הספר: מראת הסודות – לצאת לחופשי משלטון הלא מודע

פרטים נוספים

איך טראומות ילדות ממשיכות לנהל לנו את החיים באופן לא-מודע

הדמויות הפנימיות

לכולנו פנים רבות. דמויות פנימיות, שחלקן אנחנו מכירים וחלקן לא מכירים באופן מודע.
למשל: יש בתוכי שתלטנית, מגוננת, קנאית, מרצה, מעשית וכדו'.

סוג של פיצול אישיות.
האמת שלא נולדנו ככה, עם הפיצול הזה.
נולדנו שלמות אחת. Wholeness.
אבל החיים, כמו החיים, מלאים בטראומות כבר מהיום הראשון כאן על פני האדמה.
מיד אנחנו מתחילים בתהליך סוציאליזציה.
אנחנו מגלים את הרעיון של טוב/רע, נכון/לא-נכון, מקובל/לא-מקובל.

אנחנו לומדים, שדברים שהם "טובים", נותנים לנו פרסים ומביאים לנו אהבה.
דברים רעים גורמים שנקבל עונש או גורמים לנטישה/דחייה.
כך האישיות האחת שלך, האגו השלם, מתפצל ל-2, לזוגות.
ל"אני" ול- "לא אני". ל"מודע" ול- "לא מודע".
ב"לא מודע" אנחנו מדחיקים את כל הדברים שאנחנו "דוחים" לגבי עצמנו,
את החלקים הלא-מקובלים שלנו, את החלקים הלא-רצויים.
החלקים הללו שיכנסו אל הלא-מודע נקבעים על ידי המשפחה שבה אנו גדלים והחברה שבה אנו גדלים.
ומול כל חלק כזה שאנחנו מכניסים לצל Shadow, ישנו חלק תאום, שהוא באור, במודע.

לדוגמא, בעבודה שעשיתי על עצמי גיליתי שאחת מהגדרות ה"לא-אני" שלי הייתה:

"אני לא שאפתנית".

ולמה שאבחר באופן לא מודע להיות "לא שאפתנית?

ראו תמונה:

הסיבות ל"נדר" בילדות של "אני לא אהיה שאפתנית"

הגדרה נוספת או נדר נוסף שיצרתי בילדות זה: "אני חייבת להיות חכמה".

כי בבית שלנו, להיות לא-חכם זה "רע" ולהיות טיפש זה "הכי נורא".
וזה די בהלימה עם ההחלטה לא להיות שאפתנית, לא? כי אז אולי אסתבר שאני לא כזאת חכמה…

כל חוויה שבה אנו חווים דחיה או נטישה נחווית כטראומה.
וטראומה מתרחשת גם מדברים שאנחנו רואים אותם כיומיומיים.
כמו למשל, תינוק בוכה . כאשר אינו מקבל מענה מיד,
ולאמא לוקח זמן עד שהיא מגיעה עם האוכל, הוא חווה נטישה.
זה אומר, שטראומות הן בלתי נמנעות, הן "בילד-אין" בתוך החיים.
להיוולד במתקן רפואי מודרני, זוהי טראומה,
כשאתה בן 4 ונולד לך אח ואתה מרגיש קנאה קיצונית ואין לך דרך לשחרר את זה, זוהי טראומה,
כשאתה הולך לגן ואתה ביישן ולא יודע איך להתחבר עם הילדים זוהי טראומה.

אז כמנגנון הישרדות, כשאיננו יודעים איך לפתור או לשחרר את הטראומה,
אנחנו מתנתקים ממה שיוצר אותה, מתרחקים מהחלק שבתוכנו שהוא טריגר לחוויה הטראומטית.
זהו מנגנון התמודדות עם איומים, אמיתיים או מדומים, פעולה של שימור עצמי.

