומר לך, "מותק אני מתגעגע לזמן שהיית מביאה לי מתנות. זה גרם לי להרגיש מיוחד, גרם לי להרגיש אהוב. לא עשית את זה כבר הרבה זמן, אני אשמח אם תעשי את זה מידי פעם". על פניו זה נשמע בקשה ישירה שאומרת לך מה יגרום לי להרגיש טוב ואהוב. לכאורה זה מסר מאוד חיובי. אלא מה, מלכתחילה הסיבה שהפסקת להביא לו מתנות היא כי המתנות שלך אף פעם לא היו מספיק טובות. כי כאשר קנית מתנה, מאיזו שהיא "סיבה" זה תמיד הכניס אותך ל"צרות". הוא מבקש ממך לעשות זאת שוב, אבל את כבר יודעת איך זה יהיה. מה תעשי? את מביאה מתנות – זה לא טוב. אל לא מביאה מתנות – זה גם לא טוב.
דוגמא נוספת: כאשר אתה משועשע היא מבקרת אותך שאתה אף פעם לא לוקח שום דבר ברצינות. וכאשר אתה "רציני", היא תגיד לך תפסיק להיות כל כך כבד, קח את הדברים בקלילות. המסר הכפול: תהייה רציני / אל תהייה רציני.

המילים וההתנהגות לא תואמים:

למשל, אמא אומרת לילד כמה היא גאה בו וכמה הוא מיוחד אבל מתנהגת בצורה שסותרת את מה שהיא אומרת. זה גורם לילד להיות מבולבל.
בן-זוג שאומר "אני אוהב אותך, את הכי חשובה לי" אבל אינו מתנהג אלייך כמו מי שחשובה לו, אלא כמישהי שהיא אחרונה בסדר העדיפויות שלו, או במקרה גרוע יותר היא לגמרי "שקופה". הוא לא מפנה זמן לבלות איתך ביחד, לא משוחח איתך, כשבא הביתה "בורח" אל המחשב, מגיע תמיד מאוחר מהעבודה, שוכח דברים שחשובים לך, לא מקשיב, לא זוכר מה שאת מספרת … המסרים הסותרים מאוד מבלבלים. "אז הוא אוהב אותי או לא אוהב אותי?"

משהו שחשוב היום לא יהיה חשוב לו למחרת או חודש אחר-כך:

החוקים כל הזמן משתנים. הבעיה היא שאינך יכולה "לנצח" במשחק שאינך יודעת את החוקים. ואז הוא יגיד לך: "כל דבר שאני מבקש ממך לעשות, את לא עושה כמו שצריך". תמיד תרגישי לא מספיק טובה. וכאשר האדם הזה אומר לך באופן עקבי שמשהו אצלך לא בסדר בסוף באמת תאמיני שמשהו אצלך לא בסדר.
או שהוא נותן לך אינפורמציות מנוגדות שאין לך שום אפשרות לתגובה חד-משמעית. הוא יציג לך אתגר, בקשה או דרישה שאת צריכה להגיב אליה, שאין לה תשובה נכונה או טובה. ואת מגיבה מתוך רצון לשמור על השקט ולגרום לו להרגיש טוב או אפילו כדי להקל על עצמך. העובדה שאין תגובה "טובה" או "נכונה", יוצרת סטרס כרוני מובנה מתוך הצורך בערנות-יתר, והרצון לגלות מהי התשובה הנכונה.

איך יוצאים מזה?

כאשר אנחנו בוחרים לתת מענה לאחת מתוך שתי הדרישות שבמסר הממלכד, התוצאה תמיד תהייה שאיננו ממלאים את הדרישה השנייה. אבל… יש אפשרות לסרב לשתי האפשרויות. דמיינו שהנרקיסיסט (הטורף) אומר: "יש לי פה מקל. באיזו צורה אתה רוצה שאני אכה אותך?" עקרונית הקורבן יכול לשבור את המקל. אז מדוע הקורבנות לא שוברים את המקל? כי הם אומנו להיות בעמדה של לצפות מה רצונו של הנרקיסיסט, בתקווה שאם הם ירצו אותו הם יוכלו להימנע מתוצאות שליליות. כל זמן שהקורבן מחזיק בתקווה השקרית הזאת, שהיא כמובן בלתי אפשרית, הנרקיסיסט יוכל למשוך בחוטים ואנחנו נרקוד לפי החליל שלו, ונהייה במצב קבוע של חרדה.

רק כאשר נוותר על התקווה, ונקבל את המציאות שהמתעלל רוצה להעניש אותנו, ולא משנה מה נעשה, רק אז נוכל להפסיק לרצות ולהתחיל לחשוב במושגים של "מה אני רוצה", ולחזור והתמקד במוח שלנו במקום ללכת לאיבוד במוח של המתעלל. מה זה אומר ללכת לאיבוד במוח של המתעלל? המסרים הממלכדים מייצרים רמת חרדה גבוהה שעלייך להתמודד אתה. הם מייצרים תופעה של Roaming (אתרגם אותה כאן כ"מחשבות מתרוצצות"). מחשבות על כל התסריטים האפשריים והתוצאות שלהם: "אם אעשה כך, אז בוודאי יקרה כך", "אם אני אעשה ככה אז אולי הוא יגיב ככה, או יקרה ככה" אולי אם אעשה ככה אצליח לצאת מזה" – מהו התסריט הטוב ביותר האפשרי, וכל זה כשאת לוקחת בחשבון את כל התגובות והדברים שקרו בעבר שלא עבדו. וכל התהליך המחשבתי הזה בניסיון למצוא שלווה ושקט, ולגרום לאדם הזה להיות מרוצה ושיאהב אותי – כל זה מאכיל את החרדה, שיוצרת עוד יותר "מחשבות מתרוצצות".