ישנן שתי תנועות בייקום: להדוף או למשוך, להרחיק או לקרב, להימנע מכאב, ולחפש עוד עונג.
זה הבסיס לכל מערכת יחסים (וגם יחסים על כל דבר אחר שקיים).
איך זה קורה במשפחה?
הילד צריך משהו מההורה.
ההורה המרחיק אומר "אין לי עכשיו זמן". וברור שזה דפוס שחוזר על עצמו.
לא שאם פעם אחת נגיד לילד "אין לי עכשיו זמן" הוא בטראומה.
הכוונה היא באמת לדפוס של "הורה מרחיק".
בשפת החוויה הדיאלוגית (של נוגה בר) אנחנו קוראים לזה "הורה עריץ".
ובמקום שיש "הורה עריץ" יהיה "ילד פגוע".
בכנות, תרימו ידיים, כמה מאיתנו חוו לפחות הורה אחד שלעולם אי אפשר היה לרצות אותו?
אז הילד קולט מסר של "זה לא אוקי שאתה צריך אותי".
הוא מבין שהצורך שלו באמא הוא "לא בסדר" והדרך שלו להתמודד,
זה לדחוק, לדחות את החלק שבו שהוא "נידי" נזקק.
הוא מרגיש "בושה" בצורך הזה שלו, בנידיות (נזקקות) שלו.
איך הוא ירחיק את את החלק שהוא מתבייש בו?
הוא מחלק את עצמו לשני חלקים:
לאני אחד שהוא חזק, לא צריך אף אחד, מסתדר בעצמי. זה האני הגלוי.
זה האני שאמא/אבא אוהבת.
ואני אחר, מודחק, ש"אסור" לו לבוא לידי ביטוי והוא נכנס למחתרת.

וככה על ידי תהליך של התנתקות פנימית, אנחנו מפצלים את האגו שלנו ל- 2 תאומים סיאמיים
החולקים את אותו הגוף אבל יש להם אישיות שונה.
ויש לנו בתוך הגוף האחד שלנו כמות גדולה של תאומים סיאמיים כאלה.
שבאופן טכני לכולם אותו הגוף (אני) אבל  לכל אחד יש אישיות משלו,
תשוקות משלו, צרכים משלו, חולשות משלו, חוזקות משלו ואפילו מראה משלו.

וככה נוצרו בתוכנו הדמויות הרבות:
סופרוומן, לוחם, ילד בכיין, מלכה, שד, פרופסור מפוזר, מנהיג, פחדן, קנאי וכדו'.
אין באמת גבול לכמה יכולים להיות בתוך כל בנאדם.

וככה נוצרו בתוכנו הגדרות של "אני" ושל "לא-אני".
(למשל, אני לא… קמצן, תוקפנית, תחרותית, כועסת, שאפתנית, מינית (זונה)…).
לכל אישיות יש את האישיות המנוגדת לה (למשל, אני כן… נעימה, נחמדה, עדינה, חכמה, אופטימית…).
בזמן הטראומה נוצר פיצול בין האני הפגיע לבין האני שיודע להתמודד יותר טוב עם הטראומה,
שתפקידו לשמור/להגן על האני הפגיע

אמרנו שתמיד יש אישיות ואישיות שהפוכה לה.
ותמיד תהייה אישיות שאוהבת או לא-אוהבת אישיות אחרת,
שמגנה על אחרות, ששולטת על אחרות, שלא רוצה להכיר בקיומן של אחרות…

ולכל אישיות פנימית יש תודעה משלה.
ועל כן, אנחנו יכולים לשוחח עם כל חלק שלנו, כאילו יש שלו עצמי אינדיבידואלי.
אנחנו יכולים לפגוש אותו, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהחזיר אותו להיות חלק מן השלם.
זה למשל מה שעושים בטכניקות השונות שמשתמשות ב- Voice Dialogue.

מה שאנו מזהים כאישיות שלנו (כלומר הגדרת האני שלנו),
זה ערבוב או מיזוג של אישיויות ששמרו עלינו ,
ונתנו לנו ביטחון, בנסיבות הספציפיות של הילדות של כל אחד מאיתנו.

במקביל, אנחנו ומכחישים או מדחיקים חלקים באישיות שלנו
שלא יכולים להגן עלינו, שמחזיקים את הפגיעות שלנו.
והאספקטים האלה של האישיות מודחקים כי המוח אומר לנו
"אני לא רוצה להתמודד עם החלקים האלה שמעוררים בי כאב, דחייה, בושה,
בוא נהפוך את זה ללא-מודע".
כך איננו מכירים אותם, ואיננו יודעים על קיומם,
אפילו שלעיתים אנשים בסביבה שלנו כן מודעים לאספקטים האלה שלנו.

רמת הסבל הפנימית שלנו, הקונפליקטים הפנימיים שלנו,
הם שיקוף של ההרמוניה או אי-הרמוניה בין האישיויות שלנו.