יש צורך ב"קבלה רדיקאלית" של העובדה שאת או אתה לא יכולים לגרום לו להיות מאושר, לא חשוב מה נעשה. שהערך העצמי שלך אינו קשור לאושר שלו, או של כל אחד אחר.

הקורבנות נוטים להגיב אינסטינקטיבית לדילמות ולמסרים הממלכדים שמוצבים לפניהם. הם מרגישים מחויבים להגיב ואינם יכולים להתעלם. אבל, ברוב המקרים ניתן בהחלט להתעלם מן הדילמות הללו. הדבר שצריך לעבוד עליו זה דפוס הריצוי שלנו. שני האנשים הרוקדים את הריקוד הנרקיסיסטי, ביחד משמרים את הדינמיקה הזאת של מסרים ממלכדים. כאשר הנרקיסיסט מזהה שאת מתחילה להתעורר ולהשתחרר, הוא ידחוף חזק יותר ויגביר את המניפולציות. לכן חשוב מאוד למצוא מקור תמיכה אחר, מחוץ למערכת היחסים הזאת.

דוגמאות לפתרון:

כאשר הנרקיסיסט מעביר לך מסר ממלכד, למשל לגבי התנהגות חברתית שלך: שתהיי רצינית ולא-רצינית, אסרטיבית ולא-אסרטיבית, מושכת ולא-מושכת וכדו' הוא תמיד שם אותך במצב שאת "לא בסדר". ברגע שאת מגיבה  לסוג כזה של פידבק, או ברגע שאת משנה את ההתנהגות שלך – הפסדת. כי אז את מתחילה להתנהג לא באותנטיות. ממילא אין בזה טעם, שהרי ממילא בסוף תחטפי ביקורת. ואם את מנסה להתגונן ולהסביר – הנרקיסיסט ימשוך אותך עוד יותר לתוך קונפליקט שבו בסופו של דבר תפסידי.
הפתרון הוא "אי-מעורבות". חיוך מנומס שמרמז "שמעתי אותך" או לומר "תודה ששיתפת אותי במחשבותיך" ואז את יכולה להתעלם מכל מה שהוא או היא אומרים. דרך אחרת לעזוב את המקום: "אני צריכה לעשות משהו דחוף". אסור להתווכח ואסור להפגין רגשות.

כאשר את מקבלת מסר ממלכד של "זה או זה", הנטייה הטבעית שלך היא להיות ממוקדת בשתי האפשרויות הללו ולא לראות מוצא. הפתרון הוא לקחת מרחק, להסתכל על הדילמה מנקודת מבט רחבה יותר, להבין שיש יותר משתי האפשרויות, תמיד!

במסרים שבהם את צריכה לבחור "או אני או העבודה/הילדים/החברה שלך…", הנטייה היא להגן על עצמך על-ידי הסברים ו/או התנצלויות. להגיד למשל, "זה לא פייר – אתה יודע כמה אני אוהבת את העבודה הזאת" או "סיכמנו שקודם אתה תלמד ואחר-כך אני, ועכשיו תורי" או "איך אתה שם אותי במצב הזה? אתה יודע שאני לא יכולה לבחור בין העבודה שאני אוהבת לבינך" או "אתה יודע שאני לא יכולה לעבור לגור בעיר אחרת"… הפתרון הוא לא להיות הגנתית!

כאשר הוא שם אולטימטום – לזכור שזה המשחק שלו ולא שלך. הוא זה ששם לך אולטימטום, זה לא את שמה לעצמך אולטימטום. לזכור שזוהי דרך לשלוט ולכפות על מישהו התנהגות מסוימת בלי שזה ייראה ככפייה. כאשר את מסתכלת על הסיטואציה הזאת מנקודת מבט רחבה יותר, את יכולה לומר לעצמך "זה העסק שלו, לא שלי". ולשאול את עצמך: "מה המניע שלו לשים אותי במצב הזה?

אופציה לתגובה היא לסובב את המסר הממלכד חזרה אל השולח ולומר לו: "אתה יודע מה? אני ממשיכה ללמוד/לעבוד ב…/להיות חברה של…/ללכת להורים שלי ביום שישי… ואתה תצטרך להחליט אם אתה רוצה להישאר או ללכת. זה מעביר אליו את האחריות על הבחירה.

ואחרון, ממליצה לעשות עבודה פנימית כדי להשתחרר מדפוס הריצוי.

הערה: כל הכתוב בלשון זכר או נקבה יכול להיות ההיפך. מזמינה אתכם לעשות את ההתאמות המגדריות שלכם.

מקורות:

https://youtu.be/iFNPnk2o_Rs

Communication: Double Binds – part 1of 2 (Show #12) – Shrink Talks

https://youtu.be/vnSiJOOdo30

double binds | narcissistic ‘no-win’ mind games [cc] – TheraminTrees

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.