היות ולכל אישיות יש תודעה משלה, יש לה גם מערכת אמונות משלה,
מה שאנו קוראים "פרדיגמות" או "אמונות בסיס".
כאשר הילד חווה טראומה, כדי להתמודד עם הטראומה הוא יוצר "נדרים"
שהם הכללות והגדרות לגבי העולם, לגבי עצמו, ולגבי איך להתנהג כדי לשרוד.
כמו הנדר שלי של "אסור לי להיות שאפתנית".

דוגמאות נוספות לנדרים:

"כדי שיאהבו אותי אני חייבת להיות כנועה, ממושמעת, לעשות מה שאומרים לי,
לשתוק, לא לבקש שום דבר, להעלם ולהיות שקופה".

"אסור לי להגיד מה שאני רוצה כי זה מרגיז את אמא".

איך מתרחשות הטראומות של הילדות?

יכול להיות שהורה לא יכול לספק מה שהילד רוצה וזה מתסכל אותו, והוא מרגיש חסר-אונים.
והילד חווה רגשי אשמה על שגרם להורה להרגיש חסר-אונים.

או הורה שלא-מוכן לצאת מאזור הנוחות כדי לספק לילד דברים שהוא רוצה (גם רגשית וגם פיזית),
והילד למד שהוא לא מספיק חשוב ומה שהוא רוצה לא חשוב.

או הורה שמאמין שהוא יודע יותר טוב מה טוב, חשוב, וצריך הילד, הרבה יותר ממה שהילד יודע.

או הורה, שאין לו כוחות נפש להתמודד עם צרכים של מישהו אחר,
ומאחר ומדובר בילד, קל לו יותר כמבוגר לבטל את הרצונות של הילד, מאשר רצונות של מבוגר אחר.

בקיצור, הבנתם את הרעיון…

אז מה קורה לנו בחיים העכשוויים, כבוגרים?

אנחנו כל הזמן נפגשים עם הנסיבות ואירועים של העולם החיצוני.
בהתאם לאירוע החיצוני הספציפי, אנו מאפשרים "השתלטות" של אחת מן הישויות על הגוף שלנו.
בד"כ זה יהיה "הצד המגן".

דוגמאות:

אם אתה עומד בתור ומישהו נדחף ועוקף את התור. אתה כועס.
"המגן" משתלט על הגוף שלך, ואתה מתחיל להתנהג כמו שהמגן מתנהג:
קשוח, קול חזק ונמוך, הוא לא מפחד מקונפליקטים ומתמודד איתם ישירות,
והגוף שלך מקבל את הפוזיציה של "הבריון".

ובסיטואציה אחרת, אתה, אותו בנאדם, נכנס הביתה נינוח ורגוע.
אתה רואה את אשתך והאנרגיה שלך משתנה, עולה החלק הפגיע שלך.
ואז אישיות אחרת לוקחת שליטה.
זה יכול להיות הילד הפנימי שרואה באשתך "אמא" וכל מה שהוא רוצה זה רק חיבוק.

כשאתה הולך למבחן ומרגיש חסר בטחון, אתה מוציא את האישיות החכמה.
הפוזיציה של הגוף שוב משתנה ואתה הופך להיות "חנון".

לא משנה אם אתה מודע לכל האישיויות האלה, ולמי לוקח שליטה –
בכל פעם, חלק אחר של האישיות לוקח שליטה כדי שתוכל לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.
ולכל צד אישיותי כזה, תמיד יש גם צד הופכי.

אבל ההפרדה והחלוקה הפנימית הזאת איננה המצב הטבעי שלנו.
אחדות ושלמות היא המצב הטבעי שלנו.
ומסיבה זו, התת-מודע שלנו, באופן עקבי,
ימשיך לנסות לגרום לנו להכיר בו ולאחד אותו עם האני המודע.

השאיפה שלנו לעשות אינטגרציה של החלקים הפנימיים בתוכנו.

"עבודת הצללים" היא התהליך של להפוך את הלא-מודע ל-מודע ומקובל.

המציאות מייצרת לנו כל הזמן טריגרים
בצורת סיטואציות, אנשים, חוויות, שמעוררים את החלקים השונים שנמצאים ב"צל".

לדוגמא,
בן הזוג שלנו מאחר להגיע בזמן כדי לשחרר אותנו לצאת ללימודים.
התגובה שלנו יכולה להיות מאוד קיצונית ביחס לחומרת האירוע.
זה נובע מכך שהאישיות "שבצל", התעוררה ופרצה החוצה והשתקפה במציאות.

או שאנחנו פוגשים אנשים שמעוררים בנו התנגדות,
כי הם משקפים לנו את התכונות "האסורות" שלנו, שאינן מודעות.

לדוגמא:
אנחנו פוגשים בעבודה בוס מאוד קמצן שלא מוכן לתגמל אותנו כראוי.
זה נורא מרגיז אותנו.

או שאנחנו במערכת יחסים עם מישהו שכל הזמן מתלונן ולא מרוצה וזה מטריף אותנו,

או שאנחנו חושבים על חבר או חברה קרובה שהיא נורא קנאית וזה מפריע לנו מאוד.

כל השיקופים הללו במציאות הם דברים שנמצאים אצלנו "בצל".

והסיבה שהם מופיעים בחיים שלנו, זה כי אנחנו כמו מגנט מושכים אותם
כדי לעורר בנו את החלקים המודחקים,
כדי שנוכל לעשות תהליך של ריפוי פצעי הילדות, ואינטגרציה של חלקי האישיות השונים שלנו.

ולמה חשוב לנו דעת את כל הדבר הזה של פיצול האישיות?

כי הטראומות של הילדות ממשיכות לנהל אותנו באופן לא-מודע.

כי האישיויות המודחקות פועלות במחתרת מבלי שתהייה לנו שליטה עליהן.

כי כשהן פועלות במחתרת הן מוציאות החוצה את הצורה "הלא-בריאה" שלהן.

כי הן "חוסמות" אותנו מלהשיג את מה שאנחנו רוצים להשיג.

כי הן משפיעות על כל תחום ותחום בחיים שלנו.
אם זה זוגיות, ששם אנחנו מביאים את כל פצעי הילדות שלנו בצורה הכי חזקה,
כי שם יש לנו קירבה ואינטימיות שאין בשום מערכת יחסים אחרת,
ואם זה כאשר הן שמות לנו רגליים בקריירה, בהצלחה ובהתפתחות האישית.

לסיום, כדי שנסגור מעגל: בדוגמא האישית שהבאתי כאן של "אני לא-שאפתנית",
שגיליתי אותה בתהליך אימוני, זו הייתה בשבילי פריצת דרך.
הבנתי עד כמה אני "עוצרת" את עצמי מלהתקדם.
ומאז הרבה מים עברו בנהר…
בתמונה שכאן, אני מציגה את הרווחים שיש ב"להיות שאפתנית":

מה מאפשרת לי השאפתנות

הפתרון השגור בפי כל הוא "תאהב.י את עצמך ללא תנאי".
איך עושים את זה?
זה נורא מתסכל. אוקי, אני רוצה לאהוב את כל החלקים הדחויים שבי. איך?

השלב הראשון הוא חקירה, להוציא את החלקים האלה לאור,
את החלקים שמוחזקים על ידי הבושה.
השלב השני זה, זה חמלה.
החמלה היא התרופה לבושה, והיא תהייה הצעד הראשון לקראת אהבה עצמית.
לאהוב את עצמך, זה לראות את כל החלקים "הלא רצויים" כחלק מעצמך.
להרגיש חום ונינוחות עם החלק הזה, להכיר אותו (וזה אומר להיות באינטימיות איתו),
לצלול לתוכו, לראות אותו, להקשיב לו.
לבוא אליו בסקרנות.
להיות בשבילו ההורה שלא היה לו. ובשפת החוויה הדיאלוגית להיות הורה ח"ס (= חומל וסמכותי).
ההורה הח"ס הוא שמאפשר לילד להיות "ילד חופשי".

באימון מנטאלי, אנחנו חוקרים את "סיטואציות המחסום" שלנו, חוקרים את הטריגרים שמפעילים את "הנדרים" שלנו ולומדים להכיר ולהשתמש באיכויות הטובות של החלקים המודחקים שלנו. להיות אדם שלם יותר, מודע יותר, ומוגשם יותר.

ולכל מי שמרגיש שהחיים לא זורמים כמו שהיה רוצה,

או שהחיים הם משא כבד,

ושאין לו חווית שפע ו/או שמחה,

מוזמן לאימון מנטאלי אישי (בשילוב עם החוויה הדיאלוגית).

יאללה בואו, החיים יפים ויכולים להיות הרבה יותר קלים ושמחים. 052-3251812 אירית

"לפרוץ את תקרת הזכוכית האישית שלך"
- מדריך חינמי להורדה מיידית

מלאו את הפרטים בטופס ואצור אתכם קשר בהקדם. ייתכן וכבר בשיחה תקבלו טיפ שיכול לעזור לכם